דוד אפל רוצה שופט יחיד

איש העסקים דוד אפל מואשם בבית משפט השלום בעבירות של מתן שוחד ותיווך לשוחד. כזכור, במקור כלל כתב האישום, בין היתר, האשמות בפרשת האי היווני, שהיו עלולות להקרין על ראש הממשלה, אריאל שרון ובנו, וכן מתן שוחד לח"כ לשעבר נחמה רונן. באותה עת ביקשה המדינה שהתיק יידון בפני שלושה שופטים. אפל הותיר את העניין לשיקול דעת נשיאת בית המשפט, שקבעה שהמשפט ינוהל בפני שלושה שופטים, ולא שופט אחד כרגיל, וזאת בשל ההשלכות הציבוריות והמשפטיות הצפויות של כתב האישום וההכרעות בו.

לימים תוקן כתב האישום מספר פעמים. בין היתר, נמחקו ממנו הטענות בדבר הכוח וההשפעה שצבר אפל על גורמי ממשל ושלטון ברמה הארצית והמוניציפלית והאישום בנוגע לרונן. אפל פנה בבקשה לנשיאת בית המשפט, לשמיעת משפטו בפני שופט יחיד. המדינה לא התנגדה. הנשיאה החליטה להותיר את החלטתה המקורית על כנה.

אפל, באמצעות עו"ד פנחס מרינסקי, עתר לבג"ץ נגד החלטת הנשיאה. שופטי בג"ץ (בפס"ד שכתב השופט עדיאל, בהסכמת עמיתיו להרכב) דחו את עתירתו של אפל על הסף. הנימוק הראשון של שופטי בג"ץ מקובע בהלכה, לפיה בג"ץ איננו מתערב בהליכים אזרחיים או פליליים. ואולם, פסק הדין לא עצר כאן, אלא גם הצדיק את החלטת הנשיאה לגופה.

שלושה נימוקים מרכזיים העלו שופטי בג"ץ לדחיית טענותיו של אפל. לנימוק הראשון קל להסכים. שני הנימוקים האחרים בעייתיים יותר. טענתו הראשונה של אפל היתה, שזכות הטיעון שלו נפגעה. לכך השיבו השופטים, כי לא מיניה ולא מקצתה. אפל זכה לשטוח את טענותיו בבקשה שהיפנה לנשיאת בית משפט השלום להמיר את הרכב השלושה לשופט יחיד. גם שני הנאשמים האחרים והמדינה הביעו את עמדתם בנושא.

שני הנימוקים האחרים הם בעייתיים יותר. האחד קובע, ש"גודלו של ההרכב הדן בעניינו של נאשם איננו נתון המוסיף לזכויות הנאשם או גורע מהן". השני קובע, כי "יש לדחות גם את טענת העותר כי הוא מופלה לרעה ביחס לנאשמים במקרים דומים אחרים, שמשפטם נשמע בדן יחיד" (בהקשר לשני הנושאים הפנו השופטים להלכה שנפסקה בפרשת הלפרין, בג"ץ 538/87).

בעניין האחרון צוטטו דבריו של הנשיא בדימוס שמגר, בפס"ד הלפרין הנ"ל, לפיהם "אין כל היגיון בקביעת שרשרת תקדימית, המוכתבת על-ידי החלטה שנפלה במקרה פלוני, על רקע של רווחה ארגונית יחסית ואשר מבקשת להנציח עצמה מתוך הישענות על הטעם של המשכיות ושל חובה לקיים גישה זהה בכל מקרה אחר בעתיד". שני הנימוקים הנ"ל לא נקיים מספיקות. העמדתו של נאשם לדין בפני שופט יחיד איננה זהה להעמדתו לדין בפני שלושה שופטים. אכן, סעיף 47 לחוק בתי המשפט קובע, כי "רשאי השופט היושב לדין או נשיא בית משפט השלום להורות שהדיון בעניין פלוני יהיה לפני שלושה שופטים".

הסמכות אכן נתונה, אך הפעלתה איננה יכולה להיות שרירותית. במילים אחרות, קיומה של סמכות לקבוע בירור של אישום פלילי, הנדון כרגיל בפני שופט אחד, בפני שלושה שופטים, אין פירושה נוהג שרירותי בנושא. קיום סמכות לחוד, ושיקולי הפעלתה לחוד. במקרה הנוכחי, קביעת התיק בפני הרכב שלושה מלכתחילה היתה מבוססת על נימוקים של ממש, על מעורבות אפשרית של ראש הממשלה או בנו בחלק מהאישומים, על ההשלכות הציבוריות הרחבות האפשריות של הפרשה. אלא שמאז, החליט היועץ המשפטי שאין להעמיד לדין לא את ראש הממשלה ולא את רונן, וכן הוחלט למחוק פרשות אלו מכתב האישום שכנגד אפל בעצמו.

במילים אחרות, האישום שנגד אפל חזר לכאורה למימדיו "הרגילים", ככל כתב אישום בפרשת מתן שוחד ותיווך לשוחד, הנדון בפני שופט יחיד. האם צריך לפרש את ההחלטה להותיר את הרכב השלושה כהשקפה שיפוטית, לפיה עדיין יכולות להיות לתיק השפעות ציבוריות? אם כן - מהן? האם לא עלול מאן דהוא לסבור, כי בעיני בית המשפט, מחיקת האישומים וניקוי ראש הממשלה לא מעלים ולא מורידים? אין ספק, לא לכך כיוונו לא נשיאת השלום ולא שופטי בג"ץ. ועדיין, השאלה נותרת בעיניה, כל שכן לנוכח אי התנגדות המדינה לבקשתו של אפל.

לבסוף, העמדה כאילו "גודלו של ההרכב הדן בעניינו של נאשם איננו נתון המוסיף לזכויות הנאשם או גורע מהן" איננה תואמת את המציאות המשפטית. דיון בפני הרכב שלושה עוטף את ההליך בעננה "כבדה" ו"רצינית" יותר, מקנה לאישומים משנה חומרה, מציב את הנאשם בסיכון לענישה חמורה יותר (אם יורשע בדין), מסב אליו ואל הנאשם תשומת לב ציבורית גבוהה יותר.

(בג"ץ 4970/05 דוד אפל נ. נשיאת בימ"ש שום בת"א ואח', פס"ד מיום 15.6.05. השופטים ביניש, גרוניס ועדיאל).