העליון: דמי שירות המשולמים למלצר מכוח דרישה מחייבים רישום בפנקסי החשבונות

בית המשפט העליון קבע, כי יש לראות בטיפ שמשולם למלצר מכוח דרישה, ולא על בסיס וולונטרי, תקבול של בעל המסעדה, המחייב רישום בפנקסי החשבונות.

השופטים אליעזר ריבלין, אסתר חיות ואהרון ברק קיבלו בכך את הערעור שהגיש פקיד שומה תל אביב, שביקש לבטל החלטה כי אין לפסול ספרי חשבונות של בעלי מסעדה, שלא רשמו את קבלת דמי השירות כתקבול של בעל העסק.

ריבלין קבע, כי דין דמי השירות הוא כדין כל רכיב אחר של מחיר הארוחה. זוהי תמורה שמעביר הלקוח לבעל המסעדה, על מנת שזה יחלקה בין גורמי הייצור האחרים, ולכן מן הראוי לראות בה תקבול של בעל העסק. השירות הניתן ללקוח הוא משאב של בית העסק, וחלק מן המוצר שהוא מוכר ללקוחותיו.

מפסק הדין עולה, כי בשנת 1998 סעדו מבקרים מטעם פקיד השומה בפאב המסבאה, שבבעלות יגאל ליברמן, רונן גדוביץ וגיל סדוף. בתום הארוחה הוגש להם חשבון בסך 90 שקל. מתחת לרשימת המנות הוספו 9 שקלים - 10% מהסך הכולל, שנחשבו כדמי שירות ולא נרשמו בקופה. סכום זה שימש לתשלום עבור המלצריות.

פקיד השומה פסל את ספרי החשבונות של פאב המסבאה, כיוון ש-9 השקלים לא נרשמו בספרי החשבונות. בית המשפט המחוזי ביטל את החלטה זו וקבע, כי דמי השירות הוא תשלום נפרד, שאינו נמנה על תקבולי בית העסק.

פקיד השומה טען בערעור, באמצעות עוה"ד לאה מרגלית ויריב אבן-חיים, כי כיוון שדמי השירות לא שולמו על ידי הסועדים באופן וולונטרי, אלא כדרישה מנדטורית, הרי שהם בבחינת תקבול של העסק.

השופט ריבלין ציין, כי השאלה היא אינה לגבי עצם קיומה של חבות במס בגין קבלתם של דמי השירות, אלא מדובר בסוגיית רישום. כלומר, באיזה פנקס יירשמו דמי השירות, האם בפנקס החשבונות או ביומן השירות.

לדברי ריבלין, אבן הבוחן המרכזית שהוצבה כמדד לתביעה אם דמי השירות הם תקבול בידי בית העסק, היתה הוולונטריות של התשלום.

לפי עיקרון זה, כאשר משלם לקוח דמי שירות כחלק מדרישת תשלום המופנית אליו, ייחשבו דמי השירות כתקבול של בעל העסק. במקרה האמור, התשלום לא היה וולונטרי ולכן דמי השירות נחשבים לתקבול החייב ברישום בפנקס החשבונות.

קיבלין מציין, כי "הבנתו הסובייקטיבית של הלקוח בשאלה אם עליו לשלם דמי שירות היא המכרעת בבחינת אופיים של דמי השירות כפרי של רצון חופשי, ולא השאלה אם מבחינת המצב המשפטי האובייקטיבי קמה כנגד הלקוח חובה אובליגטורית לשלם את דמי השירות".

בית המשפט קבע, כי החלטתו של פקיד השומה, שפסל את ספרי בעלי הפאב, היתה מוצדקת. בית המשפט קיבל את הערעור, וציין כי בעת קביעת השומה יש לקוות כי פקיד השומה ייתן דעתו לזמן שחלף ולחוסר בהירותו של המצב המשפטי. בעלי הפאב חויבו בהוצאות של 15 אלף שקל. (ע.א 9229/99).