משפחה שכזאת

מסופוקלס ועד אי.טי., הבלגן הביולוגי, רגשי ופסיכולוגי שנקרא משפחה מהווה אחד מעמודי התווך של התרבות האנושית, ועכשיו גם בערוץ 2, עם עלייתה של משפחת קמיצ'לי אל משבצת השידור היוקרתית בפריים-טיים של ערב שבת. הקונספט מיובא מהטלוויזיה הבריטית ומציג עירוב ז'אנרים בין תוכנית אירוח שגרתית וקומדיית מצבים משפחתית, בו בני משפחה מרקע סוציו-אקונומי אקזוטי משמשים כמנחיה הבלתי-כשירים של התוכנית (באנגליה זוהי משפחת מהגרים מפקיסטן, אצלנו מדובר באב טורקי ואם פולניה). מה שמספק את הגירוי הקומי הוא חוסר ההתאמה בין יומרות הזוהר של בני המשפחה ה"פשוטה" עם המציאות המורכבת, כביכול, של המדים הטלוויזיוני, דרכו נחשפים כל אותם מתחים משפחתיים אשר הפילו את אדיפוס בשעתו, וממשיכים להפיל כל אחד מאיתנו.

בשביל תוכנית ראשונה, משפחת קמיצ'לי מילאה את התפקיד בכבוד, ואפילו נרשמו צחוקים קלים ומהנים לאורך השידור (למרות השימוש המאוס בצחוקים מוקלטים - אולי מספיק עם המנהג הארכאי הזה?). ההשקעה המתבקשת בתוכנית כספינת הדגל החדשה של הערוץ מוכיחה את עצמה בעיקר ברמת הליהוק הקפדני של כל השחקנים, שלמעט שולה חן המקסימה שפספסה את הטיימינג לפחות שלוש פעמים, הגישו משחק מדויק ומאופק - אולי אפילו מאופק מדי אחרי שהתרגלנו לקשת הנוירוזות הספקטקולריות של טל פרידמן. במיוחד כדאי לציין את ירדן בר כוכבא, שכהרגלה נותנת הופעה נונשלנטית ומלאת ביטחון בדמות הסבתא ממה פוירשטיין החרמנית, שמשפטי המחץ שלה מיועדים מן הסתם לבנות אותה כיצרנית הקאלט העדתי הבא של עמישראל.

הכתיבה משתדלת למצות עד תום את הפריבילגיה המיוחדת הנובעת מאופייה הכפול של התוכנית - אנחנו אמורים לצחוק מזה שהבדיחות לא מצחיקות. אבל קשה לדעת כמה אפשר לבנות על זה לטווח הארוך, מה גם שהבדיחות שכן אמורות להצחיק נשמעו ברובן מאולצות וטפלות. נכון לעכשיו נראה שהתוכנית אינה מרוויחה מהכפילות הכפויה, כאשר הסצנות הקומיות מתקשות להתפתח לכדי אמירה נוקבת באמת, ואילו ההישג המרכזי של קטעי האירוח מתמצא בשימוש האפקטיבי בכך שלסלבריטאים הממוחזרים ללא הפסק אין שום דבר להגיד חוץ מזה שהם סלבריטאים. הכימיה המוצלחת בין כוכבי התוכנית לבין שלום אסייג מראה שליוצרי הסדרה כדאי להעיז ולהתבסס יותר על יכולת האלתור המוכחת של שחקניה על ידי הבאת אורחים שיוכלו להתמודד עם אתגר כזה על פני ארטיקים טלוויזיוניים כדוגמת אגם רודברג, שיפה ככל שתהיה, גורמת לכל בני המשפחה להיראות בדיוק כמו הפרודיה אותה הם מייצגים - אהבלים.

תמותו, זה הכי טוב בשבילכם

משת"פים. ערוץ 8, ו', 40:21

נכון עשו יוצרי סרט התעודה "משת"פים", המגולל את סיפורם העגום מאוד של שני סייעני-שב"כ פלסטינים, כשנמנעו משימוש בקריינות-רקע בסרטם. כך נחשפת בפני הצופה סדרת תמונות מההזויות וחסרות התקווה ביותר, אפילו בסטנדרטים אליהם התרגלנו פה, של המציאות הישראלית על כל רבדיה. כזה הוא גורלם האומלל של המשת"פים - אנשים שמנעו פיגועים - שבמעשה סיועם נהיו לדחויים ושנואים על ידי כל הצדדים המעורבים - על ידי עמם והשמאל הישראלי כמחבלים בשאיפות החירות של הפלסטינים, ועל ידי הימין הישראלי כבעלי אישיות נחותה ומתועבת. בוגדים. האירוניה המצמררת היא שתקוותם היחידה ליחס ידידותי למצבם גלומה בשב"כ עצמו - אותו גורם שהמית עליהם את האסון שממנו יירפאו רק במותם.

התוכנית מלווה את סיפורם החל מאופן גיוסם (האחד בכפייה בעוד סיפורו של השני צונזר בהוראת משרד הביטחון), העינויים שסבלו, הפניית העורף מאת השלטונות הישראלים (עתירתו של מאג'ד קלבוני לתעודת זהות ישראלית נדחתה - על פי החוק עליו לחזור אל מותו בשכם), ותנאי הקיום אליהם התדרדרו הבוגדים שהצילו חיים. כך מוצא מוסא הביל, שאינו יכול לראות את ילדיו בעזה, משפחה חלופית בדמותן של שתי נרקומניות מבין לקוחותיו כסוחר באדולן וקלונקס (משכך כאבים רפואי המשמש נרקומנים כתחליף להרואין). יחסי החיבה האנושיים המתגלים לעיני המצלמה בין המוקצה הפלסטיני לשתי הנשים שנעזבו למותן על ידי החברה הישראלית כולה, מספקים תמונת ראי מעוותת של החלום האוטופי הישראלי.

מצב המשת"פים ממחיש לאיזו רמה מכוערת וחסרת מחילה הדרדר הקיום שלנו בניסיון המגוחך לקיים "כיבוש נאור". שוב נשאלת השאלה היכן נמצא הקו האדום שאותו אסור היה לנו לעבור. הערב ישודר הסרט בשידור חוזר. אל תחמיצו.