ומה אתם עשיתם בשביל מדינות?

כל מי שהוא משהו וכל מי שחושב שהוא משהו בכלכלה העולמית נמצא כאן, בוושינגטון, לרגל הוועידה החצי-שנתית של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. מוכרחים להיות כאן. מי שאינו מתייצב אינו קיים.

נציגים רשמיים מ-184 המדינות החברות בקרן ובבנק, שרי אוצר, נגידי הבנקים המרכזיים, בלוויית הפקידות הבכירה שלהם, עושים סבבי שיחות. כל פגישה נמשכת 20 דקות, מקסימום חצי שעה, עם תמונות, בלי איחורים ועם הרבה לחיצות ידיים. אלה שיחות ללא מוקשים. לא נכנסים לנושאים מעוררי מחלוקת. אלגנטי מהתחלה ועד הסוף.

במקביל, בהזדמנות חגיגית זו, מתייצבים בבירת ארה"ב ראשי הבנקאות הגלובלית, מנכ"לים ויו"רים של בנקים מסחריים מאירופה, מאמריקה הלטינית, מאסיה ומאפריקה, חלקם מגובים בפמליות אדירות, שרוקנו כליל את מאגרי הלימוזינות בעיר.

כאשר הפקידים והפוליטיקאים סוגרים עניינים שברומו של עולם, אנשי הפיננסים סוגרים עניינים עסקיים, או מכינים את תשתית הידידות לעסקים משותפים.

כל הבנקאים הגדולים, מכל מדינה, הקפידו להתייצב בבניין הבנק העולמי לפחות לשש דקות. אותן שש הדקות שהוקצו לשר האוצר שלהם, או לנגיד הבנק המרכזי, לשאת את נאומו.

בתי-המלון של וושינגטון מפוצצים. אין חדר פנוי, לא במפוארים, לא בבינוניים ולא בצנועים. בעבר הרחוק נערכו הוועידות האלה באתרים הכי אקזוטיים בעולם. כל כנס כזה היה בעצם שבוע-משתה נינוח. אבל כבר שנים משמשת וושינגטון זירה כמעט קבועה לוועידות, ורק לעתים רחוקות נבחרים במקומות אחרים בגלובוס.

עכשיו, תחת איום הטרור, וושינגטון נראית אפילו יותר מתמיד המקום הטבעי לוועידות כאלה, ונחשבת לכזו שמסוגלת להיערך טוב ממקומות אחרים להופעות אורח של אנשי בן-לאדן. מספר ימי הוועידה, בכל אופן, קוצץ בעקבות הכוננות. אחרי הכל, לכמה זמן אפשר לסגור במחסומי בטון ובמשאיות כבדות, את הרחובות המרכזיים בדאון-טאון, באזור הבית הלבן, ולעצור כמעט כליל את החיים בו? הכנס באוקטובר הצטמצם ליום רשמי אחד (א'), יום אחד למפגשים (שבת), וכמה ימי סמינרים קודם לכן, שבהם בדרך כלל אין נוכחים הגדולים ולפיכך גם לא גדודי המאבטחים.

סושי ובעיות רעב

ה"גדולים" מתכנסים בוועידות הסגורות שלהם, בפורומים שמסומנים במספרים. ככל שהמספר קטן יותר, הפורום אקסקלוסיבי יותר. קבוצת G-7, קבוצת שבע המדינות המתועשות הגדולות שלפיהן יישק (כמעט) כל דבר (סין צפויה להצטרף אליהן בקרוב), היא חוד החנית. בצידה קיימות קבוצת העשרה, קבוצות 20 המדינות המפותחות, קבוצת 24 המדינות הפחות מפותחות, קבוצת המדינות שמדרום לסהרה, ועדת הפיתוח, מפגש ה-31. לכל פורום סדר יום משלו, ומבחינה מסוימת, כל פורום הוא קבוצת לחץ שפועלת מול המליאה.

ברמה אחרת נמצאות הקבוצות המנהליות, שממסדות את ייצוגן של מדינות בקרן המטבע. ישראל שייכת לקבוצה ההולנדית בקרן. לבד מישראל חברות בקבוצה 12 מדינות, לרבות מדינות אירופיות ומזרח-אירופיות, וכן קפריסין, רומניה וחלקי יוגוסלביה לשעבר.

אמש, כאשר נגמר החלק הרשמי, החלו החגיגות הגדולות באמת - קבלות הפנים. בהזמנה לקבלת הפנים הרשמית של הבנק והקרן נאמר: "לסיום המפגש השנתי ל-2004 של מועצת נגידי קרן המטבע והבנק העולמי, המכובדים לים הנג קיאנג - יו"ר מועצת הנגידים, רודריגו דה ראטו - מנהל קרן המטבע, וג'יימס וולפנזון - נשיא הבנק העולמי, מזמינים את כבודכם להשתתף בקבלת הפנים".

