געגועי למנצ'סטר

אני (עדיין) אוהב את מוריסי, אבל התקליט החדש שלו הוא אכזבה אדירה. עדיף שלא היה קורה בכלל

> מוריסי חזר. כמה שמחתי. הוא היה מקסים כמלך גולה שזוף ומיליונר שחי בבדידות מזהרת, סאלינג'רית, בבית-המותרות שלו באל.איי; מדי פעם מנדב ראיון שנון לכתב בריטי שנשלח מהמולדת, או יוצא לסיבוב הופעות קצר והזוי מול אוהדיו השרופים. אבל הגיע כבר הזמן לאלבום חדש. התגעגענו נורא.

שבע שנות השתיקה המוסיקלית של מוריסי מאז "מאלאג'אסטד" (1997) מזכירות משהו את תקופת ההסתגרות הניו-יורקית של לנון, אינדיבידואליסט רוקנרול קיצוני לא פחות.

אבל לנון, שהודיע על פרישה והלך לגדל ילד עם יוקו, תוך שמירה מדוקדקת על פרטיות תקשורתית, היה טיפוס של מנהיג. פופולרי אש, נערץ, גם בימי השתיקה הארוכה שהסתיימה לבסוף באלבום הקאמבק הנפלא, "דאבל פנטסי" (1980).

מוריסי, אאוטסיידר נצחי, הגיע לאל.איי כשהוא במצב של שפל יצירתי, מושמץ סדרתי בתקשורת הבריטית, מלך רוקנרול גולה (אפילו חוזה הקלטות אין לו), שמעביר את הזמן בנעימים באופן מחוצף ומתריס ממש, עד שהעולם יבין ויקרא לו לחזור.

השנה סוף-סוף זה קרה.

הקאמבק המזהיר של גיבור הסמיתס נפתח בהזמנה לערוך את פסטיבל המלטדאון הלונדוני היוקרתי. אחר-כך הגיעו חברי פרנץ פרדיננד, להקת רוקנרול בריטית חמדמדת, שנשמעת כמו קורס שנה א', לא ממש מוצלח, למדעי הסמיתס. ועכשיו, ממש השבוע, יוצא "You Are The Quarry", אלבום החזרה, מלווה בבום תקשורתי ובאהדה אדירה של הקהלים הבריטי והאמריקני, שהפכה את סיבוב ההופעות שמלווה את האלבום לסולד-אאוט אוטומטי.

אומרים שההופעה נהדרת, אגב. התקליט החדש, על כל פנים, אכזבה אדירה. נפילה. לא שקיוויתי למשהו ברמת החדות והתנופה של הסמיתס או "ויוה הייט". אבל "You Are The Quarry" מסמן נסיגה כואבת גם ביחס לאלבומי הסולו האחרונים, החצי-ממוצעים של מוריסי.

ג'רי פין הפיק מוסיקלית את האלבום החדש, שנפתח בלופ אלקטרוני היפ-הופי (קריצה מרירה-מחויכת מצד האיש ששר פעם "הנג דה די.ג'יי"), ונמשך בתצוגה פושרת על גבול הסינתטית, של הלהקה הקבועה של מוריסי.

הוא שר בסדר. לפעמים מרשה להיזכר עם איזה זמר ענק יש לנו עסק ("I'm Not Sorry"). במקרים אחרים ("I Like You"), לא נעים להודות, זמר-הענק בנסיגה.

אבל עם כל הכבוד למוסיקה, להפקה המוסיקלית, ואפילו לשירה של מוריסי, אנחנו קונים את התקליטים האלה קודם כול בשביל המילים. וכאן, בדרך-כלל, מדובר בפלופ מזעזע של ממש.

הטייטלים של השירים החדשים נשמעים דווקא נורא מבטיחים, מפתים, מגרים, במסורת מוריסי - "אני סלחתי לישו", "כל הלסביות העצלות" או "העולם מלא בטיפוסים משעממים". הבעיה היא שאלה הם בדרך-כלל סלוגנים שדוחפים שירים חלולים להפליא, וגם עמוסים בקלישאות. בחרנו במוריסי כדי לא לשמוע אותן, אבל מוריסי לא מוותר לנו.

הכי מביך הוא השיר שפותח את האלבום, "אמריקה היא לא העולם", שבו מוריסי מגלה לנו, אוהדיו, אמיתות מרעישות כמו ש"האמריקנים שמנים מדי", שהם לא בוחרים אף פעם נשיא שחור או אשה או הומו, ושהם חושבים שהם עושים טובה לעולם שהם כובשים אותו.

שמעתי את השיר הזה ברצף שלוש פעמים. מוריסי? הלו? מה? למרבה הזוועה השיר שמגיע אחריו נקרא "לב אירי, דם אנגלי", והוא, כמו "בחזרה לקאמדן", מנתח את האנגלית באופן הצפוי, השטחי וה... טוב, נו, הבנתם.

גם שירי היחסים-אהבה-אין-אהבה לא ממש מספרים סיפור חי או מגלים משהו שלא תצליחו ללעוס לבדכם. "תעצום עיניים ותחשוב על מישהו שאתה מעריץ את הפיסיות שלו", הוא מציע למאהב/ת שלו ב-"Let Me Kiss You", שיר אהבה עלוב, שכמו רוב היבול החדש, מעלה את החשש הסביר שסטיבן פטריק מוריסי הגדול כבר הרבה-הרבה זמן לא חווה אהבה, ואולי היה מוטב שימצא אחת (או אחד).

בינתיים, "You Are The Quarry" הוא מסוג האלבומים הנדירים הללו שהייתי פשוט מעדיף אילו הם לעולם לא היו קורים. עד כדי כך אני אוהב את מוריסי.

Morrissey - You Are The Quarry