שרוטים

איכות הסאונד, בכל מקרה, תהיה הכי גבוהה שיש. ככה זה כשאודיופיל משקיע 200 אלף דולר בזוג רמקולים, 2,000 דולר בכבל עשוי נחושת מצופה זהב 24 קראט, ולא פחות מ-9,000 דולר בשולחנות בולמי זעזועים. אבל כל אלה הם רק קצה התחביב של האודיופילים, אנשים שמכורים לאיכות מוזיקלית.

בישראל קיימים, להערכת יודעי דבר, כאלף כאלה. הם ישקיעו כל מה שיש להם במערכות high-end משופרות, ויוסיפו עוד כמה אלפי שקלים לטובת מנקה-תקליטים. יש גם מי שקונים עטיפות מיוחדות לתקליטים, נגד נזקים שיעולל להם החשמל הסטטי, ויש המקפידים להריץ את המערכת מאות שעות, עד שנמצא האיזון הנכון.

מביני עניין אומרים שההיי-אנד האמיתי נמצא ב"עשה זאת בעצמך", כמו אצל האודיופיל ד"ר אלדר שמואלי, רופא שיניים המתגורר בצפון תל-אביב. זוג רמקולים מדגם 7-VR מבית-היוצר של וון שוויקרט הם הרכש החדש של שמואלי. מחיר הזוג 35 אלף דולר ("אבל אני לקוח שמשלם פחות. למה פחות? זה כמו שמוכרים שמלה ליעל בר-זוהר. לה זה יעלה פחות"). לדברי שמואלי, זהו סט הרמקולים מס' 2 בעולם מהדגם הזה שנמכר. "יש להם גם דגם black piano, אבל זה היה נראה נורא בסלון שלי, כמו קבר הרצל".

לפי מה בחרת דווקא את הדגם הזה?

"ראיתי אותו בשבועונים. אפשר להגיד שקניתי אותו 'על התוכנית'. קצת הופתעתי מהגודל, אני מודה, ואשתי הופתעה עוד יותר. מזכיר משהו מהמומיות, לא?".

קניית הרמקול החדש הייתה בעצם הפניית גב מצד שמואלי לרמקול האמאטו ה"ישן" שלו. לא מדובר בעניין של מה בכך: האמאטו מיוצר באיטליה על-ידי צאצאיה של משפחת בוני הכינורות הידועה, שממשיכים ברמקולים, ועבודת-היד שלהם כוללת דבקים ולכות של כינורות. למעשה, הוא נחשב לרמקול המעוצב היפה ביותר בעולם.

"שמי משיח, היבואן של אמאטו, לא אהב את הקנייה שלי", מודה שמואלי. "לחברה שלו יש רמקול מקביל, והוא התרגז שאני לא מחליף למוצר-הדגל שלהם, אלא דווקא לזה".

"כולם בביצה הזאת מכירים את כולם", מסביר רן לוי, כתב האלקטרוניקה של המגזין רייטינג. "אלדר הוא איש מוכר ומוערך, בודק כבלים ומשפר ציוד, יש לו ידע. כשאלדר מחליף רמקול, הוא בעצם אומר, 'מיציתי את האמאטו, אני עובר לחוויה חדשה'. ויש לזה השפעה".

זה לא אומר, כמובן, ששמואלי ויתר על החומר שממנו עשויים כינורות. הוא מקים אותי מרבצי כדי לבחון את גב-העץ של הרמקולים שלו, ומסביר לי שברמקולים האלה יש סופר טוויטר, שמסוגלים לשדר צלילים בתדירות גבוהה, אדם לא מסוגל לשמוע את זה, "אבל טוענים שזה משפר את המרחביות".

אחר-כך הוא מצביע על הקיר המרופד מאחור, ועל תחתית השולחן שבו התקין לוח דיקט, והיה פה איפשהו צמר סלעים, שהבאסים נספגו לתוכו, אבל שמואלי הוריד אותו כדי להוסיף נפח לבאס. והוא רוצה גם לספר לי על מכשיר הדיסק דימגניטייזר, שמנקה את הדיסק, ועל הדיסק סופר-אודיו, שיטה שדוגמת דיסק בלי הפילטרים שיש בסי.די הרגיל.

מה המערכת עושה לך?

