מלחמת העולם הכי ראשונה

אריסטו טען ש"הטרגדיה היא חיקוי אמנותי של מציאות חיים נעלה". הפרולוג האידילי והסיום האפוקליפטי של ההצגה מייצרות תמצית ארומטית על-זמנית כה חריפה של הטרגדיה האוניברסלית הנצחית של האנושות, עד שנדמה שמהלך העלילה המתגוללת ברווח שביניהן, כמעט מיותר.

התמונה השלובה רוויה בקצוות היסודיים הבוערים הטמונים בלב הזיכרון האנושי הקולקטיבי: גילויה של התשוקה, של מתק האהבה, בניית הבית, המשפחה, כאב הלידה של הילדים דרך הדאגה והחרדה הקשורים בגידולם עד שהוא מוביל לעיתים כה קרובות לצעד האחרון של הריקוד הזוגי, למותה של האהבה ("איך מחול התשוקה מוביל למחול המוות") ול"מות הבית" (על כל גרסאותיו השונות. לא צריך ממש טרגדיה בשביל להגיע למצב הזה, שרובנו מכירים. השתנותו, התרוקנותו עם השנים, גם הוא סוג של מוות. במאמץ לא קטן, קיימת האופציה להיוולד קצת מחדש).

בנוסף, מייצגת תמונת הסיום על תוצאותיה המחרידות אימג'ים מובהקים של זוועות אקטואליות. אנחנו רואים אותן יום-יום בטלוויזיה.

משהו טפשי כמו אהבה

בפתיחה, בווליום נמוך של טרנזיסטור, נשמע קולו של פרנק סינטרה תחוב במגפיה הקליפורניים של ננסי ושניהם, אב ובתו, כמה אירוני, שרים את השיר הקציפתי Something Stupid Like I Love You.

על פי אריסטו, משמש הפרולוג כאקספוזיציה שמטרתה לפרוש את המצב הקיים ולרמוז לגבי העתיד. אנחנו יודעים שזה יגמר בבכי. הקטסטרופה (ביוונית אסון), בוא תבוא. אין מנוס מפניה. הסיום הדטרמיניסטי מצוי במבנה הטרגדיה היוונית. הכל ידוע מראש, הסיפור סופר במלואו, כל התרחשות הקשורה לעלילה ולא התקיימה על הבמה, הועברה ע"י מתווכים, המקהלה, השליח. עם כל הידיעה הזאת, למראה יאסון, האב הממרר בבכי בצד האחד של הבמה, ומדיאה אשתו המניחה את גופותיהם של שני ילדיהם שרצחה זה עתה במו ידיה, על מזרון הים הילדותי הצף בבריכת השחייה - לשעבר מגרש המשחקים של המשפחה שהיה לה הכל - משתנקת הנשימה.

כמעט מביש לדבר ביופיים הפואטי של הרגעים הבימתיים המסנוורים האלה (ובנוף הבימתי השברירי שעיצב מיכאל קרמנקו): הבמה האלכסונית היוצרת פרונט "משפכי" של חצר פנימית של וילה מודרנית מהודרת, הבנויה בטון חשוף בו יכולה הייתה לעמוד רק דמות אחת, במצב של שליטה, או שתיים במצב של עימות, מתמלאת באור לבן מסמא. הבריכה בה התחילה האידיליה מדממת והופכת לבית מרחץ של טיפות דם ודמע. בתוך המים עומד הזוג שאהב, הילדים שהיו וקולה המאיים של מדיאה המסרבת להניח לאב להיפרד מילדיו המתים. זוהי נקמתה בו ובעצמה. זהו קול עמוק, מחריד, הבא ממעמקי רחם ריק ויתום.

בטרגדיה יוונית אין טובים ורעים, צודקים או אשמים. היא אומרת, "אין מי שהוא מאושר באמת, האושר לא באמת קיים".

השיר של פרנקי וננסי סינטרה, המזדחל ונשזר לתוך הרקמה האנושית המפוררת הזאת, הולך ומתגבר וממלא את האולם כולו. המלודיה ומילותיו הקלילות של השיר ספוג השמפניה, המצלצל כמו הרגעים הקסומים, המשכרים, נטולי הדאגה של החיים - הולמים בך סופית (בתרגום חופשי: "הבושם שלך מסחרר את ראשי, הכוכבים אדום רך, הלילה כה כחול, ואז אני, כמה טיפשי, אומר לך שאני אוהב אותך, ומקלקל הכל"). מילים שמזכירות משהו טוב הופכות לסכינים. כמה שהיית מוכן לתוצאה הבלתי נמנעת - זה חותך בבטן, מקרין אל הלב ואוחז חזק בגרון.

