מה שהיה לו בין האוזניים

רונלד רייגן אולי לא היה אינטלקטואל, לא תלמיד חכם, לא מומחה גדול לאיזשהו עניין, אבל היתה לו אינטואיציה בריאה אחת: הוא הבין את מגבלות השימוש בכוח. זאת הבנה שבדרך-כלל אין מייחסים לפוליטיקאים ימניים

גדולתו של רונלד רייגן? אני חושב שהיא נגעה לחוסר להיטותו להשתמש במלוא כוחו. מה קל ללקות בשיכרון-כוח, כאשר אתה יושב בבית הלבן. אתה יכול להזיז צבאות, להתערב בגורלן של אומות, להטיל פצצות, להפוך כל אימפולס לדוקטרינה וכל אנטיפתיה - להכרזת מלחמה.

הוא היה נשיא שמונה שנים, אבל שלח צבא אל מעבר לים רק שתי פעמים קטנות למדי: אחת, כדי להוציא את הישראלים מביירות, לאחר סאברה ושתילה; שנייה, כדי להפיל ממשלה פרו-קובנית באי הזערורי גרנאדה, בים הקריבי. מלבנון הוא משך את ידיו במהירות, מיד לאחר שהחיזבאללה שלחו מכונית תופת אל קסרקטיני המרינס. גרנאדה היתה מלחמת-אופרטה ליד הבית.

רייגן לא היה ראוי להקלת-ראש מצד אינטרנציונל של מזלזלים, בדרך-כלל מן השמאל. הוא אומנם לא היה אינטלקטואל מעמיק, סקרנותו היתה מוגבלת, סדר-יומו היה קצר להפליא, אבל הוא לא היה שוטה, או ליצן, או קאובוי. היתה לו הבנה אינטואיטיבית של מגבלות הכוח. אף כי נכנס לבית הלבן לצלילי רטוריקה מתלהמת נגד הקומוניזם הבינלאומי - הימים היו ימי המלחמה הקרה - הוא הסתפק בדרך-כלל ברטוריקה.

אין זה עניין של מה בכך. האיש היושב עכשיו בבית הלבן אינו ניחן בעכבות האינטואיטיביות האלה. הוא מן המאמינים, שאם יש כפתורים צריך ללחוץ עליהם. והוא לוחץ, ולוחץ, ולוחץ - וסופו שהוא מפגין לא את עוצמתו אלא את חולשתו.

מה זה בעצם "רייגניזם"

מנשיא אמריקני אין הכרח לתבוע כישורים קונקרטיים. הוא אינו צריך להיות מומחה לענייני. מומחים הוא צריך לשכור. ולמומחים האלה הוא צריך להנחיל את חוסר הלהיטות להשתמש בכוח. רק קטנים משתמשים בכוח. גדולים מסתפקים בכוח המשתמע מגודלם. כשמעצמות גדולות התעקשו להשתמש בכוח גם כאשר לא היה הכרח, הן בדרך-כלל חדלו להיות מעצמות, ובוודאי חדלו להיות גדולות.

בשנות ה-80 המתרחקות, אנשים היו מדברים על "רייגניזם". קשה להגיד מה בדיוק היה האיזם הזה, חוץ מאשר טכניקה פוליטית, שחזרה והפכה רעיונות ימניים לפופולריים, והבאישה את ריחם של רעיונות שמאליים. בארצות-הברית קוראים לימין "שמרנים", ולשמאל קוראים "ליברלים". כמעט חצי מאה, אמריקנים היו מתביישים להיחשב לשמרנים. מאז רייגן, ועד לאחרונה ממש, אמריקנים התביישו להיחשב לליברלים. סקרים אחרונים מראים, שקרנם של הליברלים חוזרת ועולה, אבל השמרנים עדיין נותנים את הטון.

רייגן לא היה קנאי אידיאולוגי. היו לאמיתו של דבר רק שני דברים שבערו בעצמותיו: להוריד מסים ולהביס את הקומוניסטים. שניהם התערבבו ללא תקנה. הוא ניהל מירוץ חימוש מסיבי נגד ברית-המועצות, ובאותה השעה קיצץ מסים בשיעורים היסטוריים. התוצאה היתה שבשמונה שנות שלטונו גדל פי שלושה החוב הלאומי של ארצות-הברית (מטריליון דולר לשלושה טריליון). בזכות זה היה תירוץ לקצץ הוצאות חברה ורווחה. זה התאים לו. הוא חשב ש"ממשלה אינה יכולה לפתור בעיות, מפני שהממשלה היא-היא הבעיה".

ללמדך עד כמה לא היה קנאי, חמש שנים לאחר שהוריד את המסים הוא הסכים לחזור ולהעלות אותם בשיעורים היסטוריים; וארבע שנים לאחר שכינה את ברית-המועצות "קיסרות הרשע", הוא התחיל פלירט לוהט עם מיכאיל גורבצ'וב.