"זה מצית לי את הדמיון. אתה בא הביתה בערב, אחרי שטחנו לך את המוח כל היום, לוקח ספר ליד, מדליק את המערכת, לא צריך להסתכל על זה כמו טלוויזיה, אתה שומע את זה וגם איך זה נשמע. יש בזה חן, למרות החוטים והכול, זה מכניס כיף לחיים. גם אם אתה לא מכיר את ויואלדי, אתה תכיר. מערכת כזאת מכניסה לך לחיים מוזיקה אחרת ממה שאתה בדרך-כלל שומע".

הנשימות של הנגנים

שמואלי ממרכז אותי על הספה, ומתייצב מולי בין שני הרמקולים האימתניים שלו ("האמריקנים אומרים 'מה שיותר טוב מרמקול גדול, זה רמקול עוד יותר גדול'"). הוא לא רוצה מתופף גמד שמסתתר ברמקול, אלא הופעה חיה עם במה ותזמורת, שאותם הוא משרטט בידיו. הוא משמיע לי קטע ג'ז מהקלטה חיה בשנות ה-60, ומכין אותי לשמוע התנפצות כוס מרוחקת באחורי האולם, כמו סיפקה ההקלטה המעולה איזו הוכחה לביצוע פשע.

מכשיר טלוויזיה גדול בולט בחדר, בניגוד לאודיופילים קנאים, שהקופסה המרצדת נעדרת או דחוקה אצלם בפינה. שמואלי שונה גם בכך שהתמכר קודם דווקא למערכות הקולנוע הביתיות. הסאונד עניין אותו, והוא ביקש לשפר אותו. כשגילה שמערכות הקולנוע לא מספקות את הסטנדרטים שלו, עבר למערכות שמע.

לשמואלי יש חדרון קטן נוסף, בית-המלאכה הקטן שלו, שבו הוא פותח מכשירים, מבצע שינויים, מחליף - הוא מאלה שמאמינים שאיכות הכבל קובעת את הסאונד. הוא רוכש חוטים וסיכוכים וגידים, ומלפף ומשחיל ומבצע הלחמות. משמיע לעצמו, ובודק אם זה משפיע.

"זה כיף. זה כמו אמנות אחזקת האופנוע. כל יום עושים משהו חדש, יש כל הזמן שינויים, אפילו היום עשיתי כבל דיגיטלי אחד. אני לא עושה מזה עסקים, אבל אנשים מוכנים להשקיע, ויש לזה שוק מטורף. יש כבלים של 4,000 דולר למטר. יש קונקטורים ב-300 דולר אחד, ויש גם בעשרים דולר. ושניהם ייראו לך דומים".

אתה בקשר עם אודיופילים אחרים?

"האודיופיליות מחברת בין אנשים בגילאים שונים ורמות השכלה שונות. אני מכיר אינסטלטור ממחנה-יהודה שיגיד בעברית משובשת 'למערכת הזאת יש צליל צומרני', אבל יש לנו תקשורת. זה לא שאנחנו נפגשים בקרן-רחוב כמו אופנוענים. יש בינינו חלוקה, האליטה עם המכשירים היקרים והקבוצה הענקית באתר תפוז.

"אם אנשים אומרים לי, 'בוא לשמוע רמקול של 5,000 שקל', אני אבוא, אבל קשה להתייחס אליו, כי קשה לעשות רמקול באמת טוב בכזה כסף. והם ההפך - מזלזלים בנו, אומרים שאנחנו זורקים כסף ככה סתם, ומי בכלל שומע הבדל בין כבל לכבל. הם מתגאים במה שיש להם, ואתה שומע מהם משפטים מטופשים כמו 'סידרתי לי את המערכת הכי טובה, שילוב בין רמקול פשוט לקומפקט טופ אוף דה ליין'. זה כמו להגיד, 'לקחתי תפוחים רקובים בשוק ומים מינרליים של סן בנדטו, ועשיתי לפתן ששום לפתן לא יכול להתקרב אליו'".

במילים אחרות, אתה מנותק מרוב הקהילה.

"תראה, יושבים אנשים שעות ושומעים אם מרגישים את הנשימות של הכנר, אם יש שם או אין כנר, וכל אחד חושב שאצלו שומעים הכי טוב. אני לא משתתף בשיח האופנוענים הזה - שלי משופר יותר משלך, ובהטיה של 30 מעלות האופנוע שלי מושך יותר חזק משלך - כי אני עושה את הדברים בעצמי. אם בית-החרושת היה פותח את המגבר, הוא לא היה מזהה את המכשיר שלו".

