המכרז לערוץ 2 נסגר ב-31 במרץ בשעה שתיים בצהריים. שבע קבוצות התמודדו במכרז,
ואל משרדי הרשות השנייה בירושלים שונעו עשרות ארגזים מלאים מסמכים, ספרים,
ניירות עבודה, חוברות כלכליות, עשרות רבות של קלטות וכ-56 אלף עמודי הצעות.
הכול אוחסן מיד בכספת, וכל המתמודדים פצחו במסעי יחסי ציבור נמרצים, ספינים
תקשורתיים וסתם לובינג כדי לשכנע שהם ראויים להחזיק זיכיון לטלוויזיה המסחרית
הראשונה בישראל.
בסוף חודש מאי התכנסה מועצת הרשות השנייה במלון חוף גיא בטבריה. חלק מהחברים
התרעמו שלא צריך מלון כל כך מפואר. גם במקום יותר זול נוכל לבחור, הם טענו.
אבל לא עזר להם. יו"ר המועצה, יוסי פלד, והמנכ"ל, נחמן שי, סגרו אותם שם למשך
יומיים, ובסופם יצאה ההודעה: שידורי קשת (אז עוד היו לה שתי מילים בשם), רשת
וטלעד זוכות במכרז.
היה גם איזה עניין זעיר, לא פתור, שנחשף, שנחמן שי הוא שסייע לבחירתה של טלעד
כשהפעיל לחץ על החברים, אבל למה לקלקל את השמחה, גם העניין הזה נשכח. באמצע
יולי הם קיבלו את הזיכיון ביד, וב-3 בנובמבר 1993, שוב בשעה שתיים בצהריים,
עלה לאוויר יעקב אילון ופתח בקול הבריטון המעלף שלו את שידורי ערוץ 2.
מאז עברו 12 שנים, המסמכים מצהיבים להם במחסן, חלק מהניירות הפכו לממורביליה,
אומרים שחלק מחברי מועצת הרשות השנייה דאז שמרו להם מזכרות, רק פקידי הרשות
השנייה מתבצרים בירושלים ומסרבים לחשוף את ההצעות של הזוכים במכרז ההוא, אלה
שכבר שידרו 12 שנים, אלה שמתמודדים שוב. הסודות "המסחריים" של הזכיינים שמורים,
כנראה, לעד. אין התיישנות ואין שקיפות.
זה, אגב, לא הפן היחיד של העדר השקיפות אצל הרשות השנייה. ב-12 השנים מאז היא
מפקחת על הערוץ הציבורי-פרטי (שמחזיק זיכיון מהמדינה, מפוקח על ידי נציגי הציבור,
ונמצא בבעלות פרטית) מסרבת הרשות השנייה לפתוח את ישיבות המועצה, ולו רק חלקן,
בפני התקשורת. מה שטוב למליאת רשות השידור אסור ברשות השנייה. הנימוק ששמענו
במשך שנים, אגב, כשחזרנו ותבענו מהם להגיע לשם - "אנחנו עוסקים בסודות מסחריים".
זה סוד להלן תקציר הפרקים הקודמים: עם פרוץ המכרז על ערוץ 2 החדש, ומשהתברר
שכל שלוש הזכייניות, עם עבר של 12 שנים על המסך, נערכות לרוץ שוב, ביקשה מערכת
"פירמה" להשוות את ההצעות שהוגשו אז לרשות השנייה עם מה שעלה על המסך.
הניסיון נתקל בחומה בצורה. הרשות השנייה, מגובה במשפטנים שלה ובעורכי הדין
המשויפים של שלוש הזכייניות, דחתה את הבקשה בנימוק שמדובר ב"מידע שהוא סוד
מסחרי שגילויו עלול לפגוע בזכיינים פגיעה ממשית". גם הם עצמם השיבו לפנייה
באותה רוח: "התוכניות של רשת הן מסמכים אסטרטגיים ונכסים בלעדיים של החברה",
אמרו מרשת; "ספר המכרז של טלעד מכיל בין השאר תוכניות עסקיות, מידע כלכלי עסקי
ותוכניתי, וכן מידע על בעלי המניות של טלעד אשר אין בו עניין ציבורי", אמרו
מטלעד; ואילו בקשת חרצו: "לוחות המשדרים שהוגשו בזמנו הן בגדר סוד מסחרי".
