הנקראות ביותר

זיכרון גרמני

ביום שלישי הבא תיחנך בברלין האנדרטה להנצחת יהודי אירופה שנרצחו בשואה. בלי לאה רוש, שנלחמת להקמתה כבר 17 שנה, זה לא היה קורה

גרמניה. בגלויה האחרונה שקיבלה לאה רוש מאביה, שנפל כחייל גרמני בשדה-הקרב בפולין ב-1944, הוא כתב לה שסירב למלא פקודה להרוג נשים וילדים. הגלויה הזו, כך נראה, אחראית לנחישותה של רוש, שהובילה לאחר 17 שנה של מאבקים עיקשים להשלמת מפעל חייה: האנדרטה הלאומית להנצחת יהודי אירופה שנרצחו בשואה. זו תיחנך בברלין ביום שלישי הקרוב.

כיום רוש יכולה לחייך. השיחה עמה מפויסת, והיא מלאה תודות לכל אלו שעזרו להשלמת המפעל. אולם הדרך להגשמת החזון הייתה מפרכת. את האגודה להקמת האנדרטה ייסדה עוד ב-1988, טרם נפילת חומת ברלין. מאז היא נאבקה על כל שלב כמעט: עצם ההסכמה להקים את האנדרטה, מיקומה, צורתה, תוכנה. רוש נאלצה להדוף ביקורות ארסיות מצד התקשורת ומצד אינטלקטואלים גרמנים, שהאשימו אותה בניצול רגשות-האשם של העם הגרמני. לאחרונה בחר בה המגזין "טיפ" הגרמני לאדם הבלתי-נסבל ביותר בברלין. אולם רוש, המכונה "ראש הבטון", לא התקפלה.

"אחזור לברלין ואקים אנדרטה"

היא נולדה בברלין ב-1936, בשם אדית רוש, מפני שאמה, יהודייה-למחצה, חששה לקרוא לה בשם יהודי. היא קיבלה חינוך פרוטסטנטי, עד שבגיל 18 שינתה את שמה ללאה ועזבה את הכנסייה. היא פתחה בקריירה עיתונאית, ובין היתר שידרה ברדיו של ברלין, והייתה המנחה הראשונה של תוכנית תחקירים ידועה בערוץ הטלוויזיה הציבורי. ב-1990 היא הכינה סרט תיעודי בן שש שעות על השמדת יהודי אירופה, שזכה לשבחים.

"את הרעיון להקים את האנדרטה הגה ההיסטוריון הגרמני אברהרד ייקל, לאחר ביקור ב'יד ושם' בשנות ה-70", אומרת רוש. "כשעבדנו יחד בישראל על הסרט התיעודי שלי, הוא אמר לי שבגרמניה אין אף אנדרטה ליהודי אירופה. ובאמת, כל האנדרטות בגרמניה מוקדשות לקורבנות יהודים ברובע זה או אחר. אמרתי לו, 'אני אחזור לברלין ואקים אנדרטה', וכך היה".

בשלב ראשון, אומרת רוש, "הייתי צריכה לשכנע את האיגוד שעמדתי בראשו שנחוצה אנדרטה לקורבנות היהודים בלבד". רוש עמדה על כך שהאנדרטה תוקם בשטח שבו שכנה מפקדת הגסטפו, אולם לאחר נפילת חומת ברלין העמידה לרשותה ממשלתו של הקנצלר הלמוט קוהל שטח אחר: מגרש בגודל 19 אלף מ"ר, בין שער ברנדנבורג לפוטסדמר-פלאץ, ששימש במשך עשרות שנים כשטח ההפקר בין שני חלקי העיר החצויה.

ב-1995 החליט צוות שופטים להקים את האנדרטה על-פני מרחב ששטחו כשל מגרש כדורגל, בצורת לוח-אבן שחור ומשופע, שעליו ייחקקו שמות 4.2 מיליוני קורבנות השואה שזוהו. בשל התנגדות ראש הקהילה היהודית, איגנץ בוביס, התוכנית נפסלה. ב-1999 בחר הבונדסטאג במודל של האדריכל היהודי-אמריקני פיטר אייזנמן, שמורכב מ-2,700 עמודי בטון בגבהים שונים, ונראה כבית-קברות ענק. אייזנמן מבקש להעביר כך את תחושת הבדידות והאימה של היהודים. העלות: כ-27 מיליון אירו.

רוש אומרת שלאנדרטה שלוש מטרות: "ראשית, רצינו להזכיר את מעשה ההשמדה, דווקא בלב עיר-הבירה של גרמניה. חשבנו שלא ייתכן שגרמניה המאוחדת תעבור לסדר-היום על הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות. שנית, רצינו לתת כבוד לנרצחים. ושלישית, רצינו להחזיר להם את שמותיהם, שהרי הם נרצחו אנונימיים".

