חשבונאות הוגנת

בעולם מתייחסים לשינוי הזה כאל המהפכה הגדולה הבאה. כבר עתה, הדו"חות הכספיים של הבנקים עוברים שינוי מהותי, שינוי שהאנליסטים עוד לא התחילו לעכל. אם השינוי יחלחל בהצלחה מן הבנקים אל שאר המשק, המהפכה כבר תהיה בלתי ניתנת לעצירה. אחרי שמאז ומעולם דיברה החשבונאות בשפת העלות והערך בספרים, עולה לראשונה האפשרות כי היא תתחיל לדבר בערכים כלכליים.

כמו הרבה תהליכים אחרים, הבשורה יצאה לראשונה מארצות הברית. לפני כשלוש שנים החלו הבנקים האמריקאיים, בהנחיית הרשויות בארה"ב, לפרסם בדו"חות ביאור המציג את המכשירים הפיננסיים של הבנק על פי שוויים ההוגן. זהו ניסוח חשבונאי פתלתל, אך משמעתו היא כי על הבנקים להעריך את המאזן שלהם לפי השווי הכלכלי שלו. וליתר דיוק: לפי הנכסים הפיננסים במאזן. במקרה של הבנקים, זה נוגע לרובו המוחלט של המאזן, למעט מספר קטן של נכסים קבועים שברשותם.

ככל הידוע, זו הפעם הראשונה בתולדות ענף החשבונאות - ענף המקדש את ערכי השמרנות ואת הדיווח על פי עלות - שבה מישהו שם הוציא מפיו את המושג 'ערך כלכלי'.

לישראל לקח כשלוש שנים להגיב, ולאחרונה הצטרפה גם היא למהפכה. "יתרות ואומדני שווי הוגן של מכשירים פיננסיים", זהו שמו של הביאור, והוא מתפרסם לראשונה בדו"חות השנתיים של הבנקים לשנת 98'.

בדומה להנחיות בארה"ב, הביאור החדש הוא עדיין בגדר תוספת אינפורמציה בלבד, ואין לו השפעה על הדו"חות הכספיים של הבנקים. זאת, פרט ליוצא מן הכלל: השווי ההוגן של מכשירים נגזרים פיננסיים, שעל פי הנחיית בנק ישראל מקבל את ביטויו בדו"ח רווח והפסד. הבנק היחיד שנתן לכך ביטוי עד כה הוא בנק איגוד.

איגוד דיווח, כי השערוך הכללי של יתרות המכשירים הנגזרים שבמאזניו הגדיל את הרווח מפעולות מימון של הבנק בשנת 98' ב-1.9 מיליון שקל, לעומת ירידה ברווח של 2.1 מיליון שקל בשנת 97'. מכיוון שכל פער הכנסות המימון של בנק איגוד בין השנים 97' ו-98' היה 10 מיליון שקל, אפשר להבין כי לשינוי הדיווח על מכשירים נגזרים היתה השפעה משמעותית על הדו"ח של איגוד.

צריך יהיה להמתין ולראות אלו השפעות יהיו לסעיף זה על דו"חותיהם הכספיים של הבנקים המסחריים הגדולים.

שווי הוגן של נכסים פיננסיים נחלק לשתי משפחות: ישנה משפחת המכשירים הסחירים (מניות, איגרות חוב ממשלתיות וכד'), שבה השווי ההוגן הוא מיידי ופשוט: שווי השוק של אותו המכשיר. וישנה משפחת המכשירים הלא סחירים (הלוואות ופיקדונות), שלגביה נדרשים הבנקים לבצע הערכת שווי.

בעיקרון, שני משתנים עשויים להשפיע על שוויים של הנכסים הפיננסים הלא סחירים. האחד הוא מחיר הכסף - כלומר, מה קרה לשער הריבית מיום שהועמד הפיקדון/הלוואה ועד לתאריך הדיווח. השני, התקף במקרה של הלוואות בלבד, הוא טיב הלווה.

