תקופה לא מעשית

בלשונו של השופט דניאל ארנסט, יו"ר ועדת הערר (ת"א) על פי החוק, "הגשת ערר בנושא ביוב היא פעולה מורכבת הדורשת בירורים, קבלת פרטים, עריכת חשבונות וכו'. לצורך הגשת הערר נדרשים לפחות מספר חודשים. יש לזכור כי במקרים רבים מגיעה הדרישה למי שאינו משפטן, ואף אם משפטן הוא אינו מצוי ברזי ענייני ועדות ערר, הדורשות ידע ספציפי. מכאן שעצם ההגבלה של המועד ל-30 ימים מהווה חסימה חלקית של זכות הגישה לערכאות באופן העומד בסתירה לחוקי היסוד".

הדברים נכתבו בהחלטה שפורסמה שלשום, בערר שהגישה חברה על חיובה בהיטל וזאת 4 ו-8 שנים לאחר משלוח החיובים. השופט ארנסט דחה את הערר בשל האיחור הרב בהגשתו, ובהחלטתו מצויה סקירה מרחיבה של ההלכות השיפוטיות השונות (ולעיתים הסותרות) שניתנו בנושא המועד להגשת הערר והארכתו.

דומה שהמכנה המשותף לעיקר ההחלטות השיפוטיות השונות מושתת על הסכמה, לפיה המועדים הנקובים בחוק אינם מעשיים, כי הם קצרים יתר על המידה. השוני בין ההחלטות נעוץ במידת הנכונות "למתוח" את התקופה, על ההנמקות שניתנו לנכונות זו.

בין יתר ההחלטות הנסקרות ע"י השופט ארנסט, מובאת החלטה מלאחרונה, ששמה את הדגש על חובת הרשות להודיע לחייב על זכות הערעור, את פירוט החוב ואת מקורו ואופן חישובו. לכך מסכים השופט ארנסט.

המחלוקת נתגלעה בשאלה, האם פגמים בהודעה יצדיקו להאריך את המועד להגשת הערר עד אין סוף? בנושא זה חולק השופט ארנסט על אותה החלטה, שבהחילה עמדה נוקשה כלפי הרשות ביקשה לשרש את הנוהג שלא לכלול בהודעה פרטים מספיקים.

גישתו של השופט ארנסט שונה, מצמצמת יותר. לשיטתו, ברגיל נדרשים מספר חדשים להגשתו של ערר, ובמקרים אחרים עד שנה-שנתיים, והכל על פי הנסיבות הקונקרטיות, ועריכת איזונים ראויים בין כלל השיקולים הרלבנטיים.

(וע' ת"א 2965/02 אלרוב נדל"ן ומלונאות נ. עיריית ת"א, החלטה מיום 11.10.04. יו"ר הוועדה, השופט דניאל ארנסט).