זה לקח עוד זמן, ועוד לחץ על הרשות השנייה, בגיבויו של חוק חופש המידע, עד
שהגיעה מעטפה מירושלים. שלוש חוברות, אפילו לא כרוכות, יבשות וצחיחות (בלי
אף תמונה!) של רשת, קשת וטלעד. שלד רזה מאוד של לוח תוכניות לשנה השידורים
הראשונה, בכמה גרסאות של ימי שידור, כשאותן מעט תוכניות מוזזות על הלוח. זו
התגובה של הרשות השנייה לפי חוק חופש המידע: נספח אחד ויחיד מתוך אלפי עמודי
ההצעה שהגיש כל מתמודד. הכירו את "נספח ג/4/ג" - לוחות בסיס לעונה הראשונה
בשנה הראשונה.
יש שם לא מעט תוכניות לילדים ולנוער, אז עוד ספרו את קהל היעד הזה בערוץ 2
וייחדו לו זמן שידור; הפקה מקורית במידה, קצת תוכניות מהפריפריה (למשל "יום
במדינה - פגישה עם אנשים ברחבי ישראל", תוכנית אמיתית לגמרי של רשת, שלא לדבר
על "לא רק תל אביב" של קשת); הפקות קנויות נחשבות (מאנגליה!); כוכבים נוצצים
בלב הפריים (הגשש החיוור!), אם כי גם אז החביאו את דודו טופז; ואסור לשכוח
גם שידורי דת ומסורת, פטיש קבוע של מועצות הרשות השנייה לדורותיהן.
יש תחקירן כורדי?
יותר מכול חושפים הלוחות שהוגשו אז את דלותו הקריאייטיבית של המכרז, את רוחה
של מועצת הרשות השנייה ואת מיטב הפנטזיות התרבותיות-טלוויזיוניות של מי שיושבים
שם, מאז ועד היום.
ההצעות נראות כאילו הודפסו במכונות הכתיבה של הרשות השנייה עצמה. לכל דרישה
בספר המכרז ניתן מענה מדויק, ללא אף סטייה. אין כאן מקום לאקספרימנטים או למעוף.
החברות הגדולות במשק מתמודדות כאן על מה שהפך לאווזה שהטילה ביצי זהב, ולא
משחקים בכסף. ההצעות הן בבואת ראי מושלמת לדרישות.
"רשת ייחדה מחשבה מעמיקה לשידורי הדת והיהדות במשדריה. אנו רואים במכסה שהקציבה
הרשות לשידורי הדת מנוף לקידום הגשר בין דתיים וחילוניים, בבחינת גשר שיחבר
לבבות על ידי מתן ביטוי ליפה שבדת ובמסרות היהודית. לצורך זה צירפנו אל שורותינו
יועץ מיוחד לנושאי יהדות - אליעזר שטרום, בעל ידע מעמיק ביהדות, יכולת ביטוי
והעברת מסרים בנושאים אלה..." (מתוך הצעתה של רשת).
ואין לטעות, גם במכרז הנוכחי תחזור אותה תופעה, בגלל אופיו הכל כך אישי של
התהליך, שכולו אנשים, שכולו לחצים ושתדלנות, בגלל הכסף הגדול, בגלל המבנה המעוות
של שוק התקשורת - אין סיכוי שההצעות לא יענו על הדרישות במלואן. רוצים פריפריה
- תקבלו. רוצים יהדות - תהיה, רוצים מגוון חברתי-תרבותי - נספור את העובדים
לעדותיהם.
מה שנעשה אחר כך על המסך יהיה כבר תולדה של הורדת ידיים, משחקי קח-תן והרבה
מאבקי אגו. בהצעה נשמר קו אחיד של היענות מנמיכת ראש למה שנדרש, כאן לא חורגים.
