הטיפ שחרץ את גורלו של ניקסון

אחרי 33 שנות ניחושים הודה איש ה-FBI, מארק פלט, "אני 'גרון עמוק' שהדליף לעיתונות את פרשת ווטרגייט". חרף הוראות ניקסון לעשות הכול לחשיפת ה"מלשן", לא עלו עליו. וודוורד וברנשטיין לא ידעו למה פלט מספר להם והם לא שאלו > איתמר לוין על הפרשה ששיגעה את אמריקה

טוב, אז אנחנו כבר יודעים שסגן ראש האף.בי.איי, מארק פלט, היה ה"גרון עמוק" - המקור רב המידע ורב ההשפעה של בוב וודוורד וקרל ברנשטיין בסיקור פרשת ווטרגייט ב"וושינגטון פוסט". אלא שאחרי 35 שנה, מעטים זוכרים או יודעים את הפרטים סביב חלקו של האיש בחשיפה שהביאה להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון.

נקדים לומר, כי וודוורד וברנשטיין לא היו הראשונים לגלות שקיים קשר בין הפורצים למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון, ערב הבחירות לנשיאות ב-1972, לבין ממשלו של ניקסון. הם גם לא היו היחידים שחשפו עוד ועוד פרטים שערורייתיים על הפרשה, ובעיקר - על חלקו של ניקסון בטיוח מעשים פליליים של ממשלו ושל מנהלי הקמפיין שלו. אבל הגילויים שלהם היו העקביים ביותר, כללו כמה מהפרטים החשובים ביותר, ויצרו את הלחץ המתמשך שהוביל לחקירה פלילית שהובילה לקריסת הממשל.

את פרטי הפרשה תיארו השניים בספרם "כל אנשי הנשיא", שהיה בסיס לסרט נודע באותו שם. הספר כתוב בגוף שלישי ובקפידה, כולל ביקורת עצמית של וודוורד וברנשטיין על טעויות שעשו. וכך הם מציגים את פלאט, ששמו לא נזכר בצורה כלשהי בספר:

"לבוב וודוורד היה מקור ברשות המבצעת, שלו הייתה גישה הן לוועדה לבחירה מחדש של הנשיא והן לבית הלבן. זהותו הייתה ידועה לוודוורד בלבד. אפשר היה להתקשר אליו רק במקרים חשובים מאוד. וודוורד הבטיח שלא ימסור לאיש את זהותו או את תפקידו. הוא גם הסכים לא לצטט את האיש, אפילו לא כמקור עלום שם. שיחותיהם יהיו רק לצורך אימות מידע שהושג ממקורות אחרים ולהוספת פרספקטיבה מסוימת.

"במינוח עיתונאי, פירוש הדבר שהשיחות יהיו 'לרקע עמוק'. וודוורד הסביר יום אחד את ההסדר לעורך בפועל, הווארד סיימון. הוא התכוון לקרוא למקור 'ידידי', אבל סיימון כינה אותו 'גרון עמוק', כשם סרט פורנוגרפי נודע. הכינוי נדבק".

ככל שהתקדמה פרשת ווטרגייט, גברה עצבנותו של פלאט והוא סירב לשוחח עם וודוורד בטלפון. כמה שנים קודם לכן מצא וודוורד חתיכת בד אדומה תלויה על מקל. הוא לקח אותה לביתו ואחד מידידיו תקע אותה באדנית ישנה שניצבה במרפסת, ושם היא נשארה. כאשר נזקק וודוורד לפגישה דחופה, הוא העביר את האדנית לאחורי המרפסת. פלאט בדק במשך היום אם האדנית זזה. אם כן, הוא היה נפגש עם וודרווד ב-2 לפנות בוקר במגרש חניה תת-קרקעי שטרם הושלם. וודוורד הגיע לשם לאחר שהחליף שתיים-שלוש מוניות, כדי לוודא שלא עוקבים אחריו. בחניון יכלו השניים לשוחח שעה בלי להיראות.

מעורב באיסוף מודיעין לניקסון

אם פלאט רצה פגישה - מה שהיה נדיר - היה להם הסדר אחר. מדי בוקר, לפני שבע, קיבל וודוורד לביתו את "ניו-יורק טיימס" ופותח אותו בעמוד 20. אם פלאט ביקש להיפגש עימו, מספר העמוד היה מוקף בעיגול. בתחתית העמוד צוירו מחוגי שעון שהצביעו על שעת המפגש. וודוורד לא ידע כיצד הגיע "גרון עמוק" לעיתונו. מאוחר יותר היו להם עוד הסדרים באותה רוח של חשאיות מוחלטת.