קל להשוות זאת למסחר באיגרות חוב בבורסה: מחיר האיגרת ישקף בכל עת את השינויים בשער הריבית במשק (תשואות השיא עתה מספקות את הריבית הריאלית הגבוהה השוררת במשק), ואת ההערכה לגבי יכולת ההחזר של מנפיק האיגרת (באיגרות חוב קונצרניות, התשואה על האיגרת משקפת את ההסתברות שמעניק השוק לסיכוי כי האיגרת תיפדה במלואה).

מה שעושה השוק, באופן אוטומטי, למחירי איגרות החוב, נדרשים עתה הבנקים לבצע בעצמם עבור תיק ההלוואות והפיקדונות שלהם. אם הריבית במשק עלתה, ידרוש הבנק עבור אותה הלוואה ריבית גבוהה יותר - ומנגד, יידרש לשלם ריביות גבוהות יותר עבור גיוס פיקדונות של לקוחות.

מכאן, ששווי ההלוואה כבר אינו זהה לשווי לפיו היא רשומה בספרים. על הלוואה זו הבנק מפסיד כיום - אם היה מעמיד אותה היום, היה מקבל עליה ריבית טובה בהרבה - ולכן הערך שלה במאזני הבנק צריך לרדת (ולהפך, ערך הפיקדון יעלה כתוצאה מעליית הריבית).

באותה הדרך צריכים הבנק לשערך מחדש את ההלוואה לפי טיב הלווה. אם, לדוגמה, מצבו של הלווה הורע מאז שניתנה לו ההלוואה במקור, המשמעות היא שעבור אותה הלוואה לאותו לווה היה הבנק דורש כיום ריבית גבוהה בהרבה. לפיכך, גם הלוואה כזו שווה היום פחות לבנק, וצריכה להיות משוערכת כלפי מטה (בפיקדונות אין משמעות לטיב המפקיד).

אלא שבפועל, השערוך הכלכלי של נכסי הבנקים והתחייבויותיהם בדו"חות לשנת 98' נעשה רק על בסיס שינויים במחיר הכסף. בנק ישראל ויתר, בינתיים, לבנקים על הדרישה לשערך את תיק ההלוואות שלהם לפי טיב הלווה, מכיוון ששערוך כזה מחייב אותם להיערך לדירוג אשראי מלא של לקוחותיהם.

בנק ישראל מחייב, למעשה, את הבנקים לשנות את שיטת העבודה שלהם לכזו המתבצעת על בסיס של לווה ספציפי, כאשר כל לווה מקבל את דירוג האשראי המתאים לו מהבנק, ובהתאם נקבעת גם הריבית שיידרש לשלם. זהו מודל העבודה המועדף כיום בעולם, ובלי קשר למעבר לדיווח על פי שווי הוגן - הבנקים כבר חויבו לעבור למודל עבודה זה - היתרון העיקרי שלו הוא אפשרות בקרה הדוקה יותר על העמדת הלוואות בבנק.

אך המעבר אורך זמן: הבנקים צריכים עוד לקבוע קריטריונים לדירוג אשראי, שלפיהם יסווגו את כל הלווים שלהם, ומערכות המחשב של הבנקים עמוסות גם כך, בשל ההיערכות לבאג 2000. לפיכך, אין עדיין מודל דירוג אשראי בבנקים לשנת 98', וספק אם מודל כזה יהיה מוכן גם לשנת 99'.

מחיר הכסף, אם כן, הוא הקריטריון היחיד שעל פיו שיערכו הבנקים השנה את המאזנים שלהם. מטבע הדברים, מחיר הכסף (השינוי בשער הריבית) משפיע יותר ככל שהנכס ארוך יותר, וככל ששיעור הנכסים הנושאים ריבית קבועה במאזן גדול יותר. לפיכך, מי שנחשבים לרגישים במיוחד לשערוך הזה הם הבנקים למשכנתאות, שכמעט כל נכסיהם הם נכסים צמודים לטווח ארוך (הלוואות משכנתא).

