קברט ביזארי

> בגינה מוצלת, בין שני בתי-מגורים בגבעתיים, נפגשים גבי, בעל שתי כלבות, ושכנתו גבריאלה, בעלת להקת חתולות. הוא מצליחן תוצרת הארץ עם אישה ה"מגדלת חברות כמו צמחי תבלין בגינה האחורית של החיים, במקום ילדים". יש להם "מזדה לנטיס ורנו מגאן, חשבון בדיסקונט ובסיטי בנק לונדון, אם יזרקו אותנו לים... אביגדור אריכא אחד בסלון וצלוליטיסים".

גבריאלה, ילידת מרכז אירופה, המכונה ליבשן - משהו כמו יקירונת או אהובונת בגרמנית - מעשנת ברודוויי בשרשרת ו"מחפשת קצת יופי שיאיר לה את החושך הכללי", במיוחד לפנות ערב, כש"החיים לא נתנו לי לחיות". הוא "קרח, שמנטוז" כבן 40, עם "פלולות על הפנים". היא בלונדינית עם רגליים של מרלן דיטריך; זקנה אקסצנטרית, נושקת ל-80.

בין גבי לגבריאלה מתרקם סיפור אהבה מצחיק-מריר. יש ביניהם בדידות וחמלה ורוך אנושי ארוג בסרקזם בריא. הם מדברים בשפות שונות, אך יוצרים באמצעות ההומור, האבסורד והפיוט שפה חדשה ואינטימית, רק שלהם. כל אלה משכנעים אותנו שסיפור האהבה הזה אפשרי.

עד אמצע הרומן חשבתי ש"ליבשן" הוא תגלית ספרותית ממש; אחד הרומנים העדינים, האנושיים והמקוריים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. אבל משהו משתבש בחלקו השני של הרומן. יוסי וקסמן לא הסתפק בסיפור אהבה עדין ואנושי. אפשר שלא ידע לאן מוליכים את המינוריות המקסימה שהוא עצמו ברא. אם בתחילתו צולח "ליבשן" את מהמורות הקיטש והביזאריות האורבות בסיפור אהבה שכזה, הרי בחלקו השני נדמה שאין מהמורה שהוא פוסח עליה. יש ברומן עירוב של קיטש ומוות, וקורטוב של פורנוגרפיה המאחה בין השניים.

נראה שווקסמן לא עמד בפני הפיתוי שהמספר-הגיבור שלו נזהר בו כבר בתחילת הספר: ביזאריות המזכירה, לדבריו, סרט שוליים אוסטרי. לי מזכירות רבות מן התמונות המתוארות ב"ליבשן" קברט ברלינאי פרוע משנות ה-20 של המאה שעברה.

ואומנם, השיר "לילי מרלן", והמבצעת המפורסמת מרלן דיטריך, זוכים ברומן לכמה אזכורים והתייחסויות: לאחת החתולות החביבות על גבריאלה קוראים "לילי", וזה גם שם חברתה האהובה; גבריאלה עצמה מצטיירת כקריקטורה גסה של מרלן דיטריך.

וקסמן הפך את המינים בסטריאוטיפ הקברטי: אצלו מדובר בגבר צעיר אך נשי המפותה בידי קשישה, שזהותה המינית חורגת מן ה"נשי" בלבד. הספר כולו שזור בהרבה גרמניזמים - "אכזו" ו"אלזו" - לצורך, ופעמים רבות מדי בצורה מאולצת ושגויה, שלא לצורך.

אין ב"ליבשן" איזון בין הביזארי לכלל-אנושי. לא אחת נופל המחבר במלכודת הקברט הדקדנטי, החותרת תחת האנושיות והאוניברסליות של סיפורו. כזהו, למשל, הפרק המגולל את מסעם המשותף של גבי וגבריאלה לאמסטרדם. הוא מהנה ומצחיק מאוד כשלעצמו, אך כפרק עלילתי בספר יש בו גודש יתר: לבד מגבי וגבריאלה, משתתפים בו אביו ההומוסקסואל של גבי, שאותו לא ראה משחר ילדותו, המאהב העיראקי של האבא, שחור החומד את גבריאלה, הוגנטית שהתגיירה ומתה פתאום בנסיבות מסתוריות, וזו רק רשימה חלקית.

אם לא די בכך, בפרקים אחרים ממציא וקסמן לשני הגיבורים שלו עבר עמוס מדי, מתאר אותו בצבעים עזים מדי, ומעצב את דמויותיו בהקצנה הגורמת להן לאבד את אנושיותן והן הופכות בידיו לקריקטורות. לא ברור מדוע רומן אחד צריך לאכלס קשישה פתיינית שהיתה "קאפו טובת-לב" ומאהבת של נאצי, מפקד המחנה; הומוסקסואל עברי קשיש מניו-זילנד, אם חולת נפש, סבתא גבולית, רעיה חלולה ששמה "אהבה" וכו'.

בעיבוד ראוי ובתפאורה מתאימה, "ליבשן" - בתוספת פזמונים ותפאורה מתאימה - יכול להיות קברט מוצלח בביצוע אנרגטי של תלמידי בית צבי, למשל. גם אז מתבקש עיבוד ראוי בהשמטות חיוניות. כספר הוא החמצה כואבת, דווקא בגלל כישרון הכתיבה המרהיב של מחברו.

"ליבשן" מאת יוסי וקסמן. ידיעות אחרונות/פרוזה 255 עמ'