גמל רב שכבתי כמיטב ההמצאות של הרשות השנייה, כל זכיינית נדרשה למסור לוח שהיא
מציעה במכרז בשלוש גרסאות: לוח לימים ראשון ורביעי בשבוע שכולל גם שבת; לוח
לימים ראשון ורביעי בשבוע שלא כולל שבת; ולוח לימים שלישי ושישי.
כזכור, המבנה הייחודי של ערוץ 2, גמל תלת דבשתי שהומצא בוועדה, מחלק את ימי
החול בשבוע בין הזכיינים לא ברציפות, כשהם מחליפים אותם ביניהם כל שנה (אחר
כך גם התקופות האלה שונו), ואת השבת כל ארבעה חודשים. ניקח לדוגמה את יום א'
(בשבוע עם שבת) אצל רשת. זה מתחיל בשעה שש בבוקר עם יעל דן, משולב בחדשות,
ומכונה בהצעה "מידע למשפחה", מה שנמתח עד שמונה בבוקר. ובזה הוא תם. בשעה 15:30
חוזר השידור מהטלוויזיה הלימודית ונפתח אצל רשת ב"הצגה יומית" - סרט קולנוע,
למשל מוצע "Sea Dragon" של חברת ההפקה הבריטית Thames עם פיטר אוטול. בחמש
אחר הצהריים חדשות, ואחריהן "חולמים ועושים", ילדים מגשימים את חלומם עם מיכל
ינאי; שוב הלימודית פורצת, ובשעה שש בערב "גם ילדים הם אנשים" עם חלי גולדנברג.
אחרי חדשות בערבית, כמובן, בשעה שבע בערב תוכנית Soap קנויה (כך במקור), לדוגמה:
"Generation" של NBC. ב-19:25 סיפור לילדים לפני השינה, "ציפי ולישון" עם ציפי
שביט, אבל, להרגיע, זה לוקח רק חמש דקות, ואז מגיעה בתיה ברק עם מגזין למשפחה
ושמו "מכנה משותף".
את הפריים של רשת בימי ראשון, אחרי החדשות, מוביל רון בן-ישי עם "העין החוקרת",
סדרת סרטי תעודה או "אחד על אחד", ראיון בענייני היום. בשעה תשע בערב תהיה
סדרה משטרתית קנויה, לדוגמה: "The Bill" של תיימז הבריטית, ואחריה סדרת דרמה
קומית מקורית, "שירות שליחים" עם אבי קושניר.
מה עם קצת כינור דוד?
השיא, כמובן, פעמיים בשבוע, מגיע בשעה עשר בלילה, מה שהפך ברבות השנים לאחד
מסמליו המובהקים ביותר של הערוץ, "בשידור חי - דן שילון מארח". לצידו של שילון
מסומנת הערה, שנועדה כנראה לאוורר לטובת חברי ועדת המכרזים את כובד משקלה של
תוכנית זהה שמוגשת פעמיים בשבוע בתוך יומיים של שידור.
ההערה, שאפשר לראות בה את ליבת ההצעה של רשת, קובעת כי "מעת לעת ולפי העניין
תשבץ רשת במשבצת זו משדרים מיוחדים שהיא תפיק בהתאם ובצמוד לאירועים מיוחדים
שרשת עצמה תיזום או אירועים 'חיצוניים' מיוחדים שרשת תחליט להבליט. שידורים
כאלה יכולים לשנות את כל לוח התוכניות. להלן מבחר שידורים מיוחדים שרשת שקולת
לשבץ במקום זה: משדר הצדעה לאמני הצמרת בישראל, 'כינור דוד', מאולם הקונצרטים,
הפקות משותפות (קופרודוקציות), 'בשידור חוקר' עם רפי גינת, טקס בחירת מלכת
היופי, שידור משחקי מכבי תל אביב כדורסל בגביע אירופה ועוד".
