עולם מלא אינדיאנים

דבר מצחיק קרה לקבוצה של חובבי היסטוריה ודרמה אמריקנים במעלה נהר המיזורי, בפאתי המערב. קבוצה של 25 אינדיאנים פגשה אותם במקום הנקרא צ'מברלין, בשערי הערבות העצומות של מדינת דרום-דאקוטה. "לכו מכאן", אמר להם מנהיג האינדיאנים, ששמו המלא הוא אלכסנדר וואייט פלום, זאת אומרת "לבן הנוצה".

חובבי ההיסטוריה והדרמה נדהמו. הם רק רצו לשחזר מסע היסטורי, אשר פרץ את דרכה של ארצות-הברית אל חוף האוקיינוס השקט, לפני מאתיים שנה. המסע ההוא קשור בשמם של שני קציני צבא, לואיס וקלארק, ואין זו הגזמה להגיד עליו שהוא שינה את מהלך ההיסטוריה: של אמריקה ושל העולם.

אמריקה היתה אולי מגיעה אל האוקיינוס השקט גם בלעדיהם, אבל אולי לא. ואם היתה מגיעה עשרים שנה אחר-כך, או ארבעים שנה אחר-כך, אולי היתה מוצאת שם מישהו אחר. האנגלים לטשו עיניים ממושבותיהם בקנדה. אפילו רוסיה הצארית התעניינה - היא שלטה אז באלסקה, והחזיקה כמה ראשי-גשר קטנים בקליפורניה. אמריקה בלי המערב לא היתה אמריקה.

לואיס וקלארק היו שייכים לקטגוריה חסרת-תחליף של התפשטות טריטוריאלית במאה ה-19. הם היו המאפשרים - חיל החלוץ של תיירים, של גיאוגרפים, של אתנוגרפים, של מיסיונרים ושל סתם הרפתקנים - אשר סללו את דרכן של בריטניה ושל צרפת אל מעבי הג'ונגלים של אפריקה ושל אסיה, ואת דרכה של רוסיה אל הקווקאז, סיביר והמזרח הרחוק. הם כולם היו ממשפחת Dr Livingston, I presume.

הם גילו ארצות רחוקות ונידחות, והם הטילו על שכמה של אירופה את מה שרודיארד קיפלינג קרא "עולו של האדם הלבן". עניינו של העול היה לגאול את הפראים מפראיותם. אמצעי הגאולה היו לא-פעם הרסניים, לפעמים רצחניים. לואיס וקלארק אולי לא התכוונו, אבל הם התחילו את הקטסטרופה של ילידי אמריקה, אלה המכונים בדרך-כלל "אינדיאנים", אבל ראויים יותר להיקרא "מקוריים" (כך קוראים להם בספרדית, (Indigenas, או "האומות הראשונות" (כך הם נקראים בקנדה).

בעקבות לואיס וקלארק באו המתיישבים, ועם המתיישבים בא הצבא, ועם הצבא בא נישול מסיבי, ועם הנישול באה התנגדות, ועם ההתנגדות באו פעולות עונשין ומעשי טבח וגירושים.

האינדיאנים של ברית-המועצות

בתנופת התפשטותה מערבה, ארצות-הברית הצעירה הפריחה את הערבות השוממות, והקימה את המעצמה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם. הציוויליזציה המערבית חבה לה את חייה. הנשיא תומס ג'פרסון, אשר שלח את לואיס וקלארק לפלס דרך אל המערב, היה פילוסוף מהולל של חירות, והוא מצוטט עד עצם היום ביראת כבוד, באמריקה ומחוצה לה. בעיני אמריקנים, "דמוקרטיה ג'פרסונית" היא הביטוי המזהיר ביותר של התקדמות האדם.

אבל אלכס לבן-הנוצה איננו מרגיש אסיר-תודה במיוחד. החירות הג'פרסונית, או כל חירות אחרת, לא הורעפה על "האומות הראשונות". אפשר שחושיו התחדדו במיוחד מפני שצירוף-מקרים זימן באותו השבוע עצמו את התקרבותם של משחזרי המסע ההיסטורי אל ביתו של לבן-הנוצה ואת חנוכת המוזיאון הארצי של התרבות האינדיאנית בוושינגטון. זה האחרון היה מאורע תרבותי ופוליטי רב-חשיבות. וושינגטון לא ראתה מעולם כל-כך הרבה אינדיאנים מרקדים ברחובותיה שלא על-מנת לשעשע את האדם הלבן. בעיני האינדיאנים, המוזיאון המרשים מאוד שלהם סמוך לגבעת הקפיטול הוא ביטוי של הכרה גם בקיומם וגם בטרגדיה שלהם.

"ומה על האינדיאנים?" היתה מן השאלות המפורסמות של ימי המלחמה הקרה. כל אימת שאמריקנים היו מבקרים את הקומוניסטים על שלילת חירויות, התשובה היתה נמסרת בסימן-שאלה: והאינדיאנים? והשחורים?

