יורים וצוחקים

העיסוק התקשורתי ביאסר ערפאת מזכיר אחת מאותן מהדורות חדשות קומיות של "מוצ"ש בשידור חי" בשנות ה-70', שבה הודיע צ'בי צ'ייס כי הגנרליסימו פרנקו, שליטה של ספרד, עדיין מת. לגסיסה המתארכת של ערפאת, בדומה לזו של פרנקו, הייתה מן הסתם את המאפיינים של כל שליט יחיד דומיננטי שמסתלק, אבל ספק אם יש ערוצי תקשורת במדינה מתוקנת שכתביה, כמו אלה שלנו, עולצים ומשדרים.

אחד השיאים שייך ל"מהיום למחר". המגישה קרן נויבך ביקשה את אורחיה השר לשעבר דן מרידור ופרופסור מנחם קליין, שיש לו מן הסתם מה שנהוג לכנות שעות ערפאת, לצפות איתה בשאלון מצולם שערך כתבנו במסדרונות הכנסת. חברי הפרלמנט הישראלי עונים לשאלה האם מותו של ערפאת הוא יום עצוב או יום שמח. וכבר אתה יודע שיימצא אותו שוטה שיאמר מין "פורים שמח" שכזה, כמו ח"כ חנן פורת לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.

ואכן, הח"כים נענו למשחק, והיה רוב לשמחים, ורוב לאלה ששלחו את

ערפאת לגיהינום. רק שר הפנים אברהם פורז אמר שהוא אדם חילוני, ולכן הוא לא יענה על השאלה בענייני העולם הבא. אבל לא הוא ולא אף מחוקק אחר, לא שלח את הכתב לכל הרוחות. נויבך למרבה המזל, לא שאלה את שני אורחיה אם הם שמחים או עצובים, אבל הנהנה בעקבות הכתבה ואמרה כי הח"כים משקפים את העם.

ואל כתבינו בפאריס. מכל המהדורות עלה לעג על הברדק סביב ההתנהלות בבית החולים, שם שוכב ערפאת המונשם, בעוד מוקטעה מכשירים את הקרקע לקבורתו. חובבנים שכמותם, אין אצלם וידוא הריגה כמו שצריך, ועם כל חטיפת הגופות, הם גם לא למדו לערוך לוויות מסודרות ומכובדות כמונו.

קשה להעריך איך ייראו הימים האלה במבט לאחור, וזאת בהנחה שהימים הקרובים יעברו בשלום ונגיע לעידן שאחרי בדרך המהפכה השקטה, אבל אפשר כבר לקבוע בוודאות שמדובר בכישלון תקשורתי של הפלשתינאים. אתמול שוב ראינו את אנשי הרשות נכנסים ויוצאים ברחבת בית החולים, משמיעים אמירות מרמזות, כעוסות, מבולבלות. הפלשתינאים השיגו כיסוי תקשורתי בינלאומי, זה כן, אבל הם איבדו את יתרון הביתיות. לו רק היה ערפאת בוחר לגסוס בבית כמו מנהיג אמיתי, ציוד רפואי היה מוטס אליו עם טובי הרופאים, והעיקר, הפלשתינאים היו מנהלים את ההצגה התקשורתית הזאת ושולטים במידע, כמו כל מדינה שמנהיגה שוכב על ערש דווי. הם היו יכולים לשמור על איפול ולמשוך את הסיפור לפי צורכיהם, גם הגרוטסקה עם סוהא ערפאת הייתה נמנעת, ובוודאי שהחיוך הזחוח היה נמחק מפרצופה של התקשורת הישראלית, שכן כל כתביה היו עסוקים בלהשיג את הסיפור מהמקורות שלהם במוקטעה.

והוא אפילו לא אנס אף אחת!

"לונדון וקירשנבאום", רביעי 19:00, ערוץ 10

במקורה, פרשת תא"ל זכאי, הקצין המואשם בהדלפה, לא צריכה לעניין אנשים במדינה מתוקנת. אמנם כתבים צבאיים דיווחו בליל שבת על התפטרותו מתפקיד מפקד אוגדת עזה בטון נרגש של ילד שאביו עזב את הבית, אבל כולה איש צבא עוזב תפקיד, סידור פנימי, ימצאו מישהו אחר. אלא שכעבור כמה ימים החליט הרמטכ"ל משה יעלון, במהלך ברוטלי משהו, לשחרר אותו מכל תפקידיו בצבא, וזה כבר מעורר תמיהות.

לונדון וקירשנבאום זימנו את הכתב הצבאי אלון בן דוד לאולפן כדי לדבר עמו על הקשר שבין אנשי צבא ועיתונאים. חזרתי באיחור מהפסקת פרסומת והחמצתי כנראה את הקטע שבן דוד מתייחס לטיב הקשרים הבעייתיים שבין שני הצדדים. מצאתי להפתעתי, אלון בן דוד אחוז התרגשות ואשר שלא כהרגלו יצא נגד הרמטכ"ל בשצף, מדוע פיטר את זכאי, ואם ידע שהוא משקר, מדוע חיכה שבעה חודשים ונתן לו להוציא את חייליו למשימות ולנהל את הגזרה, ומדוע הוא עושה זאת כעת ובבוטות שכזאת. אני מכיר מקרים של קצינים שאנסו והואשמו בשחיתות, אמר בן דוד, והם נשלחו ללמוד לאחר מכן. מדוע היחס הזה לתא"ל זכאי?

ואני חשבתי לתומי, מדוע כתבינו הצבאיים לא נזעקים ומגלים לנו בכתבות תחקיר על כל אותם קצינים שאנסו חיילות והיו מעורבים בשחיתויות, והצבא נוהג לצ'פר אותם לאחר מכן, אבל באים לאולפן לדרוש את עלבונם של קצינים גבוהים ויהיו מי שיהיו.