הכינור של חפץ

דירת המגורים של עופר שחורי, שכונה שקטה בגבעתיים, שעת בוקר מאוחרת. הסלון משמש את שחורי, בעל סוכנות "מאסטרו אודיו", כאולם תצוגה. רכיבי הגברה מעוגלים נוצצים בשלל זהבים של ת'ור אודיו מונחים על סטנדים מיוחדים כנגד הקיר, ושורת רמקולים ענקיים מבית וון שוויקרט ניצבים במרכז החדר.

על אף שהציוד בסדר-גודל של עשרות-אלפי שקלים היחידה, שחורי לא מתאמץ להרשים את הלקוחות. הסצנה הביתית של הדילרים נועדה בדיוק לזה: לחתוך בסעיף שכר-דירה ובאנשי השירות המרחפים בין הלקוחות. כ-25 יבואני אודיו בתחום ההיי-אנד פועלים בארץ, ושחורי, בין החדשים שהצטרפו לענף, אינו היחיד הפועל מביתו.

מיקי פלדמן, מנהל חשבונות, דור שני למשפחת אודיופילים, יושב על הספה, מול הרמקולים. הוא ירד הנה מירושלים ויבלה עם שחורי מספר שעות. יחד יקשיבו למוזיקה, יחוו דעה, יעבירו מידעים זה לזה. שחורי בא ממשפחה מוזיקלית, ניגן בעבר, ובעל ידע עצום. פלדמן בא לקנות רמקול, אבל זה יחכה. בעסקי האודיופיליה מקובל שהלקוח בא, יושב כמה שעות, נעלם לחודש, וחוזר אחרי שעשה סיור לימודים בשטח. רק בעלי הממון נכנסים לחנות, שומעים מכשיר, רושמים צ'ק והולכים. האודיופיל לא יכול להרשות לעצמו לעשות טעויות.

פלדמן מתעניין ברמקול דגם ה-4-VR שמחירו 44 אלף שקל הזוג, אבל עד שהסחורה תוזמן מחו"ל, הוא יגבש דעה על-פי דגם ג'וניור של וון שוויקרט. בנו בן התשע יושב בקצה הספה בסבלנות גמורה. לפני כמה ימים התקלקל המחשב בבית, מספר פלדמן, ובנו ביקש ממנו לשמוע את התשיעית של בטהובן. הוא מחייך בגאווה מהולה בדאגה: החינוך לאהבת המוזיקה, שעובר אצלם במשפחה זה שלושה דורות, מיתרגם למרדף אחרי מערכות יקרות מדי, יש שיאמרו מושלמות מדי.

כשאתה שואל אודיופילים מה הם מחפשים במערכת, התשובה, הסבירה לכאורה, היא מערכת שתאפשר לשמוע בה מוזיקה כפי שהמבצע עשה זאת בקונצרט המקורי. ראש בראש עם יאשה חפץ והכינור שלו בהקלטה מ-1950. שחזור של זמן-אמת. אבל אל תלכו שולל אחרי הבקשה הצנועה הזאת. יותר מאוחר באותו בוקר, כששחורי ינגן מתוך ההדפסה המקורית של "שירי אהבה ושנאה", מתקליטיו הראשונים של לאונרד כהן, פלדמן יגיד שבהינתן המערכת הנכונה, אודיופילים מסוגלים לזהות את סוג הסיגריות שלאונרד כהן עישן בבוקר ההקלטה.

"אני עובר כעת למשהו יותר גדול", מסביר פלדמן. "הפטפון שלי, לין אל.פי 12, כבר קיים הרבה שנים ולא יוחלף לעולם, אבל הציודים האחרים ישודרגו. המגבר האחרון שלי כבר חצי שנה. הפרה-אמפליפייר כבר כמה שנים. הקומפקט חדש. כל המערכת שלי שווה 250 אלף שקל, וזה לא משהו יקר".

"אני מכיר אנשים שמושקעים עם 100 אלף דולר רק בכבלים", מחזק שחורי. "אבל זה פרדוקס: תפקידם של הכבלים הוא להעלים את עצמם, ליצור את האשליה שמכשיר מחובר למכשיר, אבל היצרנים מפתחים חומרים אקזוטיים, איך ללפף את הגידים ככה שינטרלו הפרעות, וכל הקונקטורים וההלחמות, ואין לזה סוף".

