העליון: לצורך עבירת הטרדה מינית אין הכרח להוכיח כי העובדת חששה מפני הממונה עליה במקום העבודה

בכך קיבלה בייניש ערעור שהגישה המדינה על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, שניתן בפברואר אשתקד. המנהל הואשם שהטריד מינית עובדת שעבדה בסניף והתנכל לה.

העובדת החלה לעבוד בסניף כעובדת זמנית מטעם חברת כוח אדם. שנתיים לאחר שהחלה בעבודתה הוגשה נגד המנהל בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה תביעה בה נטען כי הטריד אותה מינית.

על-פי הנטען, כשנה לאחר שהחלה בעבודתה, החל המנהל לבקר אותה בדירתה השכורה ושם קיים איתה יחסי מין בניגוד לרצונה, תוך שהוא מבטיח לה שיעזור לה לקבל מעמד של עובדת ארעית בשירות המדינה.

בסופו של דבר, לאחר ששמה קץ למערכת היחסים, נטען בתביעה כי המנהל החליט שלא לקבל אותה כעובדת. בית הדין קבע, כי המנהל היה ממונה באופן עקיף על האישה ובידיו היו סמכויות המלצה והחלטה ביחס אליה.

עוד קבע בית הדין, כי בין המנהל למתלוננת נוצרו יחסים בין-אישיים טובים וקשר של סימפטיה הדדי בין-אישי שהצמיח קשר מיני, שהיה רצוי גם למתלוננת. עם זאת, ציין בית הדין, היו רגעים שבהם גם המנהל וגם המתלוננת הרגישו שלא בנוח.

בית הדין קבע, כי המתלוננת ראתה זיקה בין הבטחתו של המנהל לקדמה לבין מערכת היחסים ביניהם, וכי הקשר המיני היה שזור בתקווה שלה כי המנהל יטפל בענייני קידומה טיפול מיוחד. בסופו של דבר קבע בית הדין, כי קיים ספק אם אכן היה ניצול מרות מצידו של המנהל, ונוכח זה פסק כי אין להרשיעו בהטרדה מינית.

עם זאת, בשל העובדה שהמנהל קיים קשר אישי עם כפופה לו והתנהג באופן שאיננו הולם עובד מדינה, הרשיעו בית הדין בעבירות משמעת של התנהגות בלתי הולמת.

בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסדר לאחר הכרעת הדין, לפיו יוטלו עליו נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה למשך שנה. בית הדין אישר את ההסדר ועל כך ערערה המדינה לעליון.

המדינה ביקשה להרשיעו בהטרדה מינית. בייניש מקבלת את עמדת המדינה וקובעת, כי ממונה המנצל מרותו על מנת להשיג מכפוף לו הסכמה לכאורה, לביצוע מעשים מיניים בו, עושה שימוש לרעה בכוחו תוך פגיעה משמעותית בכבוד האדם של המוטרד ובאוטונומיית הרצון שלו.

בייניש מציינת עוד, כי לצורך העבירה האמורה של הטרדה מינית אין הכרח להוכיח כי העובד או העובדת חששו מפני הממונה עליהם במקום העבודה.

לדבריה, בנסיבות מסוימות עשוי היסוד של ניצול המרות לעורר שאלות שאינם פשוטות למענה. כך למשל במצבים בהם העובד או העובדת פונים מיוזמתם לממונה עליהם ומציעים לו טובות הנאה מינית בתמורה לקידומם.

במישור המשמעתי נדרש להוכיח קיומה של מודעות בפועל או עצימת עיניים מצד הנאשם בנוגע ליסוד של ניצול המרות. יש להוכיח, כי הממונה היה מודע בפועל או חשד באופן מהותי, כי הכפוף לו הסכים לביצוע המעשים המיניים בו משום מרותו עליו.

בייניש מציינת, כי החליטה שאמצעי המשמעת המתאים ביותר לעובד המנצל את מרותו היא שלילת המרות. את המדינה ייצגה עו"ד רחל מטר ואת המנהל מייצג עו"ד אשרת חנוך. (עש"ם 4790/04).