"אני אגמור את הרפורמה בהצלחה גדולה"

מה היית צריך את הסיפור הזה, שאלתי השבוע את איתמר רבינוביץ', נשיא אוניברסיטת תל-אביב. אתה, שכבר היית פרופסור מהולל, שגריר וגם מדינאי נחשב, מה לך ולקרבות-האגרוף שהתפתחו בשבועות האחרונים? מה נכנסת בכלל לזה? והרי יכולנו לשבת כאן ועכשיו, בסלון ביתך, ולדבר על מסרים שהעברת מהנשיא הסורי לראש הממשלה שרון. יכולנו אפילו לשוחח על משקיעים והשקעות בשדות הנפט של המזרח התיכון. ובמקום זה, מה? במקום זה נדבר על תהליך ההתייעלות שאתה מנסה להביא לאוניברסיטה זקנה - תהליך שהדליק השבוע את כל המערכת להשכלה גבוהה, ושאולי אפילו סיבך אותך עם שרת החינוך, לימור לבנת.

"היו לי אומנם פיתויים להיכנס לחיים הפוליטיים", ענה לי רבינוביץ', "אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא בנוי לזה".

נוהגים לצטט את נשיא ארצות-הברית לשעבר, וודרו וילסון, שהעיד מניסיונו כדיקן באוניברסיטה, שהפוליטיקה האקדמית אכזרית מהפוליטיקה המקצועית. אתה מסכים איתו?

"אני רציתי לחזור לאוניברסיטה שלי כדי להעלות אותה שני חריצים בסולם הגלובלי. שני חריצים, זה הכול".

אבל האוניברסיטה הייתה כבר אז בצרות.

"חייתי באוניברסיטה אחרי שחזרתי מהשגרירות בוושינגטון. לא זיהיתי אז תחושה של מצוקה, אם כי נכון שהיה לה אז גירעון כבוש. אלא שאני לא ידעתי עליו".

מה זאת אומרת לא ידעת?

"מי שלא ישב אז בחבורת הניהול הפנימית לא ידע. החבורה ההיא, אגב, כבר לא איתנו באוניברסיטה. אני נכנסתי לתפקיד ביוני 1999, ורק שלושה חדשים אחר-כך, ב-1 באוקטובר, התברר לי שיש גירעון של 40 מיליון שקל, על תקציב של 1.4 מיליארד שקל.

"באותם ימים לות"ת הייתה רזרבה של מיליארד שקל. הם סייעו לנו באמצעות העברה של 20 מיליון שקל, ואנחנו קיצצנו 20 מיליון נוספים. בשנה שאחר-כך כבר לא היה גירעון. ב-2001 הגירעון פרץ שוב, בעקבות המשבר הכלכלי.

"אבל נחזור לשאלה המקורית שלך: למה נכנסתי לזה. ובכן, אני חשבתי שאפשר להעלות את האוניברסיטה על המפה העולמית. אין אף אוניברסיטה ישראלית בין 50 הראשונות בעולם. וזה מה שרציתי לעשות עם אוניברסיטת תל-אביב. כך, למשל, חתמתי לפני האינתיפאדה הסכם עם אוניברסיטת ניו-יורק, שהיא תבנה קמפוס בתל-אביב עם אלפי סטודנטים יהודים".

מה קרה לזה?

"באה האינתיפאדה, וההסכם הונח על המדף".

אבל עובדה היא, שאפילו מרצים ישראלים שלימדו אצלך, ובניו-יורק, עברו למרכז הבינתחומי.

"יש גם תנועה הפוכה. בכלל, הבינתחומי אינו מתחרה שלנו. אני יותר מודאג מהעובדה שהפסדנו את אלחנן הלפמן (פרופ' לכלכלה) להרווארד, וכך גם את מי שהיה מנהל חברת היישום שלנו, יצחק קולברג, שעבר אף הוא לשם".

אולי זה קורה משום שתפישת-העולם של האוניברסיטה הזו התאבנה לפני 20 שנה? הקמפוס מלא בהיכלות פאר, אבל המחקר במשבר.

"בשש שנות כהונתי לא בניתי בניין. גייסתי אומנם הרבה כסף, אבל למחקר ולמלגות. אנחנו בונים עכשיו קריית-מעונות גדולה בשיטת BOT".

מתי יצא המכרז?

"בשבוע שעבר. מדובר בחמישה בניינים חדשים עם דירות-סטודיו לסטודנטים, ובשני בניינים נוספים לסגל צעיר ולדוקטורנטים נשואים. הזכיין ישפץ גם את המעונות הישנים ברחוב איינשטיין. כל זה, אני מניח, יכניס חיים לקמפוס".

מתי הבנייה אמורה להתחיל?

"המכרז ייגמר בתוך כחודשיים-שלושה, והבנייה עצמה בעוד כשנה".

למדתי אצלכם לפני כחמש שנים. בשבילי, כסטודנטית, הבירוקרטיה הייתה בלתי נסבלת. חלוקת המשאבים - שערורייתית. התרבות הארגונית - מתקופת האבן.

"האוניברסיטה אומנם צריכה להגדיר את עצמה מחדש, זהו לב העניין עכשיו. בשנה האחרונה ישבנו עם צוות של 40 חברים ועסקנו בהגדרת האסטרטגיה החדשה שלנו. זהו לב המשבר".

ועיקר האסטרטגיה החדשה מציע...

"התרכזות בתארים שניים ושלישיים. ייעול המבנה האקדמי תוך בניית סדרי-עדיפויות חדשים. למשל, העצמה של ההנדסה הרפואית, וכן שיתופי-פעולה מקומיים וגלובליים".

למה שלא תטפחו מקור-הכנסה טבעי כמו חממת היי-טק? מכון ויצמן ארגן לעצמו תזרים מזומנים מאוד יפה בזכות חממה כזו.

"לכן בנינו את חברת יישום. אבל קחי בחשבון שלוקח זמן עד שחברות סטרט-אפ מבשילות. את יודעת מתי מיכאל סלע החל לעבוד על הקופקסון במכון ויצמן? לפני 30 שנה. אז אנחנו מקווים שגם אנשי ההנדסה הרפואית שנטפח, יגיעו לשם. בינתיים, פרסמנו באחרונה מודעת דרושים לניהול יישום. נחשי כמה מועמדים הגיעו".

נו?

"1,400 מועמדים, מתוכם בחרנו את המועמד שיובא לאישור המוסדות המתאימים. תראי, פה צריך להילחם על כל דבר. כך, למשל, אנחנו משנים עכשיו את תקנון הפטנטים של האוניברסיטה, כדי שלא תהיה זליגת ידע החוצה. ומה את חושבת, שזה לא מעורר מהומה?".

בשבילך, השבוע החולף בטח היה שבוע נורא.

"לא נורא, אבל מעצבן".

עד כמה הגעת אליו עם תוכנית-קרב מסודרת?

"את שואלת האם ידעתי שאחטוף? ודאי שידעתי".

השאלה היא האם תמונת המשבר שאנו צופים בה עתה מתוכננת, או שאיבדת שליטה על התפתחות העניינים.

"אתה לא יכול לתכנן דברים כאלה עד הסוף. תראי, צריך להפריד בין המשבר התקציבי שהטיפול בו הסתיים - אין לנו כרגע חובות, ובעוד שנתיים נהיה מאוזנים - לבין השינויים המבניים העמוקים שעל הפרק.

"אוניברסיטת תל-אביב קלטה ופיתחה במשך שנים כל דבר שזז. מרפואת שיניים ועד אמנויות הבמה. בשנות ה-90 העליזות עוד אפשר היה איכשהו לנהל את הקשת הזו. אבל עכשיו צריך לשאול, האם האוניברסיטה יכולה להמשיך בזה? והתשובה היא: לא. ככה שמי שפועל בתחומים שהחלטנו להוריד אותם בסדר-העדיפויות - כועס, צועק ומתסיס. וזה מה שקרה השבוע".

ואולי רציתם את התסיסה הזו, ולכן בחרתם לקצץ בחוגים לתיאטרון ולקולנוע, שמתבססים על אנשי תקשורת?

"לא נקצץ בחוג לקולנוע ולטלוויזיה, אבל נקשור אותו לחוג לתקשורת שפועל בפקולטה למדעי החברה. כך שלא ייצא שבבניין אחד מלמדים תקשורת, ובבניין שני מלמדים טלוויזיה. וכן הלאה. את החוג לתיאטרון נשאיר כדיסציפלינה עיונית, וניצור באמצעותו שיתופי-פעולה אסטרטגיים - לתואר משותף - עם מכללות שמנהלות מסלולים מעשיים".

כדוגמת הקשר עם בית-הספר "כותרת" לעיתונות. שם לומדים תקשורת מעשית, ומשלימים אצלכם לתואר אקדמי.

"כן. הדוגמה היפה היא החוג למוזיקה. התחלנו עם גירעון של 10 מיליון שקל, ועם סימן-שאלה על עתיד החוג. הגענו לשיתוף-פעולה עם הפילהרמונית ע"ש בוכמן-מהטה, שנגניה מלמדים עכשיו אצלנו".

אז למה הרעש?

"בגלל העלבון. כי מי שמצא עצמו בסדר-עדיפות יורד, נעלב".

מה גם שיש שרת חינוך עם אג'נדה משלה.

"לנו אין בעיה עם שרת החינוך".

אני דווקא יודעת שיש לכם בעיה איתה. הסיפור שלכם כבר התחיל להלחיץ אותה.

"לא הרגשתי זאת".

השרה, למשל, יכולה להניח כי אתם מתסיסים את הסטודנטים כדי שתגדיל את תקציבכם.

"זה פשוט לא נכון. אין לנו שום עניין להתסיסם. להפך. זה לא התאים לנו. קחי בחשבון שכבר חתמנו על התוכנית להבראה כלכלית עם האוצר וות"ת".

ונחזור לשאלת-הפתיחה: בשביל מה אתה צריך את זה?

"יש לי עוד שנתיים בתפקיד, ואני לא אחד שעוזב באמצע. אני אגמור את הרפורמה בהצלחה גדולה".

רוצה לומר, הרפורמה של דב לאוטמן (יו"ר הוועד המנהל) ושלך?

"לא. זו גם הרפורמה של הרקטור והמנכ"ל. ושל חברים נוספים מהוועד המנהל, ובכללם שמשון שושני, רן קרול ועו"ד רותה אורן. וגם של הצוות האסטרטגי שעבד עם ד"ר זאב רותם".

ואז, בלב כל המלחמה הזו, מדווח פרופ' אבישי ברוורמן על הצלחה דרמטית, גיוס תרומה של 200 מיליון דולר.

"שאפו למי שמביא תרומה גדולה".