חשיבות הכבלים היא אחד הוויכוחים המפלגים את האודיופילים. חלקם מאמינים שהחלפת הכבלים משפרת, ואחרים מאמינים שהיא מועילה כמו שתיית שיקוי נחשים. יש גם אודיופילים שמאמינים במייצבי חשמל ובמרימי כבלים מהרצפה. ויכוח נוסף בקהילה הוא מנורות מול טרנזיסטורים. מערכת עם ציוד מנורות נחשבת ל"אנושית" יותר, מוציאה צלילים נקיים יותר, אבל תחזוקתה גבוהה. החשמל, לעומתה, מוציא "לכלוך".

יש המבדילים בין האודיופילים לבין הציודופילים - אוהבי הציוד. אם למישהו יש 2,000 תקליטים, האיש אוהב מוזיקה. אם יש לו 300 דיסקים ומערכת של 100 אלף שקל, האיש אוהב ציוד.

ולמה אין נשים בסביבה? "נשים לא במשחק", מסביר לוי, "כי הוא משדר גבריות - שלי גדול יותר. המגבר שלי חזק יותר, הרמקול גדול יותר, הדרייברים יגיעו לעוצמות גדולות. תמיד כשנשים פונות אליי זה בנושא פלזמות או רמקולים שקועים בקיר, כדי שלא יראו אותם".

המיתוס של השריטות

קשה לאבחן את תחילת הטרנד. אוהבי מוזיקה היו תמיד, אבל דומה שהאירוע המכונן התרחש עם תום מלחמת העולם השנייה, והמצאת האריך-נגן הראשון, תקליט הוויניל 12 אינץ' שעיצב ד"ר פיטר גולדמארק מחברת קולומביה. דור הבייבי-בומרז היה נשאי של מוזיקת הרוק'נרול החדשה, כעבור כמה שנים החליפו מערכות הסטריאו את הפטיפונים בארגזים, ואז באו הקלטות ה-8 ערוצים ואחריהם ה-4 ערוצים.

המהפכה הגדולה אירעה עם הופעת הדיסקים הדיגיטליים שנכנסו לשוק ב-1983, והוצגו כמי שבאו להציל את תעשיית האודיו מפני תקליטי הוויניל השחוקים. בישראל הפסיקו לייצר את תקליטי הפלסטיק באמצע העשור הקודם, אחרי שהיוו כ-3% בלבד מכלל המכירה. אלא שאז התעוררה תרבות-נגד חדשה: בניגוד לטכנולוגיות קודמות שנזרקו לפח עם הופעת הטכנולוגיה החדשה, דווקא כניסת הקומפקט-דיסקים נתפסה כחידוש ברברי ונחות מול הפטיפונים הישנים.

לתפיסה הזאת יש מאמינים רבים בין האודיופילים עד היום. "פטיפון אתה יכול לשמוע עשר שעות", אומר פלדמן, "תנסה לעשות את זה עם רוב המערכות, נראה אם תצליח". שחורי מדגים תקליט ישן של ג'ון קולטריין, הקלטת מונו משנות ה-60, שניתן להשיגה ב-200 דולר, ורחשים של פעם מצטרפים להקלטה.

כשזה מגיע לתקליט נדיר, רעשים וחריקות מקבלים לפתע הילה. "המוח מפלטר את הרחשים", מסביר שחורי, "זה תפקידו. תאר לך שהיית רואה את כל ספקטרום התדרים, היית משתגע. אם תשים תקליט טוב, אתה עושה בחירה סלקטיבית, אתה מתרכז במה שטוב, אתה נכנס למוזיקה".

פלדמן: "חבר שלי שנפטר, אודיופיל רציני, השמיע לי פעם תקליט ששמר אותו שישים שנה. הוא תיאר באוזניי אלפי שעות השמעה שלו ושל אשתו. הקשבתי לתקליט, וזה נשמע כמו חדש מהחנות, כי האיש הקפיד על מחטים וזרועות כמו שצריך.

"בכלל, מחטים זה שערורייה. אני רוצה להחליף מחט, ולא מצליח למצוא משהו אנושי שיעלה לי פחות מ-10,000 שקל. אין לי לב להוציא סכום כזה על מחט. אני גר בקומה שמינית ומספיק רעידת-אדמה כמו שהייתה לפני שנה, שחפצים נפלו, ואם הייתי מנגן באותו רגע, הייתה הולכת לי המחט".

"חנטריש", מגיב האמן ומבקר המוזיקה רפי לביא. "יש לי 6,000 תקליטי ויניל. חברים שלי אוספים אותם, ואני צוחק עליהם, מוכן למכור להם את שלי, אבל כדי למכור צריך לעשות עליהם שריטות, כי זה מין טרנד כזה אצל האודיופילים. התפתח אצלם המיתוס".