אבל זו רק ההתחלה. כל בנק בינלאומי או גוף פיננסי שמכבד את עצמו מקיים קבלת פנים משלו, ממריל-לינץ' ועד בנקים מטורקיה ומרוסיה. המרכז הפיננסי של נסיכות דובאי, למשל, מזמין את כולם לקבלת פנים במוזיאון הלאומי לנשים באמנויות. דויטשה בנק פיתח מסורת להזמין את הקרם-דה-לה-קרם לקונצרט וארוחה בבניין המדהים של מרכז קנדי.

הדבר הבולט בקבלות הפנים הללו אינו העושר המופגן של כולם, כאילו לזה כבר התרגלו, אלא כמויות האוכל האדירות, האיכות המשובחת שלהן, ההגשה העילית ונערות השמפניה והיינות. אפילו מי שחי את זה כל השנה, מתחיל להרגיש קצת לא נוח. בבוקר, מדברים על מצב העוני בעולם, על מיליארד איש שאינם מחוברים למים זורמים, ובערב מנשנשים קצת סושי, קצת אנטיפסטי ועוגיות קטנות בשביל הדיאטה, וזורקים כמויות אוכל שיכולות להשאיר בחיים כמה מדינות מורעבות. זה הדימוי שאוהבים להנציח ארגונים לזכויות האדם, שמוחים תדיר על התנאים הנוקשים שמצמידה הקרן לחבילות הסיוע שלה למדינות העניות.

מה רוצים מאיתנו?

קל אולי ללגלג, אבל הבנק העולמי וקרן המטבע הציבו זה מכבר את בעיית העוני במדינות העולם השלישי בראש סדר היום שלהן (אם אין משבר שמאיים לפתע על הכלכלה הגלובלית). "האם בגלל שיש לי עניבה על הצוואר וכוס יין אדום ביד ימותו יותר ילדים באפריקה"? שאל בוועידה קודמת פקיד אמריקני בכיר את עמיתו הישראלי, שתהה על כרזות נוטפות ארס של מפגינים שציירו את הקרן כגוף שחור משחור שגמר אומר להפקיר את אוכלוסיית אפריקה לאימת האיידס.

העובדה שפעילות הקרן יוצרת איבה בקרב מדינות עניות ובקרב ארגונים שמקדישים עצמם לסייע להן, נובעת לא מחוסר מעש של הקרן או מבזבוזים ראוותניים על קאוויאר וסוויטות מפוארות, אלא מפער שכמעט אינו בר-גישור בין תפיסות כלכליות מערביות, מבוססות מודלים כלכליים, לבין גישות שנשענות על תחושות זכאות, "מפני שלנו אין ולהם יש".

מסמך של הקרן על הסיוע למדינות עניות מציין: "אין כמעט חילוקי דעות שצמיחה מהירה ונמשכת בהכנסה הממוצעת לנפש היא גורם חיוני לצמצום משמעותי בעוני. הניסיון מראה, שבין הגורמים שמעודדים צמיחה כזו בהכנסה נמצאים פתיחות לסחר בינלאומי, מדיניות כלכלית נכונה, מוסדות חזקים, מסגרת משפטית והתנהלות שלטונית טובה". במילים אחרות, רפורמות.

כשפורטים אותן לפרטים, מדובר בהטלת מגבלות תקציביות, בביטול סובסידיות, בחשיפת תעשיות לייבוא מתחרה. וזה כואב. ביטול סובסידיה של כמה סנטים על כיכר לחם עלול לדרדר מיליונים במדינה באפריקה אל תהומות תת-תזונה או רעב.

לא רוצים לזמביה

דו"ח שהפיץ ארגון הסעד הגדול אוקספאם בסוף השבוע טוען, שדרישת הקרן שזמביה תקבע תקרה תקציבית כתנאי למתן סיוע הביאה לכך ש-8,000 עד 9,000 מורים מוסמכים במדינה מובטלים מעבודה. זמביה מחויבת לספק חינוך לכל ילד עד שנת 2015 - מטרה אוטופית של ועידה בינלאומית הידועה כוועידת המיליניום - אך אין כמעט סיכוי שהמטרה תוגשם. לפי אותו דו"ח - בגלל, לא פחות ולא יותר, קרן המטבע.