פלאט היה זה שכבר ב-19 ביוני 1972, יומיים לאחר הפריצה לווטרגייט, רמז לוודוורד שבפרשה מעורב הווארד האנט, מעורכי הדין של הבית הלבן. במהלך הקיץ הוא הזהיר את וודוורד וברנשטיין, שייתכן שהם נתונים במעקב של הבולשת הפדרלית ושעליהם להיזהר בשימושם בטלפון. לדבריו, הבית הלבן סבור שהסכנות הכרוכות בווטרגייט מבחינתו, יותר חמורות מכפי שמישהו חושב. הוא העלה רמיזות לסי.אי.איי ולשאלות של ביטחון לאומי, שאותן לא הבין וודוורד. רק מאוחר יותר יתברר, שניקסון הורה להפעיל את הסי.אי.איי במאמץ לטייח את הפרשה, והורה גם להעלות נימוקים של "ביטחון לאומי" כצידוק לכך.

ב-16 בספטמבר 1972, למחרת הגשת כתבי האישום נגד הפורצים ונגד האנט, התקשר וודוורד לפלאט והקריא לו טיוטת כתבה שהוא וברנשטיין עמדו לפרסם. נאמר בה, כי חוקרים פדרלים סבורים שחברים בכירים בוועדה לבחירה מחדש של הנשיא מעורבים במימון הפריצה לווטרגייט. פלאט אמר: "זה רך מדי. אתה יכול ללכת יותר רחוק". המימון לפריצה, הוסיף, בא מהכספת במשרדו של מוריס סטאן, גזבר הוועדה ושר המסחר לשעבר. הכסף הזה שימש לא רק לפריצה לווטרגייט, אלא גם ל"מבצעי איסוף מודיעין אחרים". בעקבות זאת כתבו השניים, כי הכסף נשלט בידי עוזרים קרובים של ג'ון מיטשל, שעמד בראש הוועדה והיה שר המשפטים בממשל ניקסון.

ב-7 באוקטובר 1972 התקיימה אחת הפגישות החשובות ביותר בין השניים. פלאט אישר לראשונה, כי מיטשל היה מעורב לא רק בווטרגייט, אלא בכל מבצעי איסוף המודיעין של קמפיין ניקסון. אלה כללו איסוף מידע על הדמוקרטים ואפילו על התורמים לניקסון עצמו, במטרה לסחוט אותם במידת הצורך. "עד כמה מיטשל מעורב?", שאל וודוורד. פלאט השיב: "רק הוא והנשיא יודעים". הוא גם הצביע לראשונה על מעורבות של ג'ון ארליכמן, יועצו של ניקסון לענייני פנים. וודוורד שאל אם נכון שווטרגייט לא היה מקרה מבודד. פלאט השיב בחיוב והוסיף ציטוט מפיו של מיטשל מיד לאחר הפריצה: "אם זה ייצא החוצה, זה יהרוס את הממשל".

פלאט הוסיף וחשף את מעורבותו של הבית הלבן בשורה ארוכה של "מבצעים חסויים". ארבע קבוצות עסקו בכך: אחת ניהלה את מסע הפרסום בקמפיין של ניקסון, שנייה ריגלה אחרי הדמוקרטים והרפובליקנים, שלישית עשתה אותו הדבר ביחס לפריימריס בשתי המפלגות, והרביעית עסקה ב"מבצעים כבדים באמת" כמו הפריצה לווטרגייט ודיווחה במישרין לצ'אק קולסון, יועצו המיוחד של ניקסון.

הפעולות הללו בוצעו בוושינגטון, באילינוי, בניו-יורק, ניו-המפשייר, מסצ'וסטס, קליפורניה, בטקסס ובפלורידה. לבסוף שאל וודוורד, אם אפשר לומר בביטחון שהבית הלבן עמד מאחורי כל הפעולות. פלאט השיב: "בטח, בטח, אתה לא מבין מה שאני אומר?" וודוורד לחץ לקבל עוד מידע, ו"גרון עמוק" ענה: "טוב, זה רציני מאוד. אתם יכולים לומר בביטחון, ש-50 איש עבדו עבור הבית הלבן והוועדה לבחירה מחדש של הנשיא, כדי לשחק משחקים, לרגל, לחבל ולאסוף מידע. חלק מהדברים לא ייאמנו, הם בעטו באופוזיציה בכל דרך. אתה כבר יודע חלק מזה".