אני חייב להגיד שהקשבתי לתקליט ולדיסק, ואכן שמעתי הבדל.

"יש פה הרבה דעות קדומות ושקרים. כשהתחלתי לקנות קלטות אודיו בשנות ה-70, אמרו, 'אל תקנה קלטות של 120 דקות, ולא זולות'. קניתי קלטות בשוק הכרמל, אולי הן היו מזויפות, אבל הקלטתי עליהן לפני שלושים שנה, ואתה שומע אותן היום כמו חדשות, הכי טובות".

אוזן ימין, ואוזן שמאל

מדי יום ג' בערב מגיעה אל לביא חבורה של כ-20 חברים ומכרים ואחרים, שלהם הוא מכין רצועת-שידור - 15 ביצועים שונים לאותו קטע מוזיקלי בן שתי דקות, שאותם מדרגים המאזינים. לצורך העניין, מפוזרים בחדר ארבעה רמקולים מונו ("אם זה סטריאו, כל אחד יתרשם רק מחצי מהצלילים הקרובים אליו", הוא מסביר), ואז משווים ומעניקים מקומות, כמו בתחרות.

רק בסוף מגלה לביא לאורחיו מי היו המבצעים. זה הרגע שבו אנשים שהיו מקובעים על הביצוע של רובינשטיין לשופן או פרלמן יגלו כיצד הם-עצמם, בהאזנה עיוורת, שינו את סדרי העדפותיהם - או שהם זוכים למטח חרפות מפי האחרים, והמארח עצמו.

זה כנס אודיופילים?

לביא: "חלקם אודיופילים, חלקם לא אוהבים מוזיקה, חלקם מטומטמים. כמו שאמי אמרה, למי שיש טעם שונה משלי, אין לו טעם. ואין להם טעם".

איזו מערכת יש לך?

"לא יודע. נכנסתי לפני שמונה שנים לחנות, ויצאתי משם עם מה שמצא-חן בעיניי. אדוונט זה הרמקול. שלושה אמפליפיירים מחוברים בטור, אין לי פרה-אמפליפייר, אני אפילו לא יודע מה זה. מבחינתי, זה רק עוד כבלים ועוד כסף. אני מאלה ששומעים מוזיקה, לא אלקטרוניקה. המערכת שלי פשוטה, ויש לי שני שופטים: אוזן ימין, ואוזן שמאל".

אתה לא מכיר בכך שיש מערכות טובות יותר, משוכללות יותר?

"בוודאי. אני הולך לחברים שאצלם יש מערכת יקרה, וזה מתבטא באיכות. אבל אני אומר ש-50% קובעת האקוסטיקה של החדר, 49% זה רמקולים, ובגילנו השמיעה ממילא לא מי-יודע-מה, לא שומעים את כל ההיס והלכלוך, וכיף לנו. אני אפילו לא מבדיל בין דיסק צרוב למקור. כל האופנות האלה עובדות על פראיירים ועל מניאקים. כמו כל אספנות".

האודיופילים מחפשים שלמות במוזיקה, מה רע?

"אין שלמות במוזיקה. הם טוענים שהמערכת זה כמו לשבת בקונצרט חי. באיזה אולם? לה סקאלה במילנו? היכל התרבות בתל-אביב? כל אולם זה אקוסטיקה אחרת, ובכל אולם החוויה שלך תלויה במקום שבו אתה יושב. אין אורגינל, ומכיוון שאין, לא יכולה להיות שלמות. לדעתי, כל אדם בביתו מארגן לו מערכת ושם לו רמקולים לפי טעמו האישי, וזה תמיד יהיה יותר טוב מאולם קונצרטים. זה כמו ההבדל בין רופא פרטי לקופת-חולים".

האותנטיות האנדלוסית

בארץ אין חבורות מגובשות של אודיופילים. אין מועדונים של חובבי היי-אנד כמו באיסטנבול, בווינה או באתונה, שלא לדבר על האמריקנים. תצוגת ההיי-אנד החשובה ביותר באירופה תיפתח בסוף השבוע הזה במינכן, ויגיעו אליה קרוב לעשרה יבואנים ישראלים. לוי יגיע גם הוא לתערוכה. בינתיים הוא נזכר בערגה בתערוכה הקודמת, וליתר דיוק בתצוגה שבה הוחלפו רמקולים, בין 13 אלף ל-120 אלף אירו מחירם, לאותה מערכת.