אחרי שילון, בשעה 23:00, מציעה רשת דרמה איכותית מקורית, למשל: "בלדה לשני
פסנתרים" על פי נתן שחם, או קנויה. בחצות מוצע "מושב ליצים", תוכנית בידור
וסאטירה, וראיון לילה "בחדרי חדרים" עם בילי מוסקונה-לרמן.
ביום רביעי בשבוע עם שבת אחרי החדשות תשודר "כלבודק" של רפי גינת, כשאז עוד
נאבק עם ערוץ 1 על השם והלוגו של "כלבוטק", בשעה תשע סדרה קומית קנויה, כשרואן
אטקינסון מככב בכל צורותיו, בתשע וחצי "גישושים", סדרת בידור וסאטירה עם הגשש
החיוור, בעשר חוזר שילון, אחריו שתי סדרות קנויות או שידורי חי מתאטרון ישראלי,
שמגיש דודי ויצטום (!).
הפריים המוצע של ימי שישי ברשת כולל משחק עם אותן תוכניות, לא בלי "פינה של
מסורת" אחרי החדשות, "העין החוקרת" של רון בן-ישי חוזרת, או "יום במדינה",
פגישה עם אנשים ברחבי ישראל, צצה "שירות שליחים" של קושניר, "גישושים" של הגשש,
ו"בשידור חי - דן שילון מארח", ואחריו סרט קולנוע.
השבת לא נראית יותר טוב: בבוקר ילדים ונוער, בשעה ארבע אחר הצהריים "משלנו",
סרטים ישראליים. בהצעה מוגש הדובדבן של הניינטיז: "בלוז לחופש הגדול". בערב
"ספורט מוצ"ש" עם אריה מליניאק, שעשועון (5:5) עם דורי בן-זאב, ובמרכז הפריים
סרט קולנוע.
דודו טופז? תזכירו לי?
הלוח שמגישה קשת דק אף יותר, ואינו מציין את המגישים או פרטים מלאים על התוכניות.
בימי א' (בשבוע עם שבת), אחרי רצועה קלה של בוקר בין שש לשמונה, עוברים ללימודית,
ושעות אחר הצהריים בכל ימי השידור פונות לילדים ונוער ("גן חיות", "חנן גנן",
"סוד כמוס" ועוד). אחרי חדשות בערבית, בשעה שבע בערב, "גלגל המזלות", מה שהיה
לאחר מכן "גלגל המזל", כלל לא שינוי סמנטי קטן, ומה שהזניק את ארז טל, ובשעה
שבע וחצי מובטחת סדרה קומית. אחרי החדשות, בשמונה וחצי, מתחיל הפריים הגדול:
"הערב - בידור", אחריו, בתשע ורבע, "פוליטיקה מסביב לשולחן" (הפופ-ויכוח הראשון
של דן מרגלית), בשעה עשר סדרת דרמה, ובשעה 23:00 "ד"ר רות מייעצת בעברית" (רות
וסטהיימר מביכה בשידור ובמבטא מעורר את ערד ניר).
בימי ד' הסמי-פריים בשעה שבע בערב מציע את "חיים יסדר" (הלוא הוא חיים טופול
מתבזה לראשונה ולאחרונה בטלוויזיה), ולחלופין את "פגישה עיוורת" (רבקה מיכאלי),
אחרי החדשות, בשעה שמונה וחצי, תוכנית הבידור של "מרגול" (מרגלית צנעני), בשעה
תשע ורבע "בטיסה אחר המטמון", חידון/שעשועון לידיעת הארץ, ובשעה עשר "יוצאים
לתרבות טובה", והשידור מסתיימים במיני סדרת דרמה.
בלוח מוצע, שאינו כולל שבת, חלק מהתוכניות מצטמצמות לעונות קצרות יותר, וחלקן
עובדות לסירוגין עם תוכניות אחרות כמו "פוקוס", תוכנית תחקירים של גוני מרדור
שמתחלפת עם דן מרגלית, ויש גם תשובה יהודית ותשובה פריפריאלית הולמות: "לא
רק תל אביב", ותוכנית דו שבועית בנושאי אמונה, דת ומסורת.
מובן שאם קשת מקבלת את הזיכיון לימים שכוללים גם את יום ו', תוכנית הבידור
המרכזית (מישהו אמר דודו טופז? זה לא כתוב) עוברת לפריים של שישי. לא בלי תוכנית
מסורת, שעוברת מיום שבת, ו"השבוע לפני...", סקירת אירועים בהיסטוריה של הארץ,
שמשובצת גם היא ביום שישי.
"איכות חיים", פשוט תוכנית שיכרון חושים טלעד, השלישית בזוכות, לקחה את המושג
הצגת לוח שידורים לשנה הראשונה כפשוטו. נספח ג/4/ב שלה (בניגוד לנספח ג/4/ג
של רשת וקשת) הוא אוסף של 52 טבלאות, על פני 52 עמודים, כמספר השבועות בשנה.
כל שבוע עמוד שבו אג'נדה מסודרת לפי שעות. לרבעון הראשון והשני של השנה מציעה
טלעד לוח שידורים לימי א', ד' ושבת. לרבעון השלישי והרביעי מוצעים ימי א' וד'.
אצל טלעד הכול מאוד סכמטי. הבוקר קרוי "שחר", והוא בין שש לשמונה. בשעה שלוש
חוזרת טלעד עם סרט טלוויזיה, אחריו "מועדון דיסני", בשעה שבע, אחרי המכסה הנדרשת
לטובת הצופים בערבית, מוצעת בימי א' "דרמה-סדרה" (כך במקור), ובימי ד' "איכות
חיים". אחרי החדשות, בשמונה וחצי, בימי א' סדרה דרמטית קומית ובימי ד' "תוכן
העניינים". בתשע וחצי בשני הימים תהיה "סדרה-דרמה".
אבל השוס מגיע בשעה עשר בשני ימי השידור כל השנה - "רפי רשף מארח". בימי א'
מחרה-מחזיק אחריו "גידי גוב וחברים", ובימי ד' "בידור/תרבות" ו"תטעו אותי אם
אני צודק".
הסכמה נשמרת גם בימי שבת. בוקר עם אנימציה של דיסני (שמרוק שותפה בטלעד, והחומרים
מגיעים בקלות), מהשעה שלוש יש שידורי ספורט, סרט קולנוע מחמש אחר הצהריים,
סרט תעודה בשבע בערב, בשעה תשע מגיע יעקב אגמון עם תרבות ואמנות, והשידורים
מסתיימים בסרט קולנוע. וכך זה נמשך כל השנה. 52 שבועות. אלוהים יעזור לנו.
שבץ נא חוץ מהכנת הנספחים והדוחות עסקו המתמודדים במרוץ מטורף אחרי טאלנטים
וכוכבים, ולראשונה בישראל נזרקו לאוויר מחירים שלא נשמעו כמותם. המתמודדת גלובוס
תקשורת אמרה שהיא לא מחתימה כוכבים. "אם נזכה ממילא כולם יבואו אלינו, אז למה
להחתים אותם". והיא כמובן לא זכתה. קבוצות אחרות דווקא ניהלו חיזורים נמרצים.
ברשת, אז נודע, הוחתמו נעמי שמר, שלמה ארצי, יוסי בנאי והגשש החיוור. שידורי
קשת החתימה את דן מרגלית, טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, ירון לונדון, גבי גזית,
מני פאר, מרגלית צנעני ואחרים. אלכס גלעדי אף הכין קלטת עם הכוכבים והציג אותה
על המסך מאחוריו בזמן שנקרא לפרזנטציה בפני ועדת המכרזים.
יום השידורים הראשון היה של טלעד. 3 בנובמבר 1993, זה היה יום חמישי. בצהריים,
בשעה שתיים (מה יש לרשות השנייה עם השעה הזו?), התייצבנו בירושלים להחזיק לנחמן
שי את היד כשהוא מרים את השלטר. זה עבר בשלום. אחר כך הלכנו לאכול במחנה יהודה.
