כוונות טובות, ביצוע מרושל

הבמה מכוסה בשכבות של שטיחים רכים, בהירים. אבנים וענפים מן המדבר מעטרים את קידמתה. בדים לבנים ארוכים משתלשלים מהתקרה ועץ קטן, ערום מעלים, ניצב בינות הרקדנים אשר ישובים בעניים עצומות על כריות ריבועיות קשות, בדיוק כמו הכריות המוכרות מסיני. הרקדנים לבושים כולם בדים רכים, בהירים גם הם, אשר לא מנסים להחניף לגוף מאפשרים לו לנוע בחופשיות. ליאת דרור, ניר בן-גל ולהקתם מביאים את האנגר "אדמה", מרכז היצירה שהקימו במצפה רמון, ללב תל-אביב.

או יותר נכון, ליאת וניר מבקשים להביא את המדבר אל העיר. לא רק האווירה מעוצבת כמאהל מדברי. מוסיקה ים תיכונית מלטפת וטקסט אישי-פואטי של דרור עצמה הופכים את "האדמה רועדת" לשיר הלל לשקט, לעוצמה ולרוח של המדבר. כמי שבחרו להעתיק את מגוריהם ואת יצירתם אל שפת הצוק של מכתש רמון המרהיב ביופיו, ניר וליאת רואים במדבר את המקור ליצירתם ומכאן, את נושא העיסוק המרכזי בה.

כשהם מכווננים אל החיפוש הפנימי שמעניק להם השקט המדברי יוצרים דרור ובן-גל תנועה מעגלית אין סופית, לעולם לא זוויתית, תמיד

ממשיכה הלאה עד שגוועת אל הקרקע, האדמה. יש בכוריאוגרפיה של דרור משהו מדיטטבי, זורם, שלם ונכון מאוד לאווירה הכללית ולהרגשה שמבקשת הקבוצה להעביר. במקביל, הדרמה לא נעלמת לגמרי. המתח הבסיסי בין גבר ואישה נשמר, התנועות המעגליות מגלות גם כניעה, גם מאבק, גם נכונות להיחשפות אמיתית, נטולת אגו.

אך הכוונות הטובות והמעניינות בחוסר האופנתיות שלהן, נופלות קורבן לביצוע מרושל אשר פוגע באופן אנוש כמעט בעבודה כולה. מספיק לצפות בניר בן-גל רוקד על מנת להבין את העוצמה המאופקת שהאדמה הרועדת של מצפה רמון הייתה יכולה להפיק. לעומתו, נראים שלושת הרקדנים האחרים כתלמידים אשר מנסים ללא הצלחה לחקות את רבם, במסווה של

אישיות עצמאית. בן-גל מרשים ונינוח, מרוכז ומדויק, מעניק לעבודה את התנאים הבסיסיים להצלחתה. הרגעים בהם הוא רוקד הם הקטעים הטובים ביותר בעבודה והמתח הנוצר בינו לבין שאר הרקדניות מתחיל לחשוף את העומקים שקבוצה זו וודאי מגיעה אליהם במשכנה הקבוע בלב מדבר.

בעזרת הנשים המצב טוב יותר, אך במעט. דרור לא מצליחה להעביר את התחושה הרפויה אך המתומצתת שהיא דורשת מרקדניה וטוב ששתי הרקדניות האחרות בלהקה לא זקוקות לאות מגבוה על מנת להשלים את החסר. גם הן, ברגעים מעטים של השראה, מעבירות את התחושה שלתנועה היפה הזו מגיעה רמת ביצוע גבוהה בהרבה.

יש שימצאו בסגנון המזוהה עם להקתם של דרור ובן-גל משהו דוגמטי אשר לא מצליח להתפתח אל מעבר לשפת תנועה המוכרת משיעורי קונטקט או אימפרוביזציה שונים. ביצוע ראוי יכול היה להוכיח כי יש ליוצרים אלו מסר ואווירה אותם הם מבקשים להעביר וכי הזרימה הטבעית מאליה של הגוף נועדה לשרת אותם ולא להפוך מטרה בפני עצמה. רקדנים טובים יותר, מנוסים יותר, היו מחוללים קסם קטן של אנרגיית מדבר שלווה וסוערת, בלב תל אביב.