פלאט אישר במנוד ראש כמה מהשיטות שוודוורד וברנשטיין כבר עלו עליהן: האזנות-סתר, מעקבים, הדלפות שקריות לעיתונות, מכתבים מזויפים, ביטול מזויף של כנסי יריבים, שתילת מרגלים, גניבת מסמכים, שתילת פרובוקטורים בהפגנות פוליטיות. הפגישה נמשכה ארבע וחצי שעות, מ-1:30 ועד 6 בבוקר.

ב-24 בינואר 1973, ארבעה ימים לאחר שניקסון הושבע לכהונה שנייה, אמר פלאט לוודוורד במפורש, כי מיטשל וקולסון הם שעמדו מאחורי הפריצה לווטרגייט. לדבריו, הבולשת משוכנעת בכך, וזה כולל את המפקד בפועל, פטריק גריי. קולסון מילא את התפקיד הפעיל, בעוד מיטשל נתן את האישור. הוא הדגיש, שמדובר בראיות נסיבתיות בלבד, אך לדעתו אין ספק. הוא ציין, שקיים קשר הדוק בין ווטרגייט לבין מבצעי "איסוף המודיעין" האחרים של הבית הלבן. הטיפ שחרץ את גורל ניקסון

הנשיא יצא מכליו

ככל שחלף הזמן, מסר פלאט מידע יותר ויותר רגיש, וכיוון את וודוורד וברנשטיין לצמרת הגבוהה ביותר: החדר הסגלגל. בפברואר 1973 סיפר פלאט לוודוורד, כי ניקסון יצא מכליו על רקע הפרסומים הבלתי פוסקים בנושא ווטרגייט, והורה לעשות הכול, ממש הכול, כדי לחשוף את מקורות "וושינגטון פוסט". הוא אפילו הציע להשתמש בעודפי התרומות לבחירות, 5 מיליון דולר, כדי לחשוף את המקורות. אבל פלאט היה רגוע: "הם לעולם לא ימצאו איש", אמר לוודוורד שהיה מאוד מודאג.

וודוורד וברנשטיין לא ידעו מדוע פלאט מספר להם את הכול, והם גם לא שאלו. וודוורד ופלאט התיידדו, אם כי לא ברמה של ידידות אישית, וממילא לא יכלו להיראות יחד בפומבי; אבל ידידות לבדה אינה יכולה להסביר את ההיקף והחשיבות של המידע שמסר פלאט. שני העיתונאים הגיעו למסקנה, שההסבר הסביר ביותר הוא דאגה אמיתית של "גרון עמוק" לארה"ב ולגורל הנשיאות.

הוא ידע המון על המעשים הבלתי חוקיים של ניקסון וחבר מרעיו, שהחלו הרבה לפני ווטרגייט ושנמשכו הרבה אחרי ווטרגייט. פלאט הבין את המשמעות של המעשים הללו לגבי חוסנה ואולי עצם קיומה של הדמוקרטיה האמריקנית, והחליט לעשות מעשה.

קרוב לוודאי, שהיה "טיפ" אחד שנתן פלאט לוודוורד, שבסופו של דבר חרץ את גורלו של ניקסון. ב-14 ביולי 1973 חשף אלכסנדר באטרפילד, סגנו של אחד מיועצי ניקסון, בחקירה חשאית בקונגרס, את קיומה של מערכת ההקלטה בחדר הסגלגל. ניקסון, פרנואיד כתמיד, הקליט את השיחות שהתנהלו בחדרו.

ההקלטות הללו עמדו בשנה שלאחר מכן במרכז מאבקו הנואש של ניקסון להציל את עצמו. חשיפתן גילתה, כי הוא ידע על הפריצה לאחר שהתרחשה והורה לטייח אותה באמצעים בלתי חוקיים. ומה שחמור יותר: התברר שחסרות 18.5 דקות באחת ההקלטות הקריטיות. ניקסון טען, שהדבר נעשה בשוגג. אבל בנובמבר 1973, בעיצומו של המאבק סביב ההקלטות, אמר פלאט לוודוורד: אחת או שתיים מההקלטות כוללות מחיקות מכוונות.

נשיא ארה"ב נתפס כשהוא פועל לטיוח פשע שנעשה בעבורו. הוא נתפס משמיד ראיות לאחר שידע על החקירה נגדו. לא הייתה שום דרך להותיר את ריצ'רד ניקסון בבית הלבן.*