"מטאטאים" את המעילות

הכותבים מתארים מצב בו מנהלת חשבונות בחברה מודה במעילה בסך 100 אלף שקל, וכמובן נשלחת לחופשה מיידית. השאלה היא: מה עושים כעת? היועץ המשפטי של הארגון אומר, כמובן, שצריך ללכת למשטרה. אבל מנהלים אחרים חוששים שמא חקירת משטרה תמצא עוד כל מיני דברים לא נעימים, וכלשונו של אחד מהם: "מי שיש לו חמאה על הראש, שלא ייצא לשמש". לצד זה באים כל מיני נימוקים, אמיתיים יותר או פחות, כגון תדמית הארגון, עלות מול תועלת וכדומה.

אלקלעי וחבריו, יוסי גינוסר ודורון כהן, פותחים בעובדה שאינה ידועה די הצורך: החוק אינו מחייב לדווח על עבירה. קיימת חובה לדווח על מנת למנוע עבירה, אך לא על המעשה לאחר שנעשה. עם זאת, כאשר מדובר במעילה בעלת היקף משמעותי בחברה ציבורית, קיימת חובה לדווח על כך לבורסה ולרשות ניירות ערך מכוח היותה אירוע מהותי. אבל, מצד שני, כמה פעמים יש מעילות כאלו? והרי המנהלים הם שקובעים האם מדובר בסכום מהותי.

חשיפה מביכה

לגבי גוף ציבורי, קיימת הנחייה לגבי הגנה על חושפי שחיתויות ודיווח על חשדות לאי סדרים. נושא הדיווח למשטרה לא נכלל בהוראות התקשי"ר או בהוראות אחרות. במצב של חשד למעילה, על העובד לפנות לממונה על הגורם החשוד. אך אפילו בשירות המדינה, אין חובה לפנות למשטרה במקרים המצדיקים זאת.

לאור זאת, אומרים אנשי פאהן-קנה, הפנייה למשטרה תיעשה רק במקרה שהדבר יקדם את האינטרסים של הארגון בטיפול במעילה. במצב בו החסרונות עולים על היתרונות, יעדיף הארגון שלא לפנות למשטרה ולטפל בנושא בכוחות עצמו. וזה גם אומר, שלעיתים לא תוגש אפילו תביעה אזרחית, על מנת להימנע מחשיפה מביכה.

מנהלים רבים מודעים לכך, שהגשת תלונה והחקירה יתמשכו זמן רב. עד להשלמת החקירה והגשת כתב אישום, עוברות לעיתים מספר שנים. לאחר מכן, עד שמסתיימים הדיונים בבית המשפט עוברות מספר שנים נוספות.

בין עורכי הדין שעוסקים בתחום הצווארון הלבן קיימת אימרה, לפיה "הדרך הטובה ביותר לקבור תיק היא להעביר אותו לטיפול המשטרה". ולמרות כל הזמן הזה - בכלל לא בטוח שכספי המעילה יוחזרו לארגון. לעיתים קל יותר לארגון לקבל בחזרה את הכסף תמורה הבטחה שלא להתלונן במשטרה (אזהרה: איום בתלונה אם לא יוחזר הכסף הוא עבירה דווקא מצד המעביד).

החיסכון בזמן ובמשאבים וקבלת חלק מכספי המעילה באופן מיידי, עדיפים לעיתים לארגון על פני הגשת תלונה במשטרה.

נזק למנהלים

סיבה נוספת לחוסר הרצון של ארגונים לדווח למשטרה על המעילה, היא כאמור החשש לפגיעה במוניטין הארגון. פרסום נרחב על מעילה שהתגלתה, בהחלט לא מוסיף למוניטין הארגון. בארגון אשר מציג תדמית נקייה של מינהל תקין, עלול הפרסום לפגוע במוניטין שנבנה בעמל רב במשך שנים.

ומעניין לעניין באותו עניין: גילוי מעילה בארגון מהווה הודאה שהבקרות הקיימות לא ביצעו את תפקידן. האחראים על אותן בקרות נאלצים להתמודד, בנוסף לטיפול במעילה, גם באלמנט של מתן הסברים בדבר כשלון הבקרות ואי גילוי המעילה מבעוד מועד.

פרסום מעשה המעילה מחוץ לארגון עלול לגרום למנהלים נזק אישי, ולפגוע בסיכוי שלהם לקידום בארגונים אחרים. מעטים המנהלים, ללא קשר לאחריותם הישירה למעילה בארגון, אשר מעוניינים שיזכירו להם, כי בארגון בו עבדו התרחשה מעילה. סגירת הפרשה בתוך הארגון ללא פרסום, חוסכת הסברים והתנצלויות בהמשך הדרך.

מעילות גם עלולות להביא לירידת שווי מניות הארגון ולפגיעה במשקיעים. הבורסה אינה אוהבת אי ודאות, ובוודאי שלא ידיעות על אי סדרים כספיים. בנוסף, לעיתים קיים חשש אצל המשקיעים שמא דווח רק על המתחייב, ומימדי ההונאה בפועל היו גדולים יותר, כפי שקרה בעבר במספר חברות.

ביצוע חקירה מקיפה יצריך תחקור עובדים על-ידי המשטרה. תמונות של חוקרי המשטרה הפושטים על הארגון ומחרימים חומר, אינן תורמות לאווירה בארגון, בלשון המעטה. בנוסף, כל עוד נמשכת החקירה, רואים עצמם חלק מהעובדים במחלקה בה בוצעה המעילה, בחזקת חשודים פוטנציאליים. מחול השדים המתרחש סביב החקירה המשטרתית אינו תורם למורל העובדים וההנהלה, ועלול לשבש את הפעילות השוטפת בארגון במשך חודשים.

