לא מפחד מהפחד

גם אני רוצה לדייק במילים הפעם. זה חשוב לי. בינתיים אני יושב ושותק. כמו פקק תנועה. אני רוצה לדייק אבל לא לצאת מגדרי. נכוויתי בעבר. לא להתפרע בסופרלטיבים. זה נראה לי זול. אני רוצה לכתוב שמדובר באירוע דרמטי בשדה המוסיקה הישראלית בלי לכתוב שמדובר באירוע דרמטי בשדה המוסיקה הישראלית. אבל מדובר באירוע דרמטי בשדה המוסיקה הישראלית. עוד יותר על רקע ההקשר; "כוכב נולד", לא לשכוח, חזרה לחיינו.

"כשהלב נשבר/ זורח אור גדול/ כשהכול טוב/ אני מרגיש שאני שוכח" ("פקק תנועה")

"פקק תנועה", הקטע הלא ייאמן ביופיו שפותח את האלבום הזה, הוא שיר ארס-פואטי, אבל לא רק. ראוי לראות בו אקספוזיציה שבה בנאי, גם אם שלא במודע, בא חשבון עם שתיקה בת שש שנים שפקדה אותו מאז אלבומו הקודם. אל תתנו להיאלמות הממושכת הזו להטעות אתכם. גם לא לביישנות הכרונית שלו, לקול השברירי, לכמעט נבעכיות כביכול שנשקפת ממנו לעתים, לאנטי-גיבוריות שמוקרנת בראיונות שאילץ את עצמו להעניק בימים האחרונים לרגל צאת הדיסק.

אל תטעו. אביתר בנאי הוא גאון, מהיוצרים הכי מוכשרים שצמחו כאן. אלבום הבכורה שלו ניצב גם היום, שמונה שנים אחרי שהתפרץ לחייהם של חמישים אלף רוכשים ובאי ביתם, כהישג אמנותי חד פעמי. את משבר האלבום השני הבלתי נמנע בחר בנאי להעביר בדרך ייחודית - הוא הוציא את "שיר טיול" המצוין, האלקטרוני, הצדדי, נטול הלהיטים, שהיה ברור שלא ימכור. עוד חמישים אלף עותקים היו הורגים אותו. אחר כך הגיע פקק התנועה.

"תן לשינוי לצמוח/ אל תפחד מהפחד/ הפחד הוא רגע/ זה רגע לפני/ בין לילה ליום/ הפחד הוא שער/ תן לשינוי לצמוח" ("מתנות")

"עומד על נייר" יחזיר את בנאי לחיק הקהל הרחב. הסינגלים שיצאו ממנו לרדיו התבססו על מבנים מסורתיים של בית-פזמון, החותם הצלילי המוביל שלו, לפחות בחזית, הוא של רוק רך מעודכן ומדויק. בכך הוא ממשיך לכאורה את הנתיב שפתח אלבום הבכורה, אבל האמת שהוא מתכתב - במבנים הטקסטואליים ובאווירה כללית - במידה שווה גם עם הדיסק שני שלו. אלא שחלק מקסמו נעוץ גם בפריצת דרך ניכרת. היא באה לידי ביטוי בשני מישורים.

הראשון הוא הצליל העוטף - קראו לזה חם, עגול, שלם, הומוגני או איך שתרצו, תוצאה של עבודה עם אותו הרכב נגנים לאורך האלבום כולו. המפיק האחראי הוא גיל סמטנה, אקס פורטיסחרוף, אהוד בנאי והפליטים וגם אקדמיית ברלין למוסיקה קלאסית, וההחלטה המשמעותית ביותר שהתקבלה על ידו היא הפנייה לגיטרות, שנעדרו עד כה מרוב עבודתו של בנאי. בשירים כמו "מתנות", "תחרות כלבים" ו"טיפה של אור" נוכחים מהלכי גיטרה חיוניים ומרגשים, שמקפיצים את יכולת הביטוי המוסיקלית של בנאי למדרגה חדשה; יחד עם הבסיס הפסנתרי המובהק והמוכר שלו, המרבדים האלקטרוניים עימם התיידד החל מהאלבום שני והשימוש הנבון והבוטח בכלי קשת שהביא סמטנה, התוצאה היא עושר מוסיקלי מהיפים שנשמעו כאן.

