להזדקן בכבוד?

החל משנת 02' (ועל פי התכניות הקיימות לעת הזו, עד לשנת 2006) חל קיצוץ מעשי של 4% בקיצבאות הזיקנה. הקיצוץ כיום הינו בהעמדת הקיצבה על סכום של 1,069 שקל (תחת הסכום של 1,148 שקל שניתן בעבר). לגבי זכאים רבים מדובר בקיצוץ משמעותי, הפוגע ביכולתם לצרוך מוצרי מזון בסיסיים ותרופות חיוניות.

האם הקיצוץ הנ"ל, במסגרת תכניות החירום הכלכליות הפוקדות את ישראל בשנים האחרונות, הוא חוקתי? האם הוא פוגע בכבוד הזקנים, בזכות החוקתית שלהם לקניין? אולי בזכות החוקתית שלהם לקיום מינימאלי בכבוד? העותרים נמנים על אוכלוסיית מקבלי קיצבאות הזיקנה. הם הלינו על הקיצוץ. שופטי בג"ץ דחו את עתירתם (בפס"ד שכתב הנשיא ברק, בהסכמת עמיתיו).

הגרעין לדחיית העתירה נעוץ באי ההבחנה של העותרים בין קצבאות הזיקנה לבין תשלומי הגמלאות להבטחת הכנסה. קיצבת הזיקנה משולמת לכל מבוטח המגיע לגיל זיקנה, ללא קשר לאמצעיו הכלכליים. לצידה, מעניקה המדינה גימלת הבטחת הכנסה, על בסיס בחינת היכולת הכלכלית של מקבל הגימלה.

העולה מן האמור הוא, שקיצבת הזיקנה מהווה תשלום אוניברסאלי, שאין בינו לבין היכולת הכלכלית של מקבל הקיצבה דבר וחצי דבר. משאלו פני הדברים, למעשה החטיאו טיעוני העותרים את הנושא. הזכות לקיום מינימאלי כבר הוכרה בפסיקה כחלק אינטגראלי של הזכות החוקתית לכבוד, אלא שקיצבת הזיקנה (בשונה מגימלת הבטחת הכנסה) ממילא איננה מעוררת את שאלת הזכות לקיום מינימאלי בכבוד.

חלקם של העותרים ממילא זכאים לגימלת הבטחת הכנסה, המאפשרת להם קיום בכבוד; ובאשר לאחרים, אלו שאינם זכאים לגימלה, טיעוניהם בהקשר לזכאותם לקיום מינימאלי בכבוד הופנה כלפי קיצבת הזיקנה, ולא כלפי זכאותם (או אי זכאותם) לגימלת הבטחת הכנסה, ובכך החטיאו את מטרתם. עניינם של האחרונים, אפוא, לא נדון לגופו.

בנושא אחד נחלקו שופטי בית המשפט העליון, בשאלה האם הזכות החוקתית לקניין חלה על קיצבת הזיקנה? כל אחד משלושה השופטים השיב תשובה שונה לשאלה, כל אחד בדרכו הוא.

הנשיא ברק השיב בחיוב. הנימוק לדעה זו - הזכאי לקיצבת הזיקנה שילם במשך מרבית שנות חייו תשלומים שיועדו (בתוספת לתשלומי תמיכה מהמדינה) להבטחת קיצבת הזיקנה שלו. לטעמו של ברק, הפגיעה בקיצבת הזיקנה גם איננה בגדר "זוטי דברים" (כלומר, לא בבחינת פגיעה קלת-ערך). "יחד עם זאת", ממשיך וקובע ברק, "הפגיעה בזכות נעשתה בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (בהתאם לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)".

השופט גרוניס הסתייג מקביעתו הנ"ל של ברק. הוא ביקש להותיר את הסוגיה בצריך עיון. לגישתו, ועל פי קביעתו של ברק, לפיה הקיצוץ עומד בתנאי סעיף 8 לחוק היסוד, ממילא אין צורך להכריע בשאלה זו.

השופט ריבלין מסתייג גם הוא מהכללת הזכות לקיצבה בסל הזכויות הקנייניות-חוקתיות, ועל השתתתה על התשלומים ששילמו הזכאים לה לאורך חייהם. "אכן, עובדה זו, מחיר הרכישה של התגמול, תומכת בראיית הזכות לקיצבה כזכות קניינית חשובה, אלא שראוי לזכור כי שאלת היקפה של זכות הקניין המוגנת במסגרת הוראת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היא שאלה נכבדה שפנים לה רבות", כתב הוא בפסק הדין.

"כך, למשל, אינני משוכנע כי יש מקום לראות, תמיד, בהסתמכות, בהתחייבות או אפילו בזכות קניין - כפי שהיא מוכרת במשפט הפרטי - משום קניין הראוי להגנה חוקתית".

(בג"ץ 5578/02 מנור ואח' נ. שר האוצר ואח', פס"ד מיום 9.9.04. השופטים אהרן ברק, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס).