8,000 מלים שהצילו את המערב

איגרת דיפלומטית ששלח ג'ורג' קנאן לוושינגטון ממשרד קטן במוסקבה לפני 60 שנה, שינתה את פני ההיסטוריה

מותו של ג'ורג' קנאן (Kennan) בשבוע שעבר היה לא-פתאומי. ככה זה כשאדם הולך לעולמו בגיל 101. וכשאדם מת בגיל 101, לאחר שבחייו הצטלבו שלוש מאות (במובן הזה שלפחות בנעוריו עדיין משלה המאה ה-19), הוא מעניק תירוץ לאוסף של אסוציאציות.

הוא היה הדיפלומט החשוב ביותר של תחילת המלחמה הקרה. במידת-מה אפשר להגיד עליו שהוא המציא את המלחמה הקרה, או לפחות נתן לה כיוון ריאלי. אולי אפשר אפילו להגיד עליו שהוא מילא תפקיד בהצלת המין האנושי.

הנה מדוע: הוא התברך בפיכחון ביחס לברית-המועצות, זאת אומרת לא היו לו כל אשליות על אופייה ועל כוונותיה; אבל הוא לא חשב שיהיה אפשר להכות את הקומוניזם הסובייטי בשדה-הקרב. הוא לא האמין שכדי להציל את העולם החופשי מפני סטאלין מותר להעמיד בסכנה את עצם קיומו של העולם הזה.

שתי התכונות האלה, כל אחת כשלעצמה, לא הייתה בלעדית לקנאן. לקנאן שמורות במידה רבה הזכויות על מיזוג המסקנות האופרטיביות של שתי האסכולות לכלל ניציות פרגמטית וריאלית.

טענה רגילה היא כיום, שרונלד רייגן הוביל את המערב לניצחון במלחמה הקרה, מפני שהוא לחץ בכל כוחו על הדוושה של מירוץ החימוש, בתחילת שנות ה-80. הסובייטים לא היו מסוגלים לצאת למירוץ חימוש של טכנולוגיה עילית, מפני שהם פיגרו הרחק אחרי המערב ומפני שלא היה להם הכסף. הם החליטו אפוא לסיים את מירוץ החימוש ולהתחיל רפורמות פוליטיות, והסוף ידוע.

אני מניח שיש ממש בטענה הזו (גם אני חזרתי עליה כאן כמה פעמים). אבל אני מוצא את עצמי חוזר ומהרהר בה מאז פלישת ארצות-הברית לעיראק. ג'ורג' בוש יצא למלחמה לא רק על-יסוד ההנחה הכוזבת של נשק השמדה המוני, אלא גם על-יסוד התחזית המופרכת של "מלחמה קלה". הוא הימר, הוא עדיין מהמר. נראה לי שבוש מעולם לא הצליח להסביר לעצמו את ההבדל בין הימור לבין סיכון. מובן שמנהיגים צריכים לקבל עליהם סיכונים. אבל האומנם הם צריכים להמר?

רונלד רייגן הימר בשנות ה-80. כאשר הימר, אמריקה לא ידעה שברית-המועצות מפרפרת על-פי תהום. אדרבא, דוחות הביון של הימים ההם ייחסו לסובייטים הרבה יותר עוצמה כלכלית וטכנולוגית ממה שהייתה להם. ההימור של רייגן הניב ניצחון: פירוק חימוש, נפילת הקומוניזם. אבל האם אפשר להצדיק כל מהלך מדיני רק על-יסוד תוצאותיו?

מפני שאם אפשר, אז אפשר גם לחשוב הימורים מוצלחים בקזינו לפעילות כלכלית לגיטימית. סוף-סוף, ניק ליסון, הברוקר הצעיר והפוחז שהרס את בנק ברינג ב-1995, בהימורים על הבורסה היפנית, הפסיד 827 מיליון ליש"ט. עם קצת מזל, הוא היה יכול להניב הכנסה של מאות-מיליונים. האם הוא היה הופך לגיבור? מובן שלא. חוסר אחריות הוא חוסר אחריות, הסתכנות מיותרת היא הסתכנות מיותרת.

זה היה עניין גדולתו של ג'ורג' קנאן. הוא חשב שאפשר להציל את העולם מבלי להסתכן בהריסתו.

קץ הרומנטיזציה של ברית-המועצות

הוא היה דיפלומט מן המעלה השנייה בשגרירות ארצות-הברית במוסקבה, כאשר כתב ב-1946 את "מברק שמונת-אלפים המלה" ההיסטורי שלו. עד אותו הזמן, במשך שנה וחצי, הוא המטיר על וושינגטון דוחות ואפיונים של ברית-המועצות, שלא עוררו שום עניין. זה היה "כמו לדבר אל אבן", הוא סיפר בזיכרונותיו. ואו-אז הוא נשאל פתאום לדעתו. מדוע הסובייטים מתנגדים להקמת הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית? "לא היה טעם לצאת ידי חובה בתשובה של שני משפטים שגרתיים [...], לא היה טעם לתת להם רק רסיס של אמת. זה היה המקום לאמת כולה, לא פחות".

חתיכת אמת נפלטה מעטו של קנאן. הוא עצמו השווה אותה, כנראה בחיוך, ל"דרשת כנסייה פרוטסטנטית מן המאה ה-18", ותיאר אותה כ"מאמץ פדגוגי". השפעתה על וושינגטון הייתה מרעישה. היא נחתה על שולחנם של הנשיא ושל בכירי הקבינט שלו. שר הצי (עדיין לא היה בארצות-הברית שר הגנה) שכפל את המברק, והפיץ אותו בכל רחבי וושינגטון.

זה היה מכלל הרגעים, שבהם מערכת שלמה משתוקקת אל מילוי הוואקום האינטלקטואלי שבו היא שרויה. קנאן העניק לה משקפי-ראייה חדשים. הוא שם קץ לרומנטיזציה של ברית-המועצות, שהתפתחה בזמן מלחמת-העולם השנייה. הוא הפריך אחת לאחת את הציפיות שהמשטר הסובייטי ייפתח, וינהג באופן רציונלי. הוא האריך דיבור על הפרנויה המובנית שלו. הוא הזהיר שאין לו מגמה אחרת אלא התפשטות פוליטית וטריטוריאלית.

קשה להאמין, אבל לפני 59 שנה הדברים האלה לא היו מובנים מאליהם.

זמן קצר אחרי כן, קנאן חזר הביתה, ונשלח אל "בית-הספר הגבוה למלחמה", שווה-ערך אמריקני של המכללה לביטחון לאומי. משימתו הייתה לגבש אסטרטגיות. שם הוא הגיע אל הבנה יוצאת מגדר הרגיל, שגם עכשיו צריכה להיקרא בנשימה עצורה, בין השאר מפני שליחה לא נס:

"הדוקטרינה של מלחמה כוללת היא דוקטרינה של המאה ה-19 ושל המאה ה-20. עכשיו יהיה עלינו לחזור אל תפישות של מלחמה מוגבלת, שמשלו במאה ה-18. ממילא, גם המטרות של מלחמה יצטרכו להיות מוגבלות. אם יופעל נשק, זה יהיה כדי לצנן את שאיפותיו של האויב - לא כדי להרוס את כוחו, או את ממשלתו, או כדי לפרוק אותו מכל נשקו. יהיה עלינו לחזור אל השקפתו של טלייראן [שר החוץ של צרפת בתחילת המאה ה-19], 'ארצות צריכות להועיל זו לזו בימי שלום כמה שיותר, ולהזיק זו לזו בימי מלחמה כמה שפחות'".

לידתה של תורת הבלימה

ההכרה הזו לא הייתה סתם תוצאה של אהבת-בריות. היא הייתה קשורה בהבנה, שבעידן של נשק גרעיני לא תיתכן מלחמה כוללת, אלא על-מנת להרוס את העולם. מאחר שאת ברית-המועצות לא היה אפשר להרוס אלא במלחמה כוללת, קנאן הציע לוותר על כל תקווה לניצחון צבאי.

ב-1947 הוא כתב מאמר ברבעון "פוריין אפיירז", וחתם עליו X. מקובל להגיד, כי מן המאמר ההוא נולדה "תורת הבלימה" containment)), הידועה גם כ"דוקטרינת טרומן", על-שם הנשיא דאז הארי טרומן. עניינה היה הגנה על הקיים מפני התפשטות סובייטית נוספת. הדוקטרינה ההיא הצילה את יוון ואת טורקיה, ובטווח הארוך הצילה את מערב אירופה.

ג'ורג' קנאן לא היה מחוסן מפני טעויות - גם טעויות של הערכה, גם טעויות של תפקוד, גם טעויות של שיפוט ערכי ומוסרי. הוא היה שייך לדור של דיפלומטיה אמריקנית, שרחש איבה לציונות, והתנגד להקמת ישראל. בזיכרונותיו הוא מעיר בקיצור: "הקמתה של מדינת ישראל (סיוע צבאי אמריקני, אשר לו התנגדתי בכל התוקף) הגדילה במובהק את הסכנה של חדירה קומוניסטית אל ארצות-ערב".

על זה אין הוא ראוי לסליחה. אף על פי כן, במידה רבה אנחנו כולנו ילדיה ונכדיה וניניה של "תורת הבלימה". התגוננותו המוצלחת של המערב היא סיבת קיומנו. ועל זה תעמוד לו זכותו. והעובדה שההתגוננות הזו צמחה מאוסף של מלים מעוררת קנאה טבעית אצל אנשים כמוני, הנאלצים להתרגל יותר ויותר לחשיבותן הפוחתת של המלים. *

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988