התמונות מהשואה מתחלפות בציורים אופטימיים. מתוך התשדיר תשדיר שירות

התשובה לגבלס

"המניע שלי להוציא אל הפועל את הפרויקט הזה היה כי כולנו יודעים שבתקופת מלחמת העולם השנייה התקשורת עזרה ללבות את השנאה ליהודים. אנחנו החלטנו שאנו רוצים לתת את הכלים השיווקיים ששימשו את הנאצים ולהחזיר אותם לידיים שסבלו מהם". מסביר הפרסומאי החברתי יוסי בן טוב שהגה את הפרויקט שבו ניצולי שואה כתבו את סרטון הפרסומת בשיתוף עם עמך (המרכז הישראלי הגדול בארץ לטיפול בניצולי שואה). בפועל קובצו כשמונה ניצולי שואה ועברו קורס בתקשורת שיווקית שהעבירו בן טוב ועמית הרמן על מנת להכשירם ליצור את התשדיר שהוא בעצם מייקינג אוף של הסדנא עצמה.

"מה שהם ואני רצינו להביא לידי ביטוי בתשדיר הזה הוא דווקא את אהבת החינם, כי המסקנה של כל הניצולים היתה שהשריטה האופטימית שנחקקה בהם, בין אם זה חייל נאצי שנתן לילדה שהיום היא אישה תפוח או בין אם זה זיכרון העיניים הטובות של סבתא, זה מה שגרם להם לשרוד, ההישרדות היא תלוית אהבה למשהו, ומי שלא היה בו את זה לא הצליח להישאר בחיים, הם פשוט ויתרו. ולכן הסרטון כולו אומר 'תאהבו, בואו מאהבהW והסלוגן עצמו הוא 'טיפת אהבה'.

"איתנו עבדו גם במאית וצלמת, את חדרי העריכה קיבלנו מהוט בעקבות התערבות של רונית פישמן. הרעיון היה שכל אחד מהם ידבר על הסיפור האישי שלו שעזר לו להישאר בחיים, ולכולם היתה נקודה אופטימית שמאחוריה אמנם רואים מראות זוועה אבל הסלוגן קדימה הוא טיפת אהבה".

* אני מתארת לעצמי שתהליך העבודה כלל קטעים קשים ביותר?

"ועוד איך. לא קל לראות את האנשים האלה בוכים, נכנסים להיסטריה ולמאניה כשהם נזכרים בזוועות שהם סיפרו שם. אחד מהמשתתפים סיפר על קצין נאצי שהוא ראה אותו בו עיניו חותך את ביטנה של אישה בהריון ורוקד עם העובר, או מישהו שסיפר על איך שיכנו באוקריאנה בדיר חזירים יהודים שחצי דיר היה מאוכלס בחזירים וחצי ביהודים, וכשאחד מהילדים מרוב רעב לא יכל ואכל מהצלחת של החזיר, הקצין האוקראיני הוציא אותו החוצה והיכה אותו בכל גופו כדי ללמד אותו לקח שחזירים הרבה יותר מכובדים מיהודים, ובסופו של דבר כמה ילדים שהצליחו לברוח ולהינצל תפסו ברבות הימים את הקצין הזה ועשו בו לינץ'".

* אתה מכנה את עצמך פרסומאי חברתי, מה זה פרסומאי חברתי?

"זה פרסומאי שמחפש את האמירות החברתיות האותנטיות שבאות מהחברה עצמה ולא מגבוה עליה. אני מביא את האמירות מבפנים לפעמים על חשבון ציניות או דחקאות. עזבתי את מקאן ארקסון קהילות, ששם החליטו שהקופירייטרים של מקאן יכתבו את התסריטים ואני חשבתי שהם צריכים לבוא מהקהילה שאני לא מוכן לוותר עליה, ועל הרקע הזה הייתה ההתנגשות שלי עם אילן שילוח שבעקבותיה עזבתי והפכתי לעצמאי".

מתגברים על החרדה

"לעמך הגעתי לפני שלוש וחצי שנים", מספרת יהודית מור ניצולת שואה בת 69 מחיפה שהשתתפה בפרויקט. "הייתי בת שמונה כשהוציאו אותנו מהבית בטרנסילבניה והגעתי לארץ בגיל 10. כשהגעתי לעמך הבנתי עד כמה לא הייתי יכולה בשום מקום אחר את התמיכה וההבנה למצבי, כי כולנו פה דפוקים בשכל במידה כזו או אחרת והפרויקטים שמתפעלים אותנו בהם פשוט מוציאים מאיתנו דברים אחרים. זה מוזר, אבל בפרויקט הזה של התשדיר נהניתי הנאה צרופה. בד"כ קשה לי לדבר על הדברים הקשים, אני מתחמקת מזה עד היום".

* אז איך את יכולה לומר שנהנית כשחלק מהעבודה היתה להיכנס ולשחזר את הנורא מכל?

"זהו, שעם הגועל נפש היה לכולנו מאוד קשה, וצעקנו שאנחנו לא רוצים ומחינו, אבל עברנו את זה, ולמדתי המון, התחלנו לאט, לאט לספר על דברים שכן אפשר לדבר עליהם מבלי לבכות ולעבור שוב חרדות".

* מה רציתם שהתשדיר יעביר?

"רצינו שהאנשים בחוץ שלא מכירים את עמך יבינו שעמך זה מקום שאפשר למצוא בו בית, ואנשים מבינים אותך שם לא משנה על מה אתה מדבר. המטפלות שלנו שם, שהן בחורות צעירות, לפעמים אנחנו לא מבינים מאיפה יש להן את הכוח לעמוד בדברים הקשים שאנחנו עוברים, וזה השדר הכי גדול שלנו - שיש אהבה מרפאת". *