נחמן שי לא היה יכול להכניס ביס לפה. כולם באו לברך אותו. הרייטינג שלו היה
בשמים, הערוץ השני הביא לו יותר כבוד מימיו במלחמת המפרץ הראשונה.
בערב החלו נתיניו של עוזי פלד להראות לנו מה זה לוח רזה. זה החל עם "ברונו"
של שלמה בראבא, קריין הרצף ההזוי החדש, שהסביר להמונים הנבערים איך משתמשים
בטלעד שלהם. היה גם שעשועון, "שיר השרירים", שאמרו עליו שהוא משלב בין "שעת
כושר" לשבץ-נא, היה דני רופ שהגיש תוכנית ששמה "ליגה אחרת". הפריים היה מדהים
מסוגו: הסרט האלמותי "עגיל בזין", רפי רשף במה שהחל כ"כל שני וחמישי עם רפי
רשף".
יום שישי למחרת היה של קשת. השידורים נפתחו בפתיח שרק אלכס גלעדי יכול היה
להמציא, עירוב של המפץ הגדול, היסטוריה לאומית וחליפה של שלושה חלקים ברחוב
שונצינו בתל אביב.
באדיבות מבקר הטלוויזיה של "גלובס" דאז, חנוך קציר, נצטט: "אי שם במרחבי האינסוף
של היקום סובב לו כדור הארץ ויש בו חיים ויש בו מוות. ומול כל תהליך של גוויעה
מתרחשת בריאה חדשה. 5.3 מליארד בני אדם חיים כאן. אלפית מתוכם חיים בישראל.
באגן המזרחי של הים התיכון. בערש תרבות עולם נבנתה אומה והוגלתה מאדמתה. ובמאה
שעברה, שבה האומה והחלה להתקבץ באדמתה. יד אחת של העושים במלאכה אחזה תמיד
בשלח, ולפעמים נדרשו שתי ידיים לאחוז בשלח. לאזור המשתנה ללא הרף כל הזמן הגיעה
סוף-סוף שעת פיוס, ובארץ שמשתנה גם היא כל הזמן אירע היום שינוי. תחנת טלוויזיה
חדשה הגיעה לישראל".
בין שידור אחד למשנהו, על רקע הגלובוס, היו גם מרב מיכאלי, נועה ירון ואורלי
ברבי ב"שישי חי", גבי גזית היה עם "הלילה השישי", כולל חווה יערי, וערד ניר
וד"ר רות דנו באמת ב"קיום יחס מין".
בשבת של רשת הפציע דן שילון עם "אתה עדיין מנגן בכינור?" ששלח לשרון (ש"אינו
מוציא מכלל אפשרות התמודדות על תפקיד ראש הממשלה"), ראש הממשלה הראוי יצחק
רבין היה אצל רשף יומיים קודם לכן ("היתה מידה של גועל כשלחצת את ידו של ערפאת?"
שאלה אילנה דיין).
- נחמן שי, מה זה היה?
"לוח השידורים אחרי המכרז היה מבוסס על ההצעות, אבל הוא עבר שינויים משמעותיים
ובהדרגה התרחק ממה שהוצע. הם הציעו המון סדרות דוקומנטריות, סדרות על אישים
יהודים, על הרמב"ם, רעיונות שלא הגיעו למימוש. מהר מאוד הם הורידו מהספינה
שלהם טאלנטים. אנחנו גם ויתרנו להם הרבה. לא היתה ברירה. אתה רוצה שהזכיין
יצליח. זה נהפך גם לאינטרס שלך".
נוותר לחבר'ה בשנה הראשונה ויתרו לזכיינים על דמי התמלוגים (שהיו אז שמונה
אחוזים מההכנסות), בעצתו של מייקל גרייד, היום יו"ר הבי.בי.סי, שהיה אז מנכ"ל
ערוץ 4 הבריטי, שאמר שהערוץ לא יעבוד בחיים בגלל המבנה המפוצל שלו. "הוא אמר
לי, תן להם גרייס, שלא יטילו אחר כך את האשמה במצב הכלכלי שלהם עליך", אומר
שי. אחר כך קיבל גם הזכיין שזכה במכרז למרות שחסרו לו 30 מיליון שקל בהפקות
מקור פריסה נוחה.
אחר כך הגיעו ימי השעשועונים, כל זכיין הצטייד באחד. "גלגל המזל" של קשת, "עשינו
עסק" של רשת, "פחות או יותר" של טלעד; תוכניות הבידור הגדולות של טופז, שהיה
המלך עם רייטינג של יותר מ-30 אחוז והגיע בינואר 97' ל-51.1 אחוז, "פספוסים",
"הערב עם אלי יצפאן" (היה של טלעד); והיו גם הפקות המקור: "רמת אביב ג'" (טלעד),
"כסף קטלני" (קשת), "המוסד", "איצ'ה" (רשת).
- יעקב יונה, חבר מועצת הרשות השנייה, היית מרוצה מהתוצאה?
"עבדנו מאוד קשה. חבר מועצה שרוצה להתייחס לתפקידו צריך להשקיע. אנשי עסקים
משקיעים מיליוני דולרים במכרז. מן הדין לקרוא את החומר. אני קראתי 56 אלף עמודים
ועשיתי טבלאות, באתי מוכן. היו לנו עשרות ישיבות, פרזנטציות, סיורים באולפנים.
אבל אני לא השליתי את עצמי שמה שהגישו לי במכרז יהיה על המסך. לא היו לי יומרות
כאלה.
"אחד הזכיינים הציע תוכנית ששמה 'חיים יסדר' (קשת), חשבתי שייקח מישהו מעיירת
פיתוח, ייתן לו משאלה בסבבה. מה היה? לקחו את דודו טופז לאמריקה. אמרתי, מה
זה? מהר מאוד התוכנית ירדה. למועצה יש אחריות. קשת הבטיחה תוכנית על הרמב"ם.
את ראית רמב"ם כמו שאני ראיתי. היתה סדרה על אישים יהודים, 16 תוכניות, כולם
אשכנזים. היו שעשועונים בפריים טיים, ואני, עבדך הנאמן, הורדתי את כל התוכניות.
גם את 'מרגול', זה היה תת רמה, אפילו שאני מזרחי".
- אז עבדו עליכם?
"צריך להיות גמישים. זה שהכניסו פריפריה זה בזכותנו. דן שילון היה בקריית שמונה,
באשדוד, בבית שאן. הוא אמר לי, 'גילית לי עולם חדש'. אבל היו גם סדרות מצוינות.
'בת ים-ניו יורק' של קשת, 'פלורנטין' של טלעד, היו קונצרטים, אמנם ב-12 בלילה,
רשת היתה מומחית בזה, אבל אהבתי את זה אצל דן שילון. אילנה דיין כבר פועלת
עשר שנים ולא ירדה מהפריים טיים. אני לא אומר שכל ההבטחות קוימו - אנחנו כן
שחררנו אותם. אני לא אלך עם זכיין פרינציפ והוא יפשוט את הרגל. אני גם רוצה
רייטינג. עד אז היו גיבורי תרבות כמו הדה לבית בושס, מאיר שניצל או גילה אלמגור,
ואני בכוונה משבש להם את השמות, שקבעו מה יראו. הציבור רצה לראות דברים אחרים.
אני לא מתלונן, הערוץ עשה עבודה יוצאת מהכלל, גם המועצה וגם הזכיינים".
- מה אתה רואה?
"אני לא צופה בערוץ 2, חוץ מבתוכניות כמו 'פלורנטין', 'בת ים-ניו יורק'. אני
רואה ערוץ 8, ערוץ ההיסטוריה".
- למה לדעתך הרשות השנייה לא חושפת בפנינו את ההצעות המלאות במכרז?
"אין לי מושג. אני לא רואה איזה סוד מדינה יש פה. מה הבעיה, אני לא מוצא שום
נימוק, אלא אם יש פה בעיה משפטית. אצלי כל דבר היה חשוף, שקיפות בעיני הציבור".
כתבות
ני"ע