אינדיאנים לא היו רק לאמריקה. לאמיתו של דבר, למי לא היו אינדיאנים? איזו אומה יכולה לטעון ברצינות, שהיא היתה תמיד שייכת למקום שבו היא יושבת? או שהתפשטותה אל המקום שבו היא יושבת לא באה על-חשבון אוכלוסייה ילידית? לרוסים היו אינדיאנים משלהם - עמי הקווקז והוולגה והאוראל וסיביר. הם השמידו רבים מהם, גירשו המונים אל מעבר לים, דיכאו, וסיפחו. הצ'צ'נים היו מן האינדיאנים של רוסיה. שוו בנפשכם מה היה קורה אילו אינדיאנים אמריקנים - נניח הלאקוטה של דאקוטה, או הנאוואחו של אריזונה וניו-מקסיקו - היו מכריזים עצמאות, ומתנגדים בכוח לניסיון של וושינגטון להחזיר אותם לתלם. אם זה לא קרה, אולי הסיבה היא שהאמריקנים הצליחו יותר מן הרוסים במלאכת חיסולה של רוח ההתנגדות הילידית. אגב, האנלוגיה עם הרוסים אינה פרי-רוחי. טייל אמריקני בקווקז לפני 160 שנה ויותר ציטט השוואות כאלה מפי גנרלים רוסים.

לפני ארבעה חודשים ויותר כתבתי כאן בצער ובחריקת-שיניים על ההחמצה הלא-מובנת של השנה המאה לעלייה השנייה. מאורע פוליטי, חברתי ותרבותי מרעיש, הצריך להסעיר את הדמיון ולעורר סקרנות, עבר בארץ כמעט ללא ציון. השוו-נא את ההחמצה הזו עם החגיגות הארוכות, המתוכננות היטב, על-פני כל אמריקה, של השנה המאתיים למסע לואיס וקלארק. הן התחילו בשנה שעברה, והן יימשכו עד 2006. באתר הרשת שלי אני נותן רשימה של מקורות אינטרנט על החגיגות האלה, והקורא מוזמן לבדוק.

אינדיאנים בוואדי ערה

חגיגות העלייה השנייה, אילו נערכו, היו יכולות להתחיל במסע שחזור. הרפתקנים וחובבי דרמה היו יוצאים לשדמות אוקראינה ומולדובה, מוצאים את העיירות שמהן באו הראשונים, מתגלגלים בכרכרות עמוסות שחת אל נמל אודסה, ועולים שם על אונייה שהיתה נושאת אותם אל סמוך ליפו. הם היו יורדים לסירות משוטים, נהוגות בידי גברתנים חבושי תרבושים. מחופי יפו היו מתפזרים, אל הגליל ואל השפלה, צעירים פרועי שיער ומגודלי זיפים, צעירות עם קוקו ועם סרפאן, עיניהם בוערות באש של תיקון עולם, לבם נחוש ליישב את הארץ. מהפכנים מהוללים.

הם היו מתנהלים על פרדות ועל חמורים, או אפילו הולכים ברגל. ובהתקרבם אל ואדי ערה היתה עוצרת אותם קבוצה של אינדיאנים. "לכו הביתה", הם היו אומרים, באיחור של מאה שנה.

הדיכוטומיה הזו היא, איך להגיד, כל-כך דיכוטומית עד שאפשר להשתגע. מהפכה, התקדמות, תיקון עולם, הפרחת השממה - כולם באו אל העולם כרוכים בחטא. כאן ושם, וכמעט בכל מקום. אין כמובן דרך לאחור. זה מהלך העולם. בכל ניצחון יש גם מפסידים, ולכל קוממיות יש גם נאכבה, ומוטב תמיד להיות בצד המנצח. אבל איך נוהגים במפסידים, זה כבר עניין אחר.

חגיגות לואיס וקלארק בארצות-הברית דווקא כוללות את האינדיאנים. מאז ומעולם היו "אינדיאנים טובים", שהאירו פנים ללואיס ולקלארק. אישה אינדיאנית אחת מפורסמת, שהדריכה את לואיס וקלארק, אפילו זכתה זה לא כבר להיטבע על מטבע חדש של דולר זהב (אף כי איש אינו יודע איך היא נראתה). החגיגות כוללות גם "אינדיאנים רעים", גם אם רק במרומז. הרעים הם אלה שהזעיפו פנים כלפי לואיס וקלארק, והתגוננו אחר-כך מפני פלישה ושעבוד.

אקט ההתנגדות האחרון של אינדיאנים לארצות-הברית היה ב-1886, מצד הגיבור האפאצ'י המהולל חרונימו, בדרום-מערב ארצות-הברית. אבל אקט המלחמה האחרון של ארצות-הברית נגד האינדיאנים היה סמוך לנתיב ההיסטורי של לואיס וקלארק, בדרום-דאקוטה, סמוך לנחל שנשא את השם "וונדד ני" ("הברך הפצועה"). שם נורו למוות לפחות 150 אינדיאנים, לרגל חשדות-שווא.

בערך באותו הזמן, במעמקי האוקיינוס השקט, ארצות-הברית כבשה את ממלכת הוואי, במעשה שמאה שנה אחר-כך היה מניב סנקציות בינלאומיות, או אולי אפילו כוח התערבות רב-לאומי. מדוע כל זה היה נסבל ונסלח במאה ה-19, אבל חדל להיסבל בשלהי המאה ה-20? מדוע אי-אפשר עוד לפלוש, לכבוש, לנשל ולגרש בשם אידיאלים רמים?

אולי זה מפני שהרפתקת התפשטותו של המין האנושי על-פני כוכב-הלכת שלו הסתיימה. אנשים אינם יכולים עוד להיעלם במעבה הג'ונגל, או לאורך נהרות עצומים, ולהגיח משם כעבור חודשים או שנים עם סיפורים על ארצות-הפראים המסתוריות. עכשיו, כאשר הכול כבר ידוע, אין מנוס מלחכות לגלקסיה אחרת. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il