בדיקה של הביאור האמור בבנקים למשכנתאות אכן מעלה, כי הפער בין הנכסים וההתחייבויות (שווי ההון העצמי), כפי שדווח במאזן וכפי שהוא מחושב על פי השווי ההוגן, מגיע למאות מיליוני שקלים, ומהווה עד %25 מהיקף ההון המדווח של הבנקים. כלומר, לו היו הבנקים עובדים לדיווח על בסיס כלכלי, היה ההון העצמי של בנק לאומי למשכנתאות נמוך ב-%25 מההון המדווח.

מנגד, לבנקים למשכנתאות אין כמעט רגישות לשערוך לפי טיב הלווה, בשל הפיזור העצום של תיק הלווים שלהם.

בבנקים המסחריים, לעומת זאת, ישנו אחוז גבוה מאוד של נכסים הנושאים ריבית משתנה, שרגישותם לשינוי בריבית קטנה למדי. המדובר בכל הפעילות באפיק השקלי ובמרבית הפעילות באפיק המט"חי, הנעשית על בסיס ריבית הליבור. אותו אחוז מנכסיהם שהוא בריבית קבועה (תוכניות חיסכון או הלוואות צמודות) נמשך ברובו על פני תקופות זמן לא ממושכות (לרוב כשנתיים). לפיכך, רגישותם של הבנקים המסחריים לשערוך על פי מחיר הכסף בלבד אינה גדולה במיוחד.

ובכל זאת, השפעה כזו בהחלט קיימת, והיא גם יכולה להיות משמעותית. כך, הדו"ח של בנק איגוד לימד כי הפער בין הנכסים וההתחייבויות (היקף ההון העצמי) היה נמוך ב-36 מיליון שקל, על פי חישוב השווי ההוגן, לעומת היקף ההון העצמי שהוצג במאזן.

המדובר בשינוי של %4 בהון העצמי של הבנק - שינוי לא מבוטל, שהיה מוחק את כל הרווח השנתי של הבנק לו היה נזקף לדו"ח רווח והפסד. צריך להזכיר, כי לבנקים המסחריים צפויה רגישות גדולה בהרבה לשערוך על פי טיב הלווה, כששערוך כזה יתחיל להתבצע.

אך מוטי שפיגל, סגן המפקח על הבנקים והאחראי על תחום מידע ודיווח כספי בפיקוח על הבנקים, מזהיר מפני הסקת מסקנות כזו. לדבריו, יש בחישוב השווי ההוגן לא מעט בעיות טכניות, כך ששינויים קלים בשווי ההון העצמי יכולים להיכלל במסגרת הטעות הסטטיסטית המקובלת.

יתר על כן, לדעתו אי אפשר להסיק מסקנות ישירות מן הפער בין השווי החשבונאי של הון הבנקים לבין השווי הכלכלי. מה שכן ניתן להסקה נוגע להתפתחות הפער הזה באותו בנק על פני שנים (השוואה היסטורית), ולרמות הפער השונות בבנקים השונים (השוואה ענפית). בסך הכול, בפיקוח על הבנקים רואים את הדיווח השנה כדיווח ראשוני, שעיקר חשיבותו היא בעצם העובדה שפורסם, ובכך שהוא מוסיף אינפורמציה רלוונטית על מצב הבנקים, לעיון המשקיעים והמפקידים.

בטווח הארוך יותר, מסכים שפיגל, ממובילי מהפכת הדיווח על פי השווי ההוגן, כי לאינפורמציה זו תהיה משמעות לגבי הערכת מצבם של הבנקים, וכי היא תשפיע על דרך ניהולם. שפיגל סבור, כי המעבר לדיווח על בסיס שווי הוגן, לצד החלת מודלים של דירוגי אשראי בבנקים, ישנו את תפיסת הניהול של המערכת. הבנקים ילמדו לתמחר כלכלית כל הלוואה שהם מעמידים, מה שישפר משמעותית את הבקרה על מתן הלוואות ואת התפקוד הכלכלי של הבנקים בכלל.