הפריצה הבולטת השנייה היא בעבודה הווקאלית המרשימה, לעתים ממוטטת מחיצות ממש. בחוברת המצורפת מודה בנאי בחום לזמרת סיון שביט ("הכחול העמוק הזה"), שחתומה כאן על הפקת השירה. עם כל הכבוד למאמצי הסולו שהפגינה שביט עד כה, נראה ש"עומד על נייר" יירשם כמתנה החשובה ביותר שלה (ושל סמטנה) לרוק הישראלי. הדיאלוג שלה עם בנאי בא לידי ביטוי בולט בכמה רגעים מופלאים ("מתנות", "תחרות כלבים", "בבית"), וזורע את האלבום בקתרזיסים. הראשון שבהם, "פקק תנועה", מתרחש כאמור כבר בפתיחה. טריק ישן של בנאי, בדיוק כמו מקרי העבר של "יש לי סיכוי" ו"בראשית", אבל אפקטיבי כל פעם מחדש.

אם יש ב"עומד על נייר" נסיגה מסוימת, ייתכן שהיא תמונה בהיעדרם של שיאי רגש קיצוניים מסוג "תיאטרון רוסי", "יש לי סיכוי" או "מנגינה יקרה" של הדיסק הראשון. וזה בסדר. כמעט ברור מאליו שאלו שירים שאפשר לכתוב פעם בחיים, בנקודת זמן מסוימת מאוד. העובדה שלבנאי זה קרה בגיל צעיר להתמיה, ביצירת הבכורה שלו, היא כמעט בלתי נתפסת; גם להיעלמותם מהנוף הנוכחי שלו יש משמעות.

אלבום הבכורה הציג צעיר רגיש שבור לב, בתחילת שנות העשרים, שמנסה לבנות את חייו צעד אחר צעד (ולעתים צעד קדימה שניים אחורה) מול מה שכונה שם בתמציתיות "עולם קשוח". השני גילה אי אלו סימני ביטחון עצמי, משולבים לסירוגין בהתפזרות, תוך שהוא מחפש מפלט בחיק האלקטרוניקה, הודו ומצפה רמון, אבל עדיין כואב ואכפתי (אסור לשכוח שאת כל ההזיה הזו פתח דווקא "בראשית" המופתי, שיר פוליטי-חברתי נוקב שחיבר במלאכת מחשבת בין הלאומי לאישי).

האלבום השלישי כבר מוצא את גיבורו עם אישה ותינוק, בדירה תל אביבית, שהרצפה בה משולה לנייר. בלי לרצות בכך ובלי להתיימר, ממשיך בנאי לשאת במידה רבה את קולה של יחידה דורית שלמה. המלנכוליה המובנית, רגישות השיא, העצבים החשופים וההתחבטות האינסופית מאפשרים לו, לפחות בינתיים, להמשיך ולרתק למרות ניצני ההתברגנות.

באותה נשימה צריך לקחת בחשבון שזה עלול להיות אלבומו הגדול האחרון. הרי כשהלב נשבר זורח אור גדול וכשהכול טוב אני מרגיש שאני שוכח, את זה הוא אמר. סימני החזרה בתשובה לא מעודדים. עדיין לא זכור מוסיקאי שההתקרבות לדת השביחה את יצירתו. השיר שמסיים את הדיסק, מעין דמו חיווריין משהו שהוקלט לבד בארבע בבוקר, נקרא "הרמח"ל", ובחוברת יש גם תודה מיוחדת לקדוש ברוך הוא. יהיה נחמד אם זה ייעצר כאן.

מצד שני, מסתמן באלנס. אחת הדמויות שמוזכרות כמשפיעות ביותר על האלבום היא זו של עמיר לב, חבר חדש שבנאי מצא לפני חמש שנים ועבד איתו בצמידות על הטקסטים. אם מביאים בחשבון את שני הדיסקים האחרונים של לב, הרי ש"עומד על נייר" הוא כבר תרומה משמעותית שלישית שלו בזמן קצר יחסית לפנתיאון הרוק הישראלי. הלוואי על כולנו חברים כאלה. את "תחרות כלבים" הוא ובנאי כתבו יחד.

"נוסע במונית לא זוכר את הכתובת/ כל כך הרבה זמן בחושך/ הייאוש הבשר הגאווה/ אויבים גדולים שאני טיפחתי/ להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה/ אני כבר מגיע אני כבר נמצא", ("תחרות כלבים")

זה כל מה שהוא. הרי זה שיר עליו. ואולי גם אנחנו נמצאים בזוית התמונה. אולי אנחנו זה הכתובת. החל מהכריכה המטלטלת שבה הוא מישיר מבט למצלמה (ואיזה הבדל מהפורטרט המטושטש-מרוטש במתכוון של עטיפת האלבום הראשון), דרך 14 שירים חדשים, כמעט כולם טובים או מעולים, אביתר בנאי הגיע כדי להימצא. יש רגעים שהאלבום הזה מפחיד אותי. אל תפחדו מהפחד.

* אביתר בנאי, "עומד על נייר", הד ארצי