נגמר, הא?

בסוף העונה שעברה קיוויתי שסדרת "הבורגנים" לא תחזור. יראתי ממנה כמו מקרוב משפחה מעיק שאין לך יכולת רגשית להכילו. "הבורגנים" חזרו לשידורי הלווין ושמחתי כמו ילד ששומע שהמורה חולה (אני מנוי בכבלים). אבל החופש נגמר. "הבורגנים" חזרו לשידורים חוזרים בערוץ 2, והתייצבתי אצלם מדי יום א'. הלילה ישודר הפרק האחרון. סופה של התמכרות.

באחד הפרקים הראשונים בעונה אני זוכר את ישראל נכנס ליוני. הוא חזר ממילואים, היה לו משהו חשוב להגיד ליוני, אבל הוא חייב קודם לחרבן. וכבר ישראל לקח את העיתון לשירותים, נדמה לי שזה היה המדור הכלכלי, כי הוא בעוד אחת מההשקעות שתכף תרד לו לטמיון באמריקה הדרומית, ובינתיים דיבור אחד הוליך לדיבור אחר, גועל נפש מהמדינה והשטחים והמפלגות, ואני כצופה בורגני שנכנסו לו לסלון עם הסרחון הזה, נכנסתי ללחץ, למה הוא לא הולך קודם לשירותים, שיגמור עם השיט שלו, ויחזור וימשיך את השיחה.

הסצינה הזאת שנשמעת כמו טעם רע, היא דוגמה לקסמה האפל של הסדרה. בעונה השלישית שלה "הבורגנים" הפסיקה להצחיק. היא גם לא "הדרמה של ישראל" כפי ש"קשת" הכריזה במודעת פרידה ענקית היום בעיתונים. במהלך העונה "הבורגנים" הפכה יותר ויותר לאופרת-סבון ישראלית מסוג שלא הכרנו.

באופרת הסבון האמריקאית המסורתית אנשים נתונים במערכת רגשית סבוכה. בניגוד לתיאטרון ולסרטי הקולנוע, הסצינות באופרת סבון מתחילות ברגע שהדמויות נכנסות לחדר, כאילו אין להם חיים ועיסוקים נוספים מלבד אותה מעורבות רגשית שלהם פר-סצינה. זה מתחיל בשאלות בנליות לדמות שמולם, כולן נגזרות של 'מה קורה', הפרטנר מגלה את מצוקתו, ואז השניים מתחילים לדסקס את הבעיה שעל הפרק.

כן, הא?

בעונה השלישית של הבורגנים, נינה סגרה את העסק, יוני פוטר מעבודתו, ישראל הוא עו"ד רק על הנייר ובני הפסיק לגלגל עסקים. בקיצור, כמעט כולם יושבים בבית, כמו באותן אופרות סבון, וחבריהם נכנסים אליהם הביתה, מתעניינים מה קורה כשהתגובה הכמעט אחידה לנאמר היא אותו "כן, הא?".

נדמה שצמד היוצרים, התסריטאי אסף ציפור והבמאי איתן צור, לקחו החלטה אסטרטגית, שהחברה האלה ייכנסו אחד לשני בלי הודעה מוקדמת. היו בסביבה וקפצו. גם אם זאת ישראל של תחילת האלף השלישי, אין בסדרה הזאת טלפון כדי לבדוק אם החבר בבית ואם זה נוח לו, אין אינטרקום שיודיע שהוא למטה. דפיקה בדלת, והוא בסלון, אני אגיד לך, אתה תגיד לי, אני אגיד לך, כן, הא?

למה ציפור-צור עושים לנו את זה? מחזהו של ז'אן פול סרטר "בדלתיים סגורות" מתרחש בגיהינום, בין שלושה אנשים המענים זה את זה ללא הרף. האמירה של סרטר הייתה "הגיהינום הוא הזולת". "הבורגנים" היא אופרת סבון מהגיהינום, הגיהינום הישראלי. זוהי חבורת אנשים שנכנסים אחד לנשמתו של השני ומשמיעים דברי קנטור, קנאה, צביעות ואיבה הדדית, המהות הבורגנית.

בני החבורה יצאו בעונה הזאת לסצנת חוץ אחת מרכזית - גן העיר, מרכז קניות תל-אביבי. לכאורה, הם יצאו שם לרכישות, עוד מימוש בורגני, אבל גן העיר היה גם מקום הציד. שם הם תפסו את הזיון. והזיון בעונה השלישית היה, כמו במשפחות הכי דפוקות, בינם לבן עצמם. בני הכניס להריון את נינה, נילי גרושתו של בני שכבה עם ישראל ועוד פעם ישראל, שחזר מהקניון למיטה עם לילך. רק דם רע יכול לצאת מהסיפור הזה.

גיהינום ישראלי

הייתה עוד יציאה בסדרה. יוני המובטל הלך לקבל טיפול נפשי, אחריו גם נינה. שניהם, בהשפעת נילי, הלכו לאותה מטפלת. היא יודעת שהיא מטפלת בשני אנשים קשורים ויכולה, אולי אפילו צריכה הייתה, לשלוח אחד מהם למטפל אחר, אבל לא. גם היא נשאבת לתוך מערכת הדם הזאת. זאת לא מטפלת שמציעה הקלה ולא חמלה ולא הבנה ולא עומק. הבעת תיעוב ובוז קלה שפוכה על פניה, וברגע מסוים בתגובה ללהג המייאש של נינה, היא אומרת, כן הא?

מטבע הלשון הזאת התקבעה כמדומה, במהלך העונה השנייה של "הבורגנים". "כן, הא?" יכול היה להיות גלגול מודרני של "נעשה ונשמע" של בני ישראל. קודם נציית, אחר כך נבדוק. לכאורה, הבורגנים הם חברים, אומרים קודם כן לאישור וחיזוק דבריו של חבר, ואחר כך תוהים 'הא'. אבל יש לזה פירוש נוסף, של משיכת החבר למלכודת, שידבר עוד ויגלה ויחשוף, ואז נועצים בו חרב מילולית משוחה ברעל.

באחד הפרקים הקודמים אשר חזר לביקור. הוא קיווה לקחת את נינה לגרמניה, שם הוא עושה עסקים. ברגע מסוים עם אחד מהחבורה, הוא אמר, כן הא. ואני חשבתי לעצמי, למה ציפור-צור נתנו לו להגיד את זה, הרי הוא לא בקטע, זה לא חלק ממנו, הוא כבר היה מחוץ לתוכנית כשהאמירה הזאת התחילה לרוץ, מה הם מנסים להגיד?

כשהפסיכולוגית אמרה לנינה "כן הא", הבנתי את זה. גם היא נגועה. כמו בסרט "פלישת חוטפי הגופות", שישויות עוינות מהחלל משתלטות על עיירה קטנה ועל גופם של התושבים. כולם נראים לכאורה אותו דבר ורק משהו קטן בעיניים, במבט, מסגיר אותם. הם כבר לא בני-אנוש. זהו אותו "כן הא" של דמויות הבורגנים. 'כן הא' הוא הסימן המוסכם. וכעת ברור שגם המטפלת היא אדם מת, ריק ומייאש, חסר חום ויכולת אמפטיה.

איך יכולתי להתמכר לסדרה שכל הדמויות בה הם אנשים שלא הייתי רוצה לראות בין חבריי ובין באי-ביתי? אין לי מושג. מבקרים הודיעו בתחילת העונה שהם די מאסו בסדרה, ואני התייצבתי כל שבוע למפגש, מהופנט לרוע ולאין-אונות הזאת, מתפעל מהמשחק המדהים, מהצמצום שכפו על עצמם יוצרי הסדרה. אופרות סבון אפשר להריץ שנים. אבל אסף ציפור ואיתן צור בחרו לסגור הערב. אני רק מקווה שלא כמו בסרטי המפלצות שנדמה שחוסלו ודי והן מזנקות לפתע על הגיבור, החבורה הזאת לא תצוץ לי פתאום לעונה נוספת.