יצירת הרתעה

לעומת זאת, מדגישים אלקלעי, גינוסר וכהן, יש גם נימוקים חשובים בעד הגשת תלונה במשטרה. אחד הבולטים שבהם הוא יצירת התרעה. טיפול פנימי, שמסתיים בדרך כלל בפיטורי העובד ללא פיצויים, אינו מהווה הרתעה משמעותית, במיוחד כאשר סכום המעילה לא הוחזר לארגון והעובד עבר למקום עבודה חדש.

טיפול פנימי ללא הגשת תלונה למשטרה מעביר מסר לעובדים, כאילו הארגון נוהג בגישה סלחנית כלפי אירועים מסוג זה, ואולי חושש ממידע המצוי ברשותו של המועל. אי העברת המקרה לטיפול המשטרה מהווה איתות לעובדים אחרים, כי ניתן למעול ללא סיכון גדול - דבר שעלול להוביל לביצוע עבירות נוספות בטווח הארוך. עובד שיודע שבמקרה הגרוע ביותר הוא יפוטר, עלול לעשות את חשבון הרווח וההפסד שלו ולמעול. העברת הטיפול למשטרה, לעומת זאת, מהווה מסר תקיף, לפיו הארגון מטפל בעבירות בצורה יסודית, ללא שיקולים זרים, למען יראו וייראו.

פעמים רבות מקבל הארגון את הודאת העובד, לפיה המעילה שהתגלתה היא אירוע חד-פעמי, דורשת לקבל את הכסף שנגנב ומפטרת את העובד. סגירת הפרשה באופן זה, ללא חקירה נוספת, אינה נותנת לרוב מידע על ההיקף האמיתי של המעילה, שיטת הביצוע, וכן מידע על שותפים נוספים למעילה.

הניסיון מלמד, מציינים אנשי פאהן-קנה, כי כמעט תמיד מודה המועל רק בעבירות בהן הוא נתפס ולא בעבירות נוספות. חקירה מלאה ומקיפה יכולה לגלות, כי הודאת העובד או המקרה שהתגלה הם רק קצה הקרחון של מעילה ארוכת שנים בה מעורבים גורמים נוספים. מובן, שרק כך יכול הארגון לקוות לקבל חלק גדול יותר מהנזק שנגרם לו.

השיקול לטווח ארוך שמפעילים מנהלים עשוי להיות הפוך מזה שהוזכר קודם לכן. מנהלים רבים חוששים, כי בעתיד יעלו גורמים שונים טענות נגד שיקול הדעת שהביא לאי הגשת תלונה במשטרה ויטענו, כי המנהלים טייחו את המקרה ועברו עליו לסדר היום. מכאן לא רב המרחק להאשמות, לפיהן למנהל היה מה להסתיר או שקיבל טובת הנאה בעד סגירת הפרשה. העברת התיק למשטרה, למרות חוסר הנוחות הכרוך בכך, פותר בעיות אלו.

ויש גם היבט מעשי מאוד: קיימים ארגונים אשר רוכשים פוליסות ביטוח נגד מעילות. בחלק מהפוליסות נכתב, כי לצורך קבלת השיפוי, על הארגון להגיש תלונה במשטרה. במצב כזה, אין לארגון ברירה והוא נאלץ להגיש תלונה במשטרה, גם אם העדיף שלא לעשות כן.

האלמנט השלישי במשוואה של הגשת תלונה במשטרה, בנוסף לעלות-תועלת, תלוי במדיניות הארגון. קיימים ארגונים בעלי קוד אתי או כללי התנהגות הקובעים, כי בכל מקרה של מעילה - יש להגיש תלונה במשטרה ללא כל שיקול דעת של המנהלים. לעיתים כללים אלו נקבעו במועד הקמת הארגון, ללא קשר לעומדים בראשו במועד המעילה, דבר המבטיח טיפול אחיד של הגשת תלונה במשטרה.

בנוסף, ישנם ארגונים אשר נתמכים מכספי מדינה או מתרומות. במצב זה, מדיניות הארגון כלפי חוץ דורשת שקיפות מלאה בכל הקשור לפעילותו, וכפועל יוצא מכך - גם דיווח מלא על כל פגיעה בטוהר מידות. הדבר בולט בעמותות לתועלת הציבור, בהן נקבעו כללים ברורים בנושא הטיפול במעילות וזאת לאור החשש, כי התורמים לא יראו בעין טובה מצב בו כספים שנתרמו נגנבו, מבלי שהנושא הועבר לטיפול המשטרה.

המסקנה שיש להסיק מהסקירה הזו של פאהן-קנה היא, שאולי הגיע הזמן שהחוק דווקא כן יחייב להגיש תלונה למשטרה. אם המדינה באמת חושבת שעבירות פיסקליות מסכנות את המשק והחברה - ולכן הקימה את המשטרה הכלכלית - עליה לדאוג לכך שכל המידע האפשרי על עבירות אלו יהיה ברשותה.

אין ספק, שהאינטרס הציבורי הוא שמועלים ייענשו ובצורה מרתיעה. לכן, יש מקום שהמחוקק ידחוק הצידה את האינטרס הפרטי של ארגונים ומנהליהם לטובת החברה כולה. *