"חוויית חיים", מתמוגג לוי. "זאת האפשרות היחידה להשוות רמקולים כאלה, כי בדרך-כלל בהדגמות יש מערכת ורמקולים נתונים, ולראשונה יכולתי להשוות. במוצרים במחירים כאלה לעולם לא מאפשרים לך להשוות. זה הרפרנס של הקצה העליון".

יתר האודיופילים הישראלים ימשיכו להתעדכן ברשת. המקום שבו רובם נפגשים הוא פורום קולנוע ואודיו של תפוז, שרשומים בו כ-3,000 איש, אבל המספר כולל גם גולשים שנכנסים רק כדי לשאול איזה DVD כדאי לקנות בדיוטי-פרי. יש חבורות שמתרכזות בבתים, יש רכילויות ויריבויות ודיס-אינפורמציות שעוברות מזה לזה, ויש גם קנאות - אם אחד עלה ליגה, גם האחר ירצה לקנות.

זקן האודיופילים הוא ככל הנראה יוסף כץ, יליד לטביה, 1912, גמלאי של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. בגילו, כץ זקוק לזכוכית מגדלת כדי להיטיב לראות את האותיות הקטנות שעל עטיפות הדיסקים, אבל הוא לא מבין למה אני מנסה להדביק לו בעיות שמיעה, רק משום שהוא בן 92. הוא משתיק אותי כדי שאקשיב איתו למוזיקה האנדלוסית שהוא שם במערכת.

"המפגש הראשון שלי עם המוזיקה היה בגיל 10", מספר כץ. "גרנו בעיר קטנה ליד ריגה. לא היה לנו כלום. לא גרמופון, לא קונצרטים. את הרדיו הראשון התקינו אצלנו ב-1925, ולא שידרו בו מוזיקה. פעם אחת הייתי באולם, היה שם גרמופון עם מנואלה, וניגנו בו תקליט של שופן. שמעתי, וזה היה עולם אחר".

כץ הגיע ארצה כחלוץ בתחילת שנות ה-30, כעבור מספר שנים הצטרף למשטרה הבריטית, ועם קום המדינה - למשטרת ישראל. החל בשנות ה-50 הוא רוכש פטפונים ומערכות, אז עוד בצניעות, בהתאם למשכורתו. את סך הוצאותיו לאורך השנים הוא מעריך במאות-אלפי שקלים.

"אני לא זוכר שהיו אודיופילים בשנות ה-50 וה-60, לא התאספו בבתים, לאנשים לא היו מערכות משוכללות. קניתי תקליטים, אשתי התנגדה, היו מריבות, כי המשכורת לא הספיקה. ב-1979 אשתי נפטרה, והייתי חופשי לקנות כל דבר. הצטברו אצלי לאורך השנים כ-4,000 תקליטים, ועוד 500 דיסקים".

כץ גר בדירת שיכון צנועה בלב שכונת יד-אליהו בתל-אביב. במרכז החדר, במרחק לא גדול מאיתנו, שני רמקולים אלקטרוסטטיים, כאלה שאינם מוגנים בקופסת-עץ, ולכן, אומרים האודיופילים, אינם מעוותים את הקול. שני הגושים השחורים הללו מגיעים למטר רבוע היחידה, וכל תנועה בחדר הצנוע מחייבת להתחשב בנוכחותם.

לכץ קומפקט-דיסק מתוצרת Theta, ופטפון לין סונדק, שהוא שומע בו בעיקר מוזיקה קלאסית. כל המרכיבים שלו נחים על תומכים מיוחדים, ושורה של כבלים כחולים נבלעים מתחת למזנון. לפני כמה שנים נעצרה אצלו מגמת השדרוג, ולא בוער לו להחליף.

מה חשוב לך במכשיר?

"מה שיותר טבעי, יותר אותנטי. זה מרגש אותי כשזה אמיתי. אני מעוניין לשמוע את המוזיקה בלי עיוותים, וזה עולה הרבה כסף".

"כשאני רואה את היבואנים שרוצים דיל טוב, שקונים מסין לפי כמות, אני חושב שאולי אני לא סוחר טוב", אומר שחורי. "מה שחשוב לי זה להגיע לגביע הקדוש של האודיו, ליצור חבילה שאתה יושב להקשיב לה, ולא יכול לקום. מדליק אותה בבוקר ובוכה בשתיים בלילה, כשאתה חייב לסגור". *