הליכי חדלות פירעון: תופעת הנושה "הטרמפיסט"

ושה אחד מכלל נושי החייב מקבל דיבידנד שלו הוא, ללא ספק, זכאי. יתר הנושים אינם זוכים לקבל את אותו הדיבידנד (מסיבה זו או אחרת. במקרה הנדון, ניתן הדיבידנד לנושה מחמת חריגת הנאמן מגדר סמכותו). חולפים שנים, והנושה הנ"ל נדרש להשיב את הדיבידנד ששולם לו. הניתן הדבר? שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביניהם.

השופט אלייקים רובינשטיין, בדעת מיעוט, השיב תשובה עקרונית חיובית (התלויה, בין היתר, בנסיבות הקונקרטיות של האירוע הנדון). לשיטתו, האירוע המתואר לעיל מפר את העיקרון החשוב של השוויון וההגינות שבין הנושים (אי העדפתו של נושה אחד על פני רעהו). פסק דינו דן בעקרונות הנ"ל, ובצידם בטענת ההסתמכות שיכולה להשתמע מפיו של הנושה, שקיבל את התשלום ו"הסתמך" על קבלתו.

חלוף הזמן (ואינטרס ההסתמכות) אכן מציב קושי. לפיכך, "התשובה תשתנה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו, אך אנלוגית, אזכיר, כי לבית המשפט בפשיטת רגל שיקול דעת לפי סעיף 184 לפקודה לשנות אף צווים שיפוטיים שניתנו, אם כי עליו לעשות כן בזהירות", קבע השופט רובינשטיין.

הפסיקה קבעה בעבר, שסעיף 184 לפקודת פשיטת הרגל מסמיך את בית המשפט לשנות צווים שניתנו במסגרת הליכי פשיטת רגל, הגם שעליו לעשות כן בזהירות. "לא כל שכן בנסיבות נשוא ענייננו, שבהן נעשתה חריגה על ידי הנאמן", הוסיף וקבע השופט רובינשטיין.

השופט רובינשטיין מבסס את הכרעתו על ההסדרים המצויים בפקודה, בדיני החוזים (נושא ההסתמכות) ובדיני עשיית עושר ולא במשפט (בציינו, "כי היוותרות כספם של הנושים האחרים בידי נושה אחד, וגם אם הוא זכאי לו אלא שלא יוכל לקבל בנסיבות אלא חלק ממנו, נוכח זכויותיהם של האחרים, עשויה להוות עשיית עושר ולא במשפט". השופטים האחרים לא הסכימו לאמור).

השופטים טירקל וגרוניס הביעו עמדה שונה. השופט גרוניס מצביע על כך, שככלל אין הנושים מגלים עניין רב בהליכי חדלות הפירעון, שכן שיעור ההשקעה הנדרש מצידם עלול לעמוד ביחס בלתי כדאי (להם) לעומת הסיכויים להיפרע בגין הכספים המגיעים להם. כל אחד מהנושים מעדיף, איפוא, לסמוך על יתר הנושים, שיפעלו לקידום הליכי הנשייה, כך שהוא ייהנה מפירות מאמציהם שלהם.

"עניין זה מעורר שאלות רציניות ומורכבות באשר לרציונאל של הליכי חדלות פירעון ובאשר לעיקרון השוויון בין הנושים", כתב השופט גרוניס. "מחקרים אמפיריים באנגליה מצביעים על כך שנושים אינם מגלים דרך כלל עניין בהליכי חדלות פירעון ומידת מעורבותם בהם הינה נמוכה. נראה שאין בכך כדי להפתיע, שכן מדובר בהתנהגות רציונאלית".

"למעשה, עקרון השוויון בין הנושים פועל כתמריץ שלילי לעניין עידוד מעורבות של הנושים בהליכי חדלות הפירעון. הסיטואציה מזכירה את הסוגיה הידועה במונח האנגלי 'free rider' (ובעברית נעשה שימוש בביטויים 'טרמפיסט' או 'טפיל'".

ובחזרה למקרה הנדון. אם אכן יצטווה הנושה המוזכר למעלה להשיב את הדיבידנד, נמצא שהנושים האחרים יהיו בבחינת "טרמפיסטים", שיפיקו תועלת מפעולותיו. הנושה לא רק שלא יקבל תמריץ או פרמיה בגין מעורבותו העודפת על זו של האחרים, אלא שעליו להחזיר את הדיבידנד שהגיע לידיו. הבעיה מועצמת עקב העובדה שחלפו מספר שנים מאז שהכסף הגיע לידיו ועד שנושה אחר גילה עניין בנושא.

אם כך, לגישת השופט גרוניס, העמדה שהביע השופט רובינשטיין תוביל נושים לנקוט עמדה פסיבית, שהרי ממילא גם אם פעילותם תוביל לקבלת דיבידנד, בסופו של יום הם יעמדו בסיכון של דרישה להשבתו. "במקום לעודד נושים לפעילות, לתרומה ולמעורבות בהליכי חדלות פירעון, נמצא שבית המשפט משיג תוצאה הפוכה, היינו דיכוייה של המעורבות".

השופט טירקל ראה להאיר נקודה נוספת, לפיה "בסעיף 76 וכן בסעיף 98 לפקודה מדובר, בין היתר, בהעדפה של נושה על פני נושה אחר, שהיא פסולה לפי הפקודה. נראה לי כי מן המילה 'העדפה' שבסעיף 76 לפקודה, או מן המלים 'לתת עדיפות' שבסעיף 98 לפקודה, משתמע שאותה העדפה נעשתה מתוך כוונה להעדיף נושה פלוני, ויש לה למצער, גוון של כוונה שלילית, אי מוסריות ואף פליליות".

(ע"א 3760/03 עמרן נ. עו"ד צמיר, נאמן ואח', פס"ד מיום 24.2.05. השופטים יעקב טירקל, אשר גרוניס ואלייקים רובינשטיין).