סוגיית השמות באנדרטה הייתה סבוכה במיוחד. כרגע האנדרטה כוללת "חדר שמות" תת-רקעי, שבו מסופר גורלם של אלף קורבנות. "אנחנו רוצים להציג את השמות במופע אור-קולי, ולשם כך אנחנו מגייסים עוד תרומות, בסך כמיליון אירו", אומרת רוש. "השקענו חמש שנות מאמץ כדי לקבל מ'יד ושם' את מאגר השמות האלקטרוני, שבו 3.5 מיליוני שמות נספים שאותרו עד כה".

מדוע סירבו תחילה ב"יד ושם" לתת גישה למאגר?

"הטיעון הראשון היה: 'אנחנו עבדנו על זה עשרות שנים. מי שרוצה לדעת, שיבוא ל'יד ושם'. והם טענו גם ש'אנחנו, ארצם של הקורבנות, לא יכולים לתת לכם, ארצם של המרצחים, את שמות היהודים שהושמדו'".

ואיך נמצא הפתרון?

"המצב נראה אבוד, עד שבכנס ביד-ושם לכבוד ההיסטוריון ייקל בהגיעו לגיל 70, ביקשנו שוב את השמות. הפעם זה עבד, כי ראו שגרמניה רצינית בכוונה להקים אנדרטה. אנחנו המרכז היחיד מחוץ לישראל שקיבל את השמות. אפילו למוזיאון השואה בוושינגטון סירבו".

קלאודיה שיפר בקמפיין שואה

נחישותה של רוש גררה לא-מעט עימותים עם התקשורת הגרמנית, ועם קבוצות שונות בגרמניה שלא ראו בעין יפה את המונומנט שביקשה להקים בלב ברלין. גם רוש עצמה אינה בוחלת בסקנדלים. היא, למשל, השתמשה במסגרת קמפיין איסוף התרומות בכרזה הפרובוקטיבית: "השואה לא התרחשה מעולם". היא גם בחרה לגייס לקמפיין את דוגמנית-העל קלאודיה שיפר (שפעלה בהתנדבות).

שערורייה נוספת נולדה כאשר התגלה כי החברה-הבת של חברת דגוסה, שייצרה את הציפוי על עמודי האנדרטה, הייתה זו שייצרה את גז ה"ציקלון B" שנעשה בו שימוש בתאי הגזים. אבל הסקנדל הגדול ביותר נמנע, ככל הנראה, על-ידי הבונדסטאג, שחוקק במארס האחרון תיקון לחוק ההתקהלות, ולפיו נאסר על ניאו-נאצים להיכנס לאזורים בעלי סמליות ורגישות היסטורית. בכך נמנעו הפגנות של ניאו-נאצים בסמוך לאנדרטה.

רוש סבורה שכיום "כמחצית מהגרמנים תומכים בהקמת האנדרטה. אני מקבלת הרבה מאוד תגובות חמות, החל בנהג-מונית טורקי, דרך רוכב-אופניים גרמני ועד לתגובות בדואר האלקטרוני. יש כאלה שטוענים שזמנן של האנדרטאות חלף. אחרים סבורים שהאנדרטה תשים קץ להתמודדות עם השואה. אבל אני בטוחה שהדיון סביב הקמת האנדרטה רק הגביר את העניין בשואה".

מה עמדתך ביחס לעיסוק הגובר בגרמניה בקורבנות הגרמנים של מלחמת העולם השנייה?

"בוודאי שזה היה נורא בהמבורג ובדרזדן, שבכל אחת מהן נהרגו 30 אלף איש בהפצצות בעלות-הברית. אבל מי התחיל במלחמה? אנחנו הפצצנו את לונדון וקובנטרי והצתנו אש בכל העולם. אז העולם החזיר. בוודאי שהגרמנים היו קורבנות. קורבנות העיוורון של עצמם".

את מתכננת הקמת אנדרטאות נוספות?

"הגיע הזמן שגם בברלין יקימו אנדרטה ליהודי ברלין שנרצחו, ובהם דודתי".

מי הייתה אותה דודה?

"היה לי סבא יהודי, מקס גריזון, זמר האופרה המלכותית בווינה. לאחר חמש שנים במטרופוליטן בניו-יורק הוא חזר לגרמניה, וב-1926 הוא קרא את 'מיין קמפף'. הוא מיד אמר לאמי: 'אנחנו מהגרים, ואני מסדר לנו ניירות הגירה. תקראי, הוא ירצח את כולנו'. אמי אמרה שאולי הוא יהרוג את היהודים שהגיעו ממזרח אירופה, אבל לא משפחה ידועה כשלנו. סבא התעקש והשיג ניירות למשפחה. אלא שאז הוא נפטר בפתאומיות, ואמי האהובה והטיפשה החזירה את הניירות. דודה שלי, אלזה, נשלחה לטרייזנשטט, ומשם לא חזרה. שני דודים שלי ברחו, ואחד מהם נורה על-ידי הגסטפו ומת בזרועות אחיו, שהצליח לברוח לאמריקה. לאחר מכן, הוא לא יצר עמנו כל קשר. לאחר שאמי איתרה אותו, הוא הסביר לה: 'לעולם לא אשלח מכתב למדינה הזאת'".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות