על החיים ועל המוות

לפני חודשיים שי סיפר לי: אלישבע חולה מאוד. בריאות. המחלה התפשטה. אלישבע ביקשה שלא יתקשרו אליה. היא החלה להיאבק, למרות שהרופאים אמרו שאין לה סיכוי. אלישבע היתה חרוצה. היא היתה משוררת. מחזאית. מורה. מסורה. תמיד עסוקה באלף ואחד דברים. היתה לי חברה אינטימית. מהלב. מהעומק.

שי היה תלמיד שלי. אלישבע היתה שותפה שלו לדירה בימי הרווקות במזא"ה 54 בתל-אביב. אני גרתי במזא"ה 48. יום אחד הוא סיפר לי שהיא כתבה מחזה ליחיד. קראתי אותו בטיסה לאילת. בדרך לסיני. קראו למחזה "התינוק של בן שטרית". הבאנו את דורון תבורי שיביים.

המחזה מספר על שני אסירים המאמצים את תמונת התינוק של העובדת הסוציאלית ויוצרים משפחה סוריאליסטית, נואשת ואלימה בתוך כלא. "התינוק של בן שטרית", נולד כתוצאה מביקוריה השבועיים בבתי-כלא, בעבודה שעשתה עם אסירים. האסירים אהבו את אלישבע.

באוטו, בדרך לירושלים, שי ואני אוספים את אודי. גם אותו לא ראיתי כמה שנים. בדרך מספרים אחד לשני מה קורה. לא מדברים על המוות. אודי מזכיר לשי איך היינו יושבים אצלם בסלון בדירה במזא"ה. מעבירים את הזמן בבהייה ובפטפוט מרחף, בזמן שאלישבע היתה יוצאת ונכנסת, מספיקה וטורחת, ונכנסת ושוב יוצאת ואנחנו עדיין יושבים. מתיישבת איתנו, מחייכת את החיוך המתוק שלה. עיניים ירוקות, שיער ג'ינג'י, ושוב יוצאת.

אני נזכר באלישבע של הלילות. של האהבות. סוערת קוראת תיגר. הולכת עד הסוף. מנסה להעניק ממד פנטסטי לחיים האפורים מכאב ומסבל אנושי, שאותם ראתה. בכל שיר שלה צבעים. אדומים, סגולים, ירוקים, מושפרצים מהמילים. אלישבע מתה ואנחנו כבר לא רווקים צעירים מבולבלים.

כל עוד לא דיברנו עם אלישבע מחלתה היתה בגדר שמועה. מבוססת אמנם, אך עדיין לא משהו בעל ממשות. סיפרו לי, שהיא נלחמה עד הסוף. "מוות לא בא בחשבון", הכריזה, למרות שהרופאים לא נתנו לה סיכוי. היא לא רצתה לראות אנשים. לא רצתה להיפרד, פשוט כי לא רצתה למות.

ליד הקבר, נדמה לי שעיניה של אימה אורות לרגע, ובתוכן אני רואה לרגע את אלישבע האופטימית, המנחמת הרכה. דידה, אחותה התאומה, מחייכת אלינו. תאומות זהות. כמו היתה אלישבע בהלוויה של עצמה.

חייבים להיפרד, לשחרר אותך, אל הוודאות של המוות. אני אומר בקול 'את אינך בין החיים עוד'. ראיתי את גופתך עטופה בתכריכים מונחת בעדינות מגושמת אל תוך בור בהר, בכניסה לירושלים. היו עוד אנשים. כולנו ראינו. חכי לנו. אנו בדרך ואת לכי לשלום אלישבע. לכי אל המסתורין הגדול. לכי אל השקט. הניחי את גבינייך מתוחים שלווים. עזבי את גופך כאן על האדמה. לכי לישון אלישבע. נוחי על משכבך. הוספתי אותך לרשימת מתיי.

רציתי לכתוב על לידה. ב-21 בנובמבר, סוף-סוף אחרי תשעה חודשים מפרכים (היה לי הריון קשה), כבר בבוקר ידעתי שהיום זה היום. אבל פחדתי. משכתי עד אחרי הצהריים. הלכנו להביא את הילדים מהגן. פיזרנו אותם אצל הסבא והסבתא. ואז התחלנו להסתובב בשכונה. אשתי אני והבטן. היא אמרה שהכול יהיה בסדר. למרות שזו לידה רביעית, לידה זו לידה ואף פעם אי אפשר לדעת. הנה בא ציר, אני מתכופף, מבקש משיר, זוגתי, שתשים יד על הגב התחתון. זה קצת מקל על הכאב. אני כבר גדול. ממש גדול. מוכן, מבושל ללידה. החזה שלי גדל התמלא חלב.

זהו, הגיע הזמן לנסוע לליס. יש ג'קוזי. הצירים נהיים תכופים יותר ויותר. אורית, חברה שלנו שהיא גם דולה, מגיעה, ואנחנו יוצאים אל בית החולים. שיר נוהגת, אורית מאחורי שמה יד על הגב. המגע שלה קר. לא אשכח את זה לעולם.

שיר מחנה את האוטו ואני נכנס שמאלה מתחבר למוניטור. האחות אומרת לי שהפתיחה של שבע אצבעות ואנחנו בדרך למעלה. החדר הטבעי חמוד. אני מבקש משיר שתדליק נרות. הצירים כבר תכופים יותר. הפעם אני רוצה שתצלמי, אני אומר לה. זאת הלידה האחרונה. אין טעם להיכנס לג'קוזי, הלידה כבר קורית אומרת אורלי, המיילדת.

מי תצא לי מהבטן? איך היא נראית? שיר מצלמת, מגיעה אלי, מסתכלת ישר בעיניים. אנחנו נושמים ביחד בקצב אחיד, היא מתחברת לשלי. מרגיעה אותי. המים פוקעים. עולה למיטה, מתחיל ללחוץ. אורית ברגל ימין ושיר ברגל שמאל, מצלמה בידה השנייה. הכאב נהיה בלתי נסבל. אני מרגיש את הראש כמו אבטיח בין הרגליים שלי, יוצא. מיד אחריו היד ואורלי שולפת אותה מניחה תינוקת סגולה על חזי. זעירה. שיר מתבקשת לחתוך את חבל הטבור. אושר.

רציתי לכתוב על לידה. נולדה לי עוד בת, אלישבע, את יודעת? רציתי לספר לך שילדתי. אבל לא הספקתי. עכשיו כבר עברה שנת 2004 וכולם מתארגנים לעזור לנפגעי הצונאמי. את בטח יודעת לאן לפנות, מה לעשות אל מי לשלוח ומה הם צריכים. ביי אלישבע. 0

הספד לאלישבע גרינבאום.