"הטכניקה המביאה את הבנק, בכל תקופה מסוימת, לקחת את ההלוואה הבודדת ולבחון אותה חשובה מאוד לדרך ניהול המערכת", הוא אומר. "המערכת הזו לא מתחילה בהנהלה המרכזית, אלא אצל אחרון הפקידים בסניף במטולה או באילת. זה יכוון את הבנקים להדק את הבקרה על כל המערכת, גם בקצוות הרחוקים ביותר שלה, ויאפשר להנהלות הבנקים להעריך הרבה יותר טוב את מצבם הכלכלי האמיתי. וכשהנהלה יודעת יותר, היא גם יכולה לדווח יותר טוב".

שאלה מעניינת לא פחות היא איזו השפעה יישא הביאור על שווי הוגן על הדיווח הכספי הכולל של הבנקים. בארה"ב עוררה התחלת פרסומו של הביאור על השווי ההוגן את החלומות הישנים על העברת הדיווח החשבונאי כולו לדיווח על בסיס כלכלי.

הביאור, לכשעצמו, קובע עמדה עקרונית, שלפיה השווי ההוגן הוא השיטה הנכונה למדידת ערכם של מכשירים פיננסיים והשיטה היחידה למדידת ערכם של מכשירים פיננסיים נגזרים.

איך מתמודדים עם העמדה העקרונית הזו - זו שאלה העומדת עדיין פתוחה. כרגע הדיווח על שווי הוגן הוא בגדר ביאור בלבד, ואין לו השלכה ישירה על הדו"חות הכספיים. בארה"ב ניטש כיום ויכוח בשאלה האם יש מקום להשלכה מן הביאור על הדו"חות הכספיים, וכיצד.

על הפרק עומדות שתי השפעות אפשריות. האחת, מרחיקת לכת, היא השפעה מלאה. משמע, עם הזמן יעברו הבנקים (ובעקבותיהם גם מגזרים לא פיננסיים) לדיווח על בסיס כלכלי (שווי הוגן), מאחר שזהו השווי האמיתי.

מנגד, יש מי שמסתייגים, בטענה כי יש מקום להסתפק בקרן שערוך, שתצבור לתוכה את כל עודפי (או חוסרי) השערוך הכלכלי של ההון העצמי של הבנקים לאורך השנים, מבלי שהדבר יבוא לידי ביטוי בדו"ח הרווח וההפסד.

המסתייגים טוענים, כי השווי הכלכלי אינו באמת רלוונטי. כך, מרבית ההלוואות והפיקדונות ישולמו לבנקים על פי ערך הפדיון המקורי שלהם, והעובדה שמחיר השוק שלהם היה צריך להיות שונה כיום אינה משנה מבחינת זרם התשלומים והתקבולים, שצפויים הבנקים לקבל על הנכסים הללו.

במידה רבה דומה טענה זו לטענתן של קופות הגמל, המבקשות לעבור לשערוך על פי ערכי פדיון של אחזקותיהן באיגרות חוב. הקופות טוענות, כי הן קונות אג"ח בהנפקה ומחזיקות את האג"ח לפדיון, ולפיכך השינויים במחירי האג"ח לאורך התקופה אינם רלוונטיים להן. טענה זו של הקופות נדחית באופן עקבי על ידי משרד האוצר, בנימוק שעל נכסי הקופות לשקף את שווי השוק האמיתי שלהם, בשל הצורך לממן פדיונות מן הקופות.

באותה דרך, התשובה לטענת הבנקים היא שערך הנכסים וההתחייבויות שלהם צריך לשקף את ערכם הכלכלי האמיתי, למקרה שהבנק ירצה למכור נכס, או למקרה שיהיה מי שירצה לקנות את כל נכ סי הבנק (את הבנק עצמו).

הוויכוח הזה ממשיך להתנהל, ולא ברור כיצד יוכרע. בכל מקרה, לפחות בנקודה אחת כבר התקבלה הכרעה: המכשירים הנגזרים מדווחים על פי שוויים הכלכלי, במסגרת דו"ח רווח והפסד. הרגישות הגדולה להשפעות האפשריות של מכשירים אלו על יציבות הבנקים (ראה מקרה התמוטטות בנק ברינגס) הכריעה את הוויכוח, במקרה שלהם, לכיוון של שיקוף ערך השוק המלא של המכשירים הללו