צרות של אחרים תמיד נראות יותר טוב

ברור שהזוג הצעיר מאוהב. כשהיא נכנסת לחדר, אצבעותיו הארוכות, הפורטות בעדינות על מיתרי גיטרה ירוקה, דוממות לכבודה. עיניו זורחות באפלה. היא גוררת מזרן לצדו. הוא נבהל, שולח יד הססנית ונרתע. היא בורחת בזעם ובושה. עוברים ימים, כלי המיטה האישיים נודדים כמו חיל חלוץ עיקש מחדש לחדר. מה תגיד המשפחה? מן הסתם יהיה טוב. בסך הכול מדובר בסרט רומנטי קצר, וכשזוג צעיר ותמים מתמודד עם עובדות החיים, בסוף האהבה תמיד מנצחת.

17 הדקות של הסרט "המיטה שלי המיטה שלך" שיוקרן בפסטיבל הקולנוע האוסטרלי הנפתח היום בסינמטקים ברחבי הארץ (ראו בוקסה), מכילות את כל האיכויות הדרושות למקלעת יחסים רגישה. למרות שהכלה, דלה, והחתן, אלווין, מבצעים את מחול החיזור המקסים בביתם החדש בלי להוציא מילה, ועל אף שהם זרים מאוד לצופה הישראלי - שניהם אבוריג'ינים אוסטרלים, החיים בקהילה זעירה במדבר המרכזי של היבשת האדירה - הרי שהסיפור שטוותה הבימאית אריקה גלין ירגש כל אחד.

החדרים הצבעוניים בביתם של דלה ואלווין מכילים הרבה יותר משני בני אדם צעירים ונאים המגששים אחר אהבה. הם עמוסים בהיעדרם המהדהד של סיפורים אחרים, כואבים. בולטות בהיעדרן הסאגות המזעזעות של "הדור הגנוב" האבוריג'יני - ילדים וילדות אבוריג'ינים בהירי עור או בעלי דם לבן שנחטפו ממשפחותיהם והועברו למתקני כליאה חינוכיים בהם הוכשרו לשרת את האדם הלבן; חסרות גם מסיבות ציד האדם שהרבה פעמים הסתיימו בבילוי סוף השבוע שהיה חביב על צעירים אוסטרלים רבים - אונס נשים אבוריג'יניות; האפרטהייד הבלתי נתפס שהמציאה אוסטרליה, שרק ב-1967 העניקה לאבוריג'ינים זכות הצבעה; תוחלת החיים הקצרצרה של הגברים האבוריג'ינים, 40 שנה בממוצע, האחוז הגבוה של תמותת תינוקות, הסמים והאלכוהול.

גלין, אבוריג'ינית בעצמה, מייצגת בזעיר אנפין את המהפכה השקטה המתרחשת כעת בקולנוע האוסטרלי, תהליך שהשלכותיו מרחיקות לכת הרבה מעבר למסך הכסף. לפני שבוע הושק שם "הספר השחור", רשימה של יותר מ-2,000 אנשי מקצוע אבוריג'ינים מתחום התקשורת והקולנוע. למרות שאלפיים שחקנים, במאים, מפיקים, תסריטאים וכדומה אינו נראה מספר מרשים במדינה של כ-20 מליון תושבים, מדובר בהישג אדיר; לפני עשור היה צורך לעשות עבודת תחקיר מייגעת כדי לאתר אפילו איש/ת קולנוע אבוריג'ני אחד.

הפרא האציל ותו לא

מערכת היחסים בין האבוריג'ינים והקולנוע האוסטרלי משקפת במידה רבה את המציאות הפיזית ביחסי שחורים-לבנים ביבשת. כמו ראש ממשלת אוסטרליה השמרני מזה שתי קדנציות, ג'ון הווארד, התקשתה תעשיית הקולנוע המקומית להתמודד עם קונספט האחריות, שלא לדבר על אשמה, על העבר וההווה המשותף לילידי היבשת ולצאצאי הכובשים והאסירים האירופאים.

ברשימת הסרטים האוסטרלים שהצליחו בעולם אפשר למצוא את "מקס הזועם", "גליפולי", "פרסיליה מלכת המדבר", "שיין", "חתונתה של מיוריאל" וכמובן "קרוקודייל דנדי", אבל לא ניתן למצוא אפילו סרט אחד שגיבוריו אבוריג'יניים.

