חברת שוק אכזרית, שמשאביה נעשקים לטובת בעלי הון

זה לא נעים. לא, לא, איני מתכוון לכך שזה לא נעים לשוב מחופשה ולגלות ביקורת חריפה שנמתחת על עמדתך מעל דפי העיתון. זה דווקא רצוי, במיוחד כדי לקדם סוף סוף שיח ציבורי אמיתי על התהליך שעוברת החברה הישראלית שהייתה פעם חברה סולידרית, שמשאביה משמשים לרווחת הכלל והיא הופכת, אט אט, לחברת שוק אכזרית, שמשאביה נעשקים לטובת בעלי הון מעטים. מה שלא נעים הוא לקרוא את הביקורת לגופה - ביקורת שנכתבת על ידי אחד המשפטנים המוערכים ביותר (ובצדק) בקהילה האקדמית והמשפטית, שלי, באופן אישי, יש הזכות לקרוא לו מורי ורבי בנושאים רבים מספור - ולמצוא כל כך הרבה פרכות והנחות מוטעות בתוך הדברים המתגבשות לכדי חוסר נעימות של ממש.

נתחיל בהנחה הראשונה: "טענות הנוגעות לחלוקה תקציבית ניתנות להבנה רק כאשר בצידן הצעה אלטרנטיבית". בקריאה ראשונה זה נשמע הגיוני, אבל קריאה נוספת מחייבת הצמדת סימן שאלה להנחה זו. למה בעצם? איפה נקבע שלא ניתן לבקר תהליך בלי להציע לו חלופה "רצינית"? קבלת ההנחה הזאת משרתת את השלטון באופן מסוכן, שכן רק לו יש את כל המשאבים - הממוניים ואלה של הידע והנתונים - לבנות הצעת תקציב שלמה. קבלת הנחה זאת עלולה להשתיק כל ביקורת על הריבון, ביקורת שדרושה בכל חברה בריאה המנהלת דיון ציבורי בנושא קריטי כמו חלוקת המשאבים בתוכה. וכך, למשל, האם לא חשוב לדעת מהן תוצאותיו הקשות של התקציב הנדון כלפי הקשישים הסיעודיים גם בלי יכולת לציין מקור תקציבי חלופי לגזירה שמוטלת עליהם? לטעמי, חשוב לדעת את תג המחיר החברתי של אותה גזירה בכל מקרה כדי שזה יעמוד למשפט הציבור שהוא הריבון האמיתי והוא יכול לדרוש מהממשלה להציע חלופה אחרת עם תג מחיר חברתי נמוך יותר.

בהנחה זו חבויה פרכה נוספת - כאילו אין חלופה לגישה הכלכלית שמוביל נתניהו. עם כל הכבוד כאן מבטל פרופ' שפירא מסורת כלכלית ארוכת שנים במדינות המערב (החל מה"ניו דיל" של רוזוולט, עבור בעיקרי תוכנית מרשל ובמשנתו של ווילאם בוורידג' וכלה בתורתו של חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ). בקווים גסים, מדיניות זו מאמינה בשוק החופשי אבל מחייבת מעורבות ממשלתית כדי לתקן את כשליו. הנפקות לימינו היא אכן הגדלת הגירעון לטווח קצר. מה שיאפשר העלאת שכר העבודה וייצור מקומות תעסוקה נוספים באופן ישיר באמצעות הגדלת השקעות הממשלה. שילוב צעדים אלה יגדילו את ההון הפנוי שנמצא בידי האזרחים וזה יופנה להגדלת הצריכה שתניע את גלגלי המשק ותעבירו לפסים של צמיחה. את הקורא שיטען שלא ניתן להגדיל את הגירעון מחשש לתגובת הגופים הבינ"ל, אפנה להרצאתה של ד"ר דל קאסטילו (הממונה לשעבר על דירוג המדינות בסוכנות דירוג האשראי "סטנדרט אנד פורס"), שטענה כי הגדלת הגירעון לטובת צעדים ממין אלה לא יפגעו במעמדה של ישראל בשווקים השונים אלא להפך.

ההנחה הבאה היא ש"מי שקשוב לצורכיהם האמיתיים של העניים, צריך להעדיף בריאות, מזון ודיור על פני סיוע משפטי". כאן חבויה הנחה מוטעית של מחסור, כאילו לרשות האוכלוסיות המוחלשות (בהערת אגב אציין שהחלשה היא מושג סוציולוגי משנות השישים שמשמעותו היא שמצוקה היא תוצאה של נסיבות ואינה טבועה באדם באופן גנטי כלשהו) יש תקציב סגור שאמור לספק את כלל צורכיהן. נדמה, כאילו הנחה זו כה טבועה בתפיסת עולמו של פרופ' שפירא עד שהיא סמויה מעיניו שלו, שהרי אם היה ער לכך היה ראוי שיאמר במפורש, שלשיטתו ראוי להקציב נתח מוגבל בלבד מהתקציב הכללי לעניים ורק במסגרתו לעשות דירוג עדיפויות לצורכיהם.

כאמור זו הנחה מוטעית שכן עוגת התקציב היא גדולה עשרות מונים מהפרוסה הדקה שעל פירוריה מבקש פרופ' שפירא שניאבק. כך למשל הייתי משווה את הקיצוץ בתקציבי הסיוע המשפטי לא לקיצוץ בבריאות אלא להטבת שלושת המיליארדים שמקבלים המעסיקים בתקציב (דרך שינוי תשלומי המעבידים לביטוח הלאומי). האם גם מתנת העתק הזו עדיפה על הסיוע המשפטי למוחלשים? תמהני.

ויש שלל דוגמאות נוספות: את הקיצוץ בבריאות הייתי משקלל מול התקציב של מאות מיליונים שמוקצה מדי שנה לבניית כבישים למאחזים בלתי חוקיים ולהגנתם; את הקיצוץ בחינוך הייתי משקלל אל מול תקציב הכספים הייחודיים של משרד הדתות וכיוצא באלה. התבוננות שכזו על עוגת התקציב כולה (שאין ספק שהיא כשלעצמה מוגבלת) מעמידה באור מגוחך משהו את הדילמה שמציב שפירא ביחס לצורכי העניים כאילו מדובר בבחירה בין פרוסת לחם וכדור אקמול לבין סיוע משפטי.

אבל גם אם זו הייתה הנחה נכונה (והיא ממש לא) עדיין הייתי סבור שסיוע משפטי שמאפשר נגישות למערכת המשפט הוא אקוטי מאוד, שכן בלעדי גישה לערכאות לא ניתן להבטיח את שאר הזכויות שמונה שפירא במאמרו. אותה משפטיזציה ששפירא מצר עליה הביאה לידי כך שהנגישות למשפט היא תנאי בלעדיו אין הנאה משאר הזכויות. תרבות הג'ונגל שפשטה בנו הביאה לידי כך שאיש לא מקבל את זכויותיו באם אין לו כוח לתבוע את מימושן. מכאן חשיבותו העצומה של הסיוע המשפטי לצד הבריאות, הרווחה והדיור. לא במקומן.