החיים לא תמיד הוגנים

איזה הוא תום הלב שייבחן על ידי בית המשפט בבואו להחליט על פסיקת ריבית מיוחדת? האם תום ליבו של מגיש התביעה, או שמא תום ליבה של הנתבעת, חברת הביטוח? בשאלה זו עוסקת החלטתה של השופטת איילה פרוקצ'יה, שדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים משה גל, בעז אוקון ומרים מזרחי).

תכליתה של הריבית המיוחדת היא להרתיע את חברות הביטוח מלהשהות את ביצוע התשלומים למבוטחים, כאשר אלו אינם שנויים במחלוקת. המטרה היא למנוע העלאת טענות סרק מצד חברות הביטוח ונקיטה בטקטיקה של התשת המבוטחים.

יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שלחברת הביטוח אין זכות לברר בתום לב את עצם חבותה לשלם את תגמולי הביטוח, או את שיעור חבותה, או להעלות טענות כנות וענייניות ביחס לכל אחד מהנושאים הנ"ל.

גם אם בסופו של הליך נדחות טענות חברת הביטוח, עובדה זו לעצמה איננה מלמדת כי העלאת טענותיה היתה לקוייה מלכתחילה בחוסר תום לב. עובדה זו לעצמה לא תצדיק להטיל על חברת הביטוח את תשלום הריבית המיוחדת. וללוז השאלה שלמעלה, השיבה השופטת פרוקצ'יה (באמצה את עמדת שופטי בית המשפט המחוזי), ש"מוקד השאלה טמון באופי טענותיה והתנהגותה של חברת הביטוח, ואינו נעוץ בשאלה אם המבוטח נהג בתום לב אם לאו. באופן זה, ייתכן כי תגמולי הביטוח יהיו שנויים במחלוקת בתום לב בין הצדדים, גם מקום שהמבוטח נהג בתום לב, וגם מקום שבסופו של דבר נדרשת חברת הביטוח לשלם תגמולים".

(רע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה נ. חברת ביטוח אליהו, פס"ד מיום 2.12.04. השופטת איילה פרוקצ'יה).