הנה מה שישראלים, פוליטיקאים ולא-פוליטיקאים, יכולים ללמוד מזה. קודם כול, אפשר ללמוד עד כמה חשוב בשביל פוליטיקאי לגבש סדר-יום קצר וקומפקטי, ולא לגלגל יותר מדי כדורים באוויר בעת ובעונה אחת. תוחלת חייהם הפוליטיים של ראשי ממשלות ישראליים היתה מתארכת אילו למדו את זה. שנית - וזה מידע מועיל במיוחד בשביל אנשי ימין - שמרן אמיתי הוא זה המתאים את עצמו אל העולם, ואינו מנסה להתאים את העולם אל עצמו.

"שוטה שימושי", הם קראו לו

בסוף 1985, רונלד רייגן הגיע למסקנה, שמנהיג ברית-המועצות גורבצ'וב הוא שותף רצוי בכינון שלום עלי-אדמות. הוא האמין בכנותו, והיה מוכן להעניק לו אשראי. איזו התקפה נפתחה עליו מצד הימין האמריקני. איזו התקפה נוהלה נגדו מצד מומחים צבאיים ואסטרטגים ומתכנני מדיניות.

כמה מן הוותיקים שבתומכיו פרסמו מודעה על-פני עמוד שלם ב"ניו-יורק טיימס", אם אינני טועה, וכינו אותו "שוטה שימושי". מביני דבר התמלאו חרדה, שהוא מוכר את נכסי המערב. הלניניסטים ממוסקבה מערימים על הפרובינציאל מדיקסון, אילינוי (עיירת מולדתו). אחד המקטרגים הקולניים ביותר היה נתן שרנסקי, שהטיל את מלוא כובד משקלו נגד רייגן (ואז היה לו משקל, גבורתו וייסוריו במחנות-כפייה עדיין לא התערבבו באופורטוניזם פוליטי). בעיני כל החכמים הגדולים האלה, גורבצ'וב היה מאחז-עיניים.

בניגוד לג'ורג' דבליו בוש, רייגן לא הניח ליועצים ניציים ויודעי-דבר לכונן מונופול על מדיניות החוץ שלו. התוצאה היא שגורב'צוב קיבל עידוד להמשיך. ביום מותו של רייגן הוא אמר בטלוויזיה האמריקנית, ש"בלעדי רייגן לא הייתי יכול להוציא אל הפועל את מדיניות הפרסטרויקה שלי".

אולי נתן שרנסקי יבקש סליחה. אולי לא. מיליון עולי ברית-המועצות וחבר-העמים יכולים להניח זר סמלי על קברו של רייגן. בלעדיו הם לא היו כאן. ואולי שרנסקי, ולפחות חלק מתומכיו, יסכימו לפחות להביא בחשבון את האפשרות שהם טועים מפעם לפעם, כפי שכבר טעו בעבר; ואולי הם אפילו טועים טעות היסטורית, כפי שכבר טעו בעבר.

רונלד רייגן גם העניק שיעור מאלף לפוליטיקאי כל העולם איך לנצח מבלי להשאיר בעקבותיו שובל של מרירות ושל טינה. הוא היה הדוד החייכן, שבידו תמיד צנצנת סוכריות, שהלצה תמיד מזומנת לו (גם אם לא תמיד מוצלחת). כה קל היה לחבב אותו, אפילו כשהוא עצבן, אפילו כאשר הוא טעה.

אני מודה שלא הייתי מצביע בעדו, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה. הפוליטיקה שלו פנתה לא-פעם אל אנוכיותו של הבוחר האמריקני. בצלו התפתח מה שקראו בשנות ה-80 "דור ה'אני'", ובימיו נטבע המושג "יאפי". רגישות חברתית ודאגה לחלשים לא אפיינו את הרטוריקה שלו ואת שלטונו. אבל אם נגזר עלינו לחיות תחת משטרים ימניים, הנה מוטב לקוות שהם ידמו לזה של רייגן יותר מאשר לזה של בוש. או של שרון. או של נתניהו. או של מרגרט תאצ'ר.

תאצ'ר רחשה לרייגן חיבה גדולה. אף על פי כן מסופר עליה, כי היא אמרה עליו יום אחד ליועציה הקרובים, "מסכן קטן (poor thing), אין לו שום דבר בין האוזניים".

אבל מרחק הזמן והמקום מזמן לנו פרספקטיבות. כיום אנחנו יודעים שדווקא היה לו משהו חשוב בין האוזניים: הצירוף של אופטימיות, של חיבה ושל סלחנות. זה אולי לא מספיק כדי להנהיג ממשלה או ארץ, אבל אבוי לה לממשלה ואבוי לה לארץ שלמנהיגה אין צנצנת סוכריות ואין חיוך סלחני, ונודפות ממנו רק התחסדות וצדקנות וצעקנות וטינה וסירוב מתמיד להכיר במגבלותיו הטבעיות, וצורך כפייתי לגלגל באוויר את כל הכדורים בעת ובעונה אחת.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il

צרו איתנו קשר *5988