למרות שמעולם לא כיכבו באחת ההצלחות המסחריות הגדולות של אוסטרליה, אבוריג'ינים היו נוכחים בסרטים האוסטרליים מראשית התעשייה, אבל עד שנות השישים דמויות המשנה האבוריג'יניות בסרטים, ואפילו כאלו שהיה להן תפקיד מרכזי יותר, שוחקו על ידי שחקנים לבנים מאופרים. כשהחלו דמויות אבוריג'יניות של ממש לחדור לקדמת המסך יוחדו להם תפקידים מוגבלים מאוד: או "הפרא האציל" או הקורבן, כשהתפקיד האחרון בולט דווקא בסרטים המאוחרים יותר. אפילו יצירות מורכבות ומרגשות כמו "ארוכה הדרך הביתה" של פיליפ נויס, המספר על שלוש ילדות הבורחות מהמיסיון אליו נשלחו וצועדות אלפי מיילים בחזרה למשפחתן, עוסקות תמיד באבוריג'ינים דרך הפריזמה של "הבעיה האבוריג'ינית", ולא כגיבורי סיפור פשוט. כנראה שזאת משום שכל הסרטים העלילתיים החשובים שגיבוריהם אבוריג'ינים הופקו על ידי יוצרים לבנים.

מספרים את הסיפור שלהם בעצמם

סו מסלין, מפיקה, במאית, ואוצרת פסטיבל הקולנוע האוסטרלי בישראל, החליטה להפוך סרטים של יוצרים אבוריג'ינים לאחד מעמודי התווך של הפסטיבל. זאת, משום שלטעמה אלו מייצגים את התפנית המשמעותית ביותר שחלה בקולנוע האוסטרלי בשנים האחרונות.

בראיון, מספרת מסלין כי אחד מהמנופים החשובים לשינוי הייתה החלטתה שהתקבלה במועצת הקולנוע האוסטרלי ב-1993, לבנות תוכניות מיוחדות שיספקו הכשרה ליוצרים אבוריג'ינים, כמו גם הקצאת מימון להפקת הסרטים. "זה ניסיון מאוד מכוון לעודד יוצרים אבוריג'יניים לנכס לעצמם את המצלמה, לאחוז בכלים שיאפשרו להם לספר את סיפורם בעצמם", היא אומרת. "עכשיו אנחנו מתחילים לראות תוצאות: סרטים אבוריג'ינים, בעיקר סרטים קצרים ותיעודיים, שהולכים נפלא בעולם וגורפים פרסים בפסטיבלים".

* לאחרונה נעשים יותר ויותר סרטים שגיבוריהם אבוריג'ינים, מדוע זהות היוצר מהותית כל כך ומה ההבדל בין יוצר לבן ואבוריגי'ני?

"ההבדל העיקרי בין סרט אבוריג'יני של יוצר לבן לסרט של יוצר אבוריג'ני הוא שכשיוצר לבן, בעל כוונות טובות ככל שיהיה, עושה סרט כזה, הסרטים האלו תמיד יוצאים סרטי "בעיה". עבור הקולנוענים האבוריג'ינים מדובר פשוט בסיפורים אישיים. שלהם, של המשפחה או של הקהילה. לכן הסרטים מבוססים על דמויות וסיפור, שמתחתיהם יש שכבה נוספת העוסקת בבעיות".

"מעבר לכך, כשאתה מספר את סיפורך בעצמך, התוצאה היא בעל עוצמה רבה הרבה יותר מאשר כשמשהו מספר אותו עבורך. הקרבה לדמות ולעולם של היוצר, התשוקה והשכנוע הפנימי האישי שבסיפור שאי אפשר להשיג במבט חיצוני. מהבחינה הזו, לכל הסרטים האבוריג'ינים יש מסר ומשמעות שאין בסרטים אחרים. דוגמא מצוינת לסרט כזה הוא "גרין בוש", שהיה מועמד בתחרות בפסטיבל קאן האחרון. הסרט מספר על לילה אחד בחייו של שדרן תחנת רדיו המיועדת לאבוריג'ינים היושבים בכלא, במהלכו הופך הקרוון הקטן של התחנה למיקרוקוסמוס כאוטי של הקהילה המקומית".