העובדות מזדקרות בחדות מכאיבה בשטח. לפי נתוני הקרן עצמה, יותר ממיליארד בני אדם בעולם מתקיימים מפחות מדולר אחד ביום. יותר מ-750 מיליון בני אדם, כ-20% מהם ילדים, סובלים מתת-תזונה. 121 מכל אלף ילדים שנולדים במדינות מעוטות הכנסה מתים קודם הגיעם לגיל 5, רובם מתת-תזונה או ממחלות שניתן למנען בנקל במדינות בעלות הכנסות גבוהות.

אבל הקרן רואה זאת קצת אחרת. להשקפתה, היא בסך הכל דורשת ממקבלי הסיוע שקודם כל יעזרו לעצמם, כדי שכספי הסיוע לא יישפכו לריק, או, גרוע יותר, לכיסים עלומים של פוליטיקאים או פקידים מושחתים. מדי פעם, פשוט, צריך לסגור את הברז.

"קרן המטבע חייבת לומר לפעמים 'לא' למדינה מוכת משברים כדי לאלץ אותה לנקוט מדיניות כלכלית טובה יותר", אמר אתמול מנהל הקרן, רודריגו ראטו. "האפשרות שהקרן תחליט לא להעניק סיוע עשוי לשמש תמריץ למדינות מסוימות לאמץ התנהגות כלכלית נבונה יותר ובכך להימנע מהצורך לפנות לקרן לקבל סיוע".

יש טענות, שטרם הוכחו, שבעסקות במסגרת פרויקט נפט-תמורת-מזון לעיראק הגיעו 2.5 מיליארד דולר לכיסים בצרפת ועוד כמה מיליארדים טובים לחשבונות בנק של סדאם חוסיין, שחלקם טרם נחשפו. מדינות באפריקה אינן מצליחות לצאת ממעגל העוני למרות הזרמות כספי סיוע. בעיה אחרת היא, שמתן תרומות של מצרכי מזון בסיסיים למדינה מסוימת יכול להנחית מכת מוות על שרידי המגזר החקלאי שעדיין קיימים באותה מדינה.

אבל הבעיה הגדולה ביותר היא בעיית החובות שצברו המדינות העניות. רובן ככולן, לא רק שאינן יכולות לפרוע אותם אלא שהן מתקשות לעמוד בתשלומי הריבית. עיראק אולי לא נתפסת כמדינה ענייה במתכונת המדינות מדרום למדבר סהרה, אבל נטל החובות שלה הוא מהגדולים בעולם. לפי חישובי קרן המטבע, חבה בגדד כ-120 מיליארד דולר למדינות ולגופים פיננסיים מסחריים. חובה ל"מועדון פריס" (קבוצת המדינות הנושות) מגיע ל-42 מיליארד דולר. סך כל נטל החוב שלה מגיע ל-600% מהתמ"ג.

רוב המדינות העניות מתמודדות עם בעיה דומות, אולי בהיקפים יותר קטנים. הן יודעות, והקרן יודעת, שחובות אלה לא ייפרעו לעולם. כדי לאפשר למדינות אלה לפתוח דף חדש, דנה הקרן זה שנים במחילת חובות בתנאי מסוימים. הניסיון מראה שזה מצליח. הסרת 43% מנטל החובות של בנין שבמערב אפריקה איפשרה למדינה להפנות משאבים לחינוך ב-2002, ולשכור מורים לאוזרים כפריים. הסרה של 54% נוספים הפנתה משאבים לשירותי רפואה, כהקמת מרפאות באוזרים נידחים ורכישת תרופות נגד איידס ומלריה.

בריטניה מוכנה עתה ללכת על כל הקופה ולמחוק את חלק הארי של חובות מדינות העולם השלישי. הנושא נדון בוועידה שאך זה הסתיימה, אם כי טרם הושגה הסכמה. אך סימן מבשר טובות הוא, ששר האוצר האמריקני, ג'ון סנו, שהסתייג תחילה מרוחב היד של לונדון, הצהיר אמש, שארה"ב מוכנה להצטרף למאמצים למחוק עד 100% מחובות המדינות העניות.

אבל עדיין יש בעיה נוספת. לפי הערכת הקרן, יש צורך ב-50 מיליארד דולר לשנה, עד 2015, כדי לשרש את העוני והרעב, יחד עם מחיקת החובות. מהיכן יבוא הכסף? מארה"ב מוכת הגירעונות התקציביים הענקיים? מאירופה שכלכלתה מדשדשת? הבעיה הזו תעלה שוב בוועידה באה של הקרן, באפריל 2005 וקרוב לוודאי שבעוד ועידות רבות אחריה. *