ביהמ"ש: אין לקבוע ארנונה לפי רווחי המפעל או מחזורו העסקי

בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה דחה את עתירתם של 9 מפעלים הממוקמים באזור התעשיה של עכו, שטענו כי תעריפי הארנונה שגובה העיריה הם "מפלים ובלתי סבירים באופן קיצוני" ולכן יש לבטלם. בית המשפט קבע, כי גם אם היה מוצא שתעריפי הארנונה של עיריית עכו עולים על אלה של רשויות הדומות לה מהותית, לא היה מתערב בתעריפים.

9 העותרות היו החברות ברבור נעמן, הפרופיל (אלומיניום חיפה), יוליאן שרמן זיווד אלקטרוני, גוונים (איבוק אפוקסי), אורעם פרויקטים הנדסיים, אחים ברקוביץ צמיגים, מ.בוחבוט תעשיות, מפעלי אלקטרודות זיקה וענבר ק.ע. מסחר ומתכות. באמצעות עו"ד אליהו מלך טענו, כי העיריה לא בחנה את כל הנתונים והעובדות, בטרם קבעה את שיעורי הארנונה, וכי אם היתה בודקת את מצבן הכלכלי, בשים לב למצבה הקשה של התעשיה כיום, היא היתה צריכה לדעת שתעריפיה אינם מתיישבים עם השיעורים הראויים והמקובלים.

מפסיקת בתי המשפט, טענו עוד, עולה כי הדרך הראויה לבדיקת סבירות תעריפי הארנונה היא "דרך ההשוואה לרשויות אחרות". לכן, צירפו החברות השוואות לשיעורי הארנונה ברשויות אחרות הגובלות בתחומי עכו, רשויות הסמוכות לה, ועם רשויות מקומיות בעלות איפיון כלכלי-חברתי דומה. ההשוואות העידו, לדבריהן, על חוסר הסבירות של התעריפים בעירן. עיריית עכו טענה מנגד, באמצעות עוה"ד יאיר אבני ואורן כ"ץ ממשרד אבני הרצוג ישורון שועלי את גורביץ ושות', כי גובה הארנונה תואם את תקנות ההסדרים במשק המדינה וכי לפי השוואת תעריפים שערכה העיריה לתעריפי רשויות סמוכות ואחרות, נמצא שלפחות ביחס לחלק מהמפעלים שעתרו, תעריפיה זולים יותר. העיריה הוסיפה, כי ברגע שכל המפעלים משלמים תעריף זהה, אין בסיס לטענת האפליה.

השופט יגאל גריל קבע, כי את מודל ההשוואה לעניין בחינת סבירות המס יש לחלק לשני מעגלים: הראשון, מעגלה הפנימי של הרשות הנדונה, בו יש לבדוק שאלות משפטיות בדבר אפליה ביחס לגופים אחרים בתחום שיפוטה או שקילת שיקולים זרים. השני, מעגלן של הרשויות האחרות אליהן משווים את הארנונה. "אין די בהשוואת שיעורי הארנונה בין שני מפעלים דומים ברשויות שונות, אף אם דומות הרשויות האחת לרעותה, הואיל ויכול שרשות מסוימת תנקוט מדיניות שונה לגבי נכסים שונים, כגון שיעורי ארנונה מופחתים למפעלים בתחומה, ושיעורי ארנונה גבוהים למשרדים ולמגורים. גישה זו יכול שיהיו בבסיסה שיקולים רחבים יותר, כמו למשל עידודה של תעשיה בתחומי רשות פלונית".

גריל הוסיף, כי "התחשבות במדיניותה של הרשות, צרכיה התקציביים, והצורך להבטיח איזון תקציבי, הם שיקולים לגיטימיים ורלוונטיים, אך יחד עם זאת אין הרשות רשאית להעלות את הארנונה עד בלי די כדי לכסות את ההוצאות הנחוצות לה לדעתה".

עוד נקבע, כי העובדה שהארנונה בעכו אינה חורגת מהרף העליון שנקבע בתקנות, מעלה את כובד נטל ההוכחה המוטל על מי שתוקף את סבירות שיעורי הארנונה. השופט גריל ציין את הפרמטרים שישוקללו בבחינת סבירות התעריפים: יש להשוות בין מפעלים דומים, אך לא ניתן לקבל השוואה בין עיריה למועצה אזורית בשל ההבדלים המהותיים בשטח הרשות ובצפיפות האוכלוסין שבה; ניתן לאבחן בין מידת צריכת השירותים של העסקים המסווגים; אין ראוי לקבוע ארנונה על-פי רווחי המפעל ומחזורו העסקי, אך ניתן להיעזר במידע על הכנסות כלליות הנובעות מענפים שונים; ניתן להביא בחשבון את צרכיה התקציביים של הרשות שעניינה עומד לדיון; יש להביא בחשבון את שיטת מדידת השטחים באותה רשות; ככלל, ניתן לחלק את שטח השיפוט של הרשות המקומית לאזורים, ולחייב בכל אזור לפי תעריף שונה. בהשוואות התעריפים לרשויות אחרות, שהגישו החברות, "רב הנסתר על הנגלה", ציין גריל. "החברות לא צירפו להשוואותיהן את החישוב, הפשוט לטעמי, של תעריפי הארנונה שהיתה כל אחת מן העותרות משלמת אילו היתה ממוקמת בתחום שיפוטה של כל אחת מן הרשויות המושוות על-ידיהן לעיריית עכו, וזאת לעומת תעריפי הארנונה שהן משלמות כיום. העותרות הסתפקו בהשוואת התעריפים בגין מבני תעשייה שהוא, כמובן, רק אחד ממכלול החיובים של כל עותרת, כאשר בהחלט ייתכן שתעריפו של חיוב מסוים יהא יקר ממשנהו הזול".

עוד ציין, כי לא ברור מה הפרמטרים לפיהן קבעו החברות מיהי רשות "סמוכה" ומי לא. "הדרך הנכונה לביצוע השוואה שכזו היא בבחירתו של רדיוס מסוים שישמש כגבול גיאוגרפי דמיוני אשר כל רשות הנמצאת בתחומו מתווספת לנתונים המושווים, וכל אשר מחוצה לו, אינו מצטרף". כן נקבע, כי בסמכותו של מנהל הארנונה לדון גם בשאלות הנוגעות להיקף סמכותה של הרשות המוסמכת וסבירות החלטותיה, ולפיכך השגות בנושא יש להעלות בפניו ובפני ועדת הערר (עת"מ 1123/03).