אנחנו מהצד של הכלה

"בכל עשייה קולנועית יש משהו אימפריאליסטי", אמר לי הבמאי ערן ריקליס בראיון שערכתי אתו לקראת יציאת סרט קודם שלו "פיתוי". ריקליס היה אז כבר בשלבי עשייה של סרטו הנוכחי "הכלה הסורית", ולא יכולתי שלא להיזכר באמירה ההיא שלו כשצפיתי לפני ימים אחדים בתוצאות יצירתו החדשה. לכאורה, מה לבמאי קולנוע ישראלי יהודי, ולסיפור נישואיה של אישה דרוזית בכפר מג'דל שאמס שברמת הגולן? האם יוכל לחדור לנימי הנימים של מערכת חברתית קשוחה ופטרנליסטית ועוד לספר את כל אלה מנקודת מבטה של אישה?

עוברות כמה דקות עד שההרהורים והפקפוקים נמוגים, ו"הכלה הסורית" מתגלה בכל תפארתה. זהו אחד הסרטים הישראלים הכובשים, אופס, והמרגשים ביותר שנעשו כאן, הפקה און לוקיישן, מוקפדת עד לפרט האחרון, נעה בין שלל דמויות, ומחלצת משחק מדויק מכל אחד ואחד מהשחקנים. הפקה שיש בה כבוד אנושי ואמפטיה, למשתתפים ולקהל הצופים בה.

הסיטואציה הבסיסית היא זאת: הכלה, שמאחוריה כבר מערכת יחסים מפוקפקת, עומדת לחצות את הגבול כדי להינשא לבן משפחה, כוכב טלוויזיה, שמגיע לאסוף אותה מהצד הסורי. היא נתקעת בנקודת הגבול לבושה בגדי כלה, באחת מאותן סיטואציות הזויות שרק אזורי קרב דוגמת ישראל של אחרי 1967 מזמנות כמוה.

ריקליס מן הסתם ידע שסרט בנוסח הצ'כי-יוגוסלבי על כלה שנתקעה במעבר הגבול, אין בו די, למרות שהוא יודע להפיק את המיטב הקומי-גרוטסקי גם מהרגעים האלה. לצורך זה הוא בנה סיפור משפחה ענק, תוך שהוא מכנס את האחים המגיעים לאירוע מכל קצוות העולם. אח אחד מנהל עסקים שטיבם לא ברור, רודף נשים באשר הן, האחר עורך-דין נשוי לרוסייה ומנוכר לחברה הדרוזית. כל אלה סרים למרותו של האב, בגילומו הטעון ורב-הניואנסים של מכרם חורי, שגם הוא כבול לקודים שבטיים של כבוד. מעל כולם, אמל, אחותה הבוגרת של הכלה, המשוחקת על-ידי היאם עבאס, מקרינה נשיות וכוח, והיא למעשה מניעה את הסיפור, מדיכוי לשחרור.

הסרט מתחיל את סיבוב ההקרנות שלו בישראל כשהוא עטוף שבחים ופרסים, מפסטיבל מונטריאול ועד פסטיבל לוקרנו. קל לראות את ההתלהבות מבחוץ. הסרט בנוי בפשטות מובנת לכל, הסיפור אנושי, מותח, ומספק הצצה לחברה מרתקת במצבים בלתי אפשריים, החל מהסצנה בגבעת הצעקות, שבה בני משפחה חמושים ברמקולים מעבירים מידע משני צדי הגבול, וכלה במסעו של פקיד ממשלה ישראלי, רוברט הניג בתפקיד תמציתי ומדויק, מירושלים למעבר הגבול הצפוני, רק כדי להחתים דרכון.

הסרט הזה הוא גם סיפור מסע עבור ריקליס, האיש שלנו בדמשק, או לפחות בדרך לשם. לפני עשרים שנה עשה ריקליס את סרטו הארוך הראשון "ביום בהיר אפשר לראות את דמשק", שהושפע מפרשת אודי אדיב, איש השמאל שביקש להביא שלום ויצר קשרים עם אנשי אש"ף. בסרט נוסף שלו "גמר גביע", הובילה חבורת לוחמים פלשתינאים חייל ישראלי בשבי, צפונה מעבר לגבול, וכעת "הכלה".

אבל בראש וראשונה זהו סרט פמיניסטי, וכאן חשוב לציין שריקליס לא לבד. שותפה בכתיבת התסריט היא סוהא עראף, יוצרת פלסטינית ועיתונאית, ולא יהיה זה ניחוש פרוע אם נאמר שהתוצר המוגמר היה משחק של שיתוף פעולה והתנצחויות בין השניים.

דעתי על הסרט בארבע מילים: אני מהצד של "הכלה". *