ממספרי סיפורים לבימאים וצלמים

מסלין משווה את המהפכה הנוכחית בקולנוע האוסטרלי לתהליך שהתרחש בשנות השבעים בשדה האמנות האבוריג'ינית, שהסרט "מר פטרנס" שיוצג בפסטיבל מגולל את תולדותיה. ג'ף ברדן, אדם לבן, מורה לאמנות שנפעם מהעוצמה האמנותית בשפה הויזואלית האבוריג'ינית, נתן לתושבי השמורה בפאפאניה חומרים חדשים לעבודה, צבעי שמן, והציע את הקונספט המערבי של אמנות פרמננטית שנועדה לתליה על הקיר, לא לציור על הגוף, על האדמה או על אבן. התוצאות הפכו הן למקור הכנסה חשוב עבור הקהילה, והן לתנועת אמנות בעלת חשיבות ראשונה במעלה.

"בקולנוע", אומרת מסלין", "המצלמות, הבימוי העריכה ממלאים תפקיד דומה לזה שמילאו הצבעים והבד: הם פותחים דרך חדשה לאבוריג'ינים לעבד ולבטא רעיונות מסורתיים או תרבותיים מה'חלום'; האופן בו תופסים אבוריג'ינים את עצמם וסביבתם. ואיכות הסרטים האבוריג'יניים החדשים היא מדהימה. אבוריג'ינים הם מספרי סיפורים יוצאים מהכלל. הם מגיעים ממסורת של היסטוריה וסיפורים שבעל פה, דבר שבא לידי ביטוי בסרטים".

* ומה בדבר הבדלים באופן החשיבה והטכניקות הקולנועיות?

"זה משתנה בהתאם ליוצרים. חלקם עובדים בדרכים ניסיוניות יותר ומשחק ברעיונות לא ליניאריים ועושים סרטים מדהימים. המגמה שבולטת כרגע היא דווקא השימוש בקומדיה שחורה. הומור שצומח ממצוקה כשלא מעמידים פנים שהדברים אינם גרועים כפי שהם נראים אלא פשוט מציגים אותם כפשוטם, תוך רגישות למימד הקומי במצב".

"בסרט 'מכונאי הבוש' לדוגמא, צצים מתוך הבעיה של היעדר מוסכים במרחבים של אלפי מיילים, פתרונות יצירתיים לאחזקת מכוניות, כמו מילוי הגלגל בעשב כשיש תקר והסרת גג המכונית בגרזן אם חם מדי ואין מזגן. כל זה מאוד ישיר ומעשי, אבל גם מצחיק להפליא".

העתיד כבר בפתח

הקהילות האבוריג'יניות הבינו כבר לפני שנים רבות את כוחה של המדיה. רשתות של טלויזיה בכבלים, שהחשובה שביניהם היא "קאאמה",

משדרות כבר 25 שנה חדשות ותכנים תרבותיים ובידוריים שיוצריהם וקהלם אבוריג'יניים. אבל סרט עלילתי משפיע באורך מלא של יוצר אבוריג'יני טרם הופק באוסטרליה. גם לא סרט בינלאומי חשוב העוסק בנושא, כגון "פעם היו גיבורים" שיצא מניו זילנד השכנה. מסלין משוכנעת שהכלים החדשים יעזרו לתקן את המעוות.

"חייבים להבין שאבוריג'נים מהווים רק 2 אחוזים מאוכלוסיית אוסטרליה, והם מתמודדים עם בעיות חברתיות וקיומיות רבות מאוד. כך שמה שנפלא בלראות יוצרים אבוריג'ינים מתחום הקולנוע עם גישה לציוד והכשרה זה שהם יכולים להעצים את עצמם ואחרים על ידי סיפור סיפורם. התהליך בו האפליה המתקנת שהכירה בחשיבות הכשרת היוצרים המגיעים משכבות בחברה שעקב אפלייתן לא הייתה להן גישה לכלים, הניבה תוך מספר קצר להפליא של שנים תנועה קולנועית רבת עוצמה מזכירה לי את הקולנוע הפמיניסטי בשנות השבעים. בקרוב נראה את עתיד הקולנוע האוסטרלי החדש. כשהיוצרים שעשו סרטים קצרים ותיעודיים יעשו את הסרטים העלילתיים הראשונים". *