מה רצה אורפיידוס

"היה לי ברור מהתחלה שתהיה בהצגה מוזיקה מינימליסטית. כמה צלילים שיעבירו בין הסצינות. יש כל כך הרבה אמוציות בטקסט, שצריך להיזהר. מוזיקה היא אלמנט אמוציונלי חזק. היא עושה תמונת תקריב בתיאטרון, מוציאה החוצה את מה שקורה על הבמה", אומר אבי בנימין, מוזיקאי הבית של התיאטרון מאז היווסדו.

את Something Stupid של משפחת סינטרה מצא באמצע תהליך העבודה, "הנעימות שלו, המתקתקות שלו לעומת מה שקורה על הבמה, עשתה לי את זה כמו שצריך", אומר אבי. לגבי מדיאה הוא אומר, "אין ספק שהיא מטורפת, לא נורמלית ואי אפשר להבין אותה, אני צריך עוד לחשוב על זה".

ולא, הוא לא מרגיש משהו מיוחד בגלל שאשתו הפרטית ואם ילדתו, השחקנית ייבגניה דודינה, משחקת את המטורפת הזאת. "אנחנו עובדים הרבה שנים ביחד", הוא אומר, "עבדנו בכל ההצגות, זה עניין של מקצועיות". רק בגלל המוזיקה הנפלאה שכתב לאורך השנים וההברקה המרגשת של "משהו טפשי", אני מניחה לו עם התשובה הלא מספקת הזאת.

מעניין מה כבר עוללה לאווריפידס המחזאי, מליטו, אחת משתי נשותיו הנואפות. יש הטוענים שיחסיו הלא מספקים איתן, הם שגרמו לשנאתו למין הנשי, ומכאן לגישתו השובניסטית ולהצגת המאבק בין המינים כמלחמה נצחית עקובה מדם. אווריפידס, שנולד ב-485 לפנה"ס בערך, דווקא ייחד את התפקידים הראשיים במחזותיו לנשים - למרות חרדותיו מהמין הנשי. ואולי בעצם בגללם.

מה רוצה האישה?

הרב ד"ר עינת רמון ממכון עינת, אחת הנשים שנתבקשו להגיב לתכניו של המחזה, טוענת כי המחזה "מדיאה" הוא הפנטזיה המופרכת של אווריפידס בדבר מרכזיותו של הגבר בחיי האישה. "קשה להם לדמיין כי למרות שלטונם בחברה הפטריאכלית, תשוקת הנשים אליהם היא בעירבון מוגבל. לרוב מגיבות נשים בפיכחון מאשליית האהבה הרומנטית והן פונות לעשייה ולבניית משפחה עם הילדים ללא נוכחות אב". דמותה של שרה אמנו, שאברהם אבינו בגד בה פעמיים ונשתקמה בגאון, משכנעת ומרשימה אותה יותר ממדיאה.

שולמית אלוני מזכירה את הסיפור הנורא של חנה ושבעת בניה שהוקרבו למוות על מזבח הפטריוטיות הדתית ואיש לא שואל למה. "הרי יכלו להמשיך לחיות עם אמם, להתבגר, ואחר כך להתייצב ולהלחם על חירות עמם", היא אומרת, "אצלנו אפילו לילדי הגן מספרים את סיפור הזוועה הזה כמעשה של מופת". אלוני חושבת ש"מדיאה ומעשיה אינם מופת לשום דבר. זוהי אישה שאינה מוכנה להיות אסקופה נדרסת שחרב עליה עולמה - אדם שהשליכוהו לייאוש. למדיאה אין סולחים, משום שעשתה מעשה מכוח עצמה - מכוח חייה ומצוקתה - ולא מתוך אקט הירואי דתי".

סביון ליברכט מצטטת בהקשר למחזה את ההוגה השחור פרנץ פאנון, מי שניסח את הקוד האתי של המדוכא הטוען שהוא מבטא את אנושיותו באלימות. "זו דרכו היחידה להפוך ממי שנתון לרודנותו של אחר למי שלוקח את גורלו בידיו". עכשיו תשאלו את עצמכם אם המחזה שנכתב לפני למעלה מ-2,400 שנה, עדיין אקטואלי.

לנה קריינדלין, המשמשת מזה שנים כמשנה ליבגני אריה, הבמאי והמנהל האמנותי הבלתי מעורער של התיאטרון, היא הבמאית-אישה הראשונה המביימת ב"גשר". ייבגני חשב שאת ההצגה הזאת תוכל להבין ולביים רק אישה. "זהו מחזה על גברים ההופכים את האישה לבובה במשחק הפוליטי שלהם", אומרת לנה, "יאסון מנסה לבטל את קיומה של מדיאה, למחוק את הזהות הייחודית שלה, והיא לא מסכימה להפוך לצל כדי שהוא יוכל להגשים את שאיפותיו על גבה. היא עזרה לו, בלי הרוח המניעה שלה הוא לא יכול היה להגיע למקומות אליהם הגיע. עכשיו הוא רוצה להשליך אותה כסמרטוט משומש. לקטוף את הפירות לבד. הוא ובניו. זהו פתרון טוב לו ולבנים. ומה איתה?"

מה צריך הגבר?

דרכו של הגבר, מעשה הבגידה הגברי של יאסון, הבנוי, איך לא, על "רעיון ותכנית", לפיה יאסון יינשא לבת המלך, "בשביל להגן על כולנו", מקובלת על החברה. מיקי ליאון, המגלם את יאסון, אומר שבעבודתו על הדמות ניסה להבין את מניעיה, את הרצון שלה להצליח להתקדם. "ליאסון יש הזדמנות לשדרג את עצמו, הוא לא באמת רוצה אישה צעירה, הוא רוצה עתיד, רוצה עוד, הוא לא חושב שזה לא בסדר. המחשבה לעתיד היא נתון של הגיון גברי, מחשבה אגואיסטית".

הוא בעצמו לא יודע מה היה עושה אם היה נאלץ לבחור בין אישה לבין הוליווד, למשל. ליאון, שכיכב בסדרת הטלוויזיה "מיכאלה", המופיע בהתחלה על הבמה בבגדים שחורים צמודים, עם בקבוק בירה ביד, חושב שמדיאה היא קורבן הפועל כמו חיה פצועה באקט של חוסר ברירה. העבודה עם דודינה הנפלאה, המגלמת את מדיאה, ועם לנה הבמאית, לימדו אותו לקבל את העוצמה והאנרגיה הנשית. "התחברתי למקומות של כאב ותסכול גדול שקיים בנשים לצד יכולת של התמסרות, נתינה וקבלה שלא הכרתי. "המפגש היה גם מפחיד", הוא אומר, "כמו כל מפגש עם אישה". מיקי בן ה-31 מקווה שאת מה שלמד והבין בעבודה עם הנשים החזקות האלה, יוכל ליישם בחייו הפרטיים.

רק קפצנו אליכם רגע מהנצח

מה לא אמרו על מדיאה - שהיא אחותו התאומה של נחש האש טיפון, דרקון ממין נקבה, מכשפה, קוסמת, אישה שטן. מכל הכינויים והסיפורים, אהובה עלי ביותר הגרסה המספרת שהיא כאחת מבנות הים, הסירנות המתאהבות בבני האדם, ונאלצות להיפרד מיכולתן וזהותן העל-טבעית, והופכות לכן לנפגעות הבגידה האנושית הגברית. איך לא יתחולל אסון כשבן אנוש ובת-אלמוות מנסים להתחבר בעולם רגיל, כאילו הם שווים? איך יכולה התשוקה הנשית (של אלה) לחיות עם ההיגיון הגברי (של בן אנוש)? האפשרות הזאת, המיתולוגית, האגדתית מכבידה עלי פחות מהאמת.

ל"מדיאה" הלכתי עם בני, ילד גדול בן עשרים ושלוש. כשקצת בכינו בסוף, לא יכולתי שלא להיזכר בסצנה מצמררת מתוך הסרט "אושר", שבו יושב הילד עם אביו הפדופיל שנתפס והאשם באינוס חברו (של הילד) והבן שואל בקולו הילדותי "האם תדפוק גם אותי אבא?" חשבתי על המחזה, על איך יוכל ילד להבין את ייאושם של המבוגרים, ולמה לו? *