תמות נפשי עