מדבר ברור

גם כמבצע, רוטבליט תמיד היה משהו מיוחד. לא "זמר", לא "מוסיקאי ששר" אלא משורר / עיתונאי / בעל טור שמגיש את עצמו ואת הטקסטים שלו בדרך אישית ומקורית. על גבי תקליטים הוא עשה את זה בסך הכול פעמיים: אלבום הבכורה שלו, "כך שחררתי את ירושלים", יצא ב-1978 (בשחרור ירושלים, אחת עשרה שנים קודם לכן, רוטבליט היה לוחם ואיבד את רגלו בקרב) אלבומו השני, "מכתבים מבית רביעי", יצא בשנת 1989 והטיף, בין השאר, להתפרקות מהאימפריה אותה יצרנו באותה מלחמה.

חלפו 15 שנים, הכול השתנה, הסתבך והתבלגן. רוטבליט לא הוציא אלבום חדש, אם כי שיריו המשיכו לדבר בשמו. בעיקר בשירי אהבה נפלאים ומעט מאוד בנושאים שאינם אישיים. השמועות על אלבום חדש היו, לכן, עוררו ציפיות עצומות וגם חשש מה, שהרי שמענו שמועות שיעקב רוטבליט, האיש שכתב (בין השאר) את "שיר לשלום" הוא כיום מתנחל (או לפחות חבר של מתנחלת) ומחזיק בדעות ימניות קיצוניות (או לפחות כבר לא רואה עצמו חלק מהשמאל). אז הנה יוצא האלבום, ולצד חששות שמתגשמים יש גם הפתעות טובות.

קודם כל הצד המוסיקלי בתקליט. הפתעה גדולה לטובה. לא יודע אם זה בגלל 15 שנות האזנה לראפ משם ולמאיר אריאל מכאן, או שמא רוטבליט למד מוסיקה, או אולי הוא השכיל לעבוד עם אנשים טובים שיודעים לעטוף את תמליליו ולתמוך בו מוסיקלית (הלחנים באלבום כולם שלו, ההפקה המוסיקלית של בועז ריינשרייבר וגדי רונן) ואולי פשוט בגלל שהתרגלתי לצורת ההגשה שלו. על כל פנים, רוטבליט דגם 2004 נשמע ממש טוב. הרבה יותר קולח וזורם וטבעי מההוא של שנת 89. הוא עדיין לא "יודע לשיר" אבל הוא מעביר את הטקסטים שלו מצוין, מאוד מוסיקלי, יושב על הקצב ומגובה בנגנים שצובעים את דבריו במוסיקליות מגוונת, נעימה במידה ומלחיצה כשצריך.

אבל כל זה כמובן לא ממש משנה. אף אחד לא מאזין לאלבום של יעקב רוטבליט בגלל המוסיקה. המסר הוא העיקר. וכשדיברתי על חששות שהתגשמו כיוונתי בדיוק לכך. אמנם ישנם באלבום מספר שירים אישיים שאינם פוליטיים אך מה שמעניין ומיוחד באלבום החדש "מדינת היהודים / קטעים" הוא אוסף השירים הלאומיים שבו, העוסקים בהתנחלויות, בטרור, בהפרדה, בעתידה של ארץ ישראל.

רוטבליט אומר דברים קשים, חזקים, מזעזעים ומטרידים. שיריו הם מניפסטים מעוררי מחשבה. מכאיבים. מרירים. כמקובל אצלו, הוא כותב חכם ומשכנע. מציג את הצד שלו בדרך דמגוגית ומשכנעת, הרבה יותר מעשרות כתבות בעיתונים או בטלוויזיה שעוסקות בנושא כבר שנים. נדמה שעכשיו, כשמתקרב רגע ההכרעה הפוליטי המשמעותי ביותר בשלושים השנים האחרונות הוא מסיר את הכפפות כיוון שכבר אין לו מה להפסיד. האיש שכתב פעם את "חוזה לך ברח" הוא עכשיו נביא זעם לאחר ייאוש. מודע לחוסר הסיכוי שלו לשנות או להשפיע על התהליכים, הוא מתעקש בכל זאת, ולמרות חוסר האונים, להביע את עמדותיו. באומץ לב, ללא מורא. הכי קל לפטור אותו במשפטים כמו "הוא מושפע מהחברה המתנחלת שלו" או "מה קרה לו, הוא התחרפן". אבל יעקב רוטבליט ראוי להרבה יותר כבוד והערכה וצריך להקשיב לו. לא רק בגלל העבר המפואר שלו, ולא רק משום ש"מישהו משלנו" עבר עכשיו "לצד שלהם", אלא מפני שהאלבום החדש שלו הוא אחת הפעמים המעטות שמישהו במוסיקה הישראלית בכלל מעיז לומר את דעתו עד הסוף, בלי להתחשב בשיקולי רייטינג, מתוך ידיעה שכמעט לא ישמיעו אותו ברדיו, בלי לפחד לאבד את רוב הקהל הפוטנציאלי שלו. רוטבליט מעיז לנקוט עמדה בתוך סצנה שמתעסקת כמעט אך ורק בשירי אהבה. הוא יודע שזה לא יהיה קל ("כי שונאים אותי בשמאל החדש והישן ובתקשורת", הוא אומר באחד השירים) ובכל זאת הוא לא מוותר.

השיר הראשון מתוך התקליט שהתנגן ברדיו היה דווקא נחמד, מין סיפור אהבה הזוי, בסגנון "שיר כאב" של מאיר אריאל, בין הכותב לאויבת שלו. חשבתי, בשלב ההוא, שזה הולך להיות הכיוון; משהו "נחמד", משהו שקל להזדהות איתו. אבל אז הגיע האלבום כולו והבנתי שהפעם רוטבליט לא נחמד. גיליתי גם שהיה עוד תקליט שדרים שיצא לרדיו, ואותו לא שמעתי כי כנראה שאף אחד לא השמיע (אני מודה שלא חיפשתי בתחנות פיראטיות של הימין) קוראים לו "שיר ארצישראל" והוא בא ומביא לך בעיטה לתוך הפרצוף, על מקצב ריתם אנד בלוז כבד רוטבליט יורק שורות כמו (מקבץ חלקי): "אני את חיי נתתי לך ועלייך ארץ ישראל / בניתי ערים בשומרון ובניתי כפרים ביהודה / בניתי עם רבין ופרס ומרצ ועם מפלגת העבודה / הם קרצו לי תמיד בעין אחת, העין הציונית בלי בג"ץ ובלי בצלם הם אמרו לי, זאת כל התכנית."

ויש עוד: "כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש / נהיה לי יפה נפש ליברלי / ואני אויב העם בונה עם, בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית / הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש לבוש שק ואפר מהריסות ביתי / והמשורר משיח-מוניס, היא רמת אביב, יכתוב לניו-יורק על צדק פיוטי / כמה שיהודים שונאים יהודים, לא יודע אם לבכות או לכעוס / תפעיל את הבולדוזר אריק, בוא נתחיל להרוס...".

השיר הזה, כמו עוד שירים באלבום, לא גרם לי לזוז במילימטר מדעתי הפוליטית, אבל אני מעריץ את רוטבליט על האומץ לומר את דעתו ככה, בלי חשבון, בעטיפה מוסיקלית משובחת, במסגרת תקליט רוקנרול ולא בהרצאה או בכתבה. עלי זה עבד. מעניין אותי לשמוע אותו. לא להסכים איתו אבל לחשוב על מה שיש לו לומר. הוא גרם לי, יותר מניסיונות רבים בעבר, להבין קצת יותר את הצד השני. להרגיש את הכאב שלו. אני לא מכיר הרבה אלבומים שעשו לי ככה. בטח לא בשנים האחרונות במוסיקה הישראלית.

הלוואי שהיה מישהו בשמאל הישראלי שהיה יודע ומסוגל ומעיז לבטא בצורה דומה את העמדות ההפוכות. *

* יעקב רוטבליט: מדינת היהודים / קטעים (האלבום הכפול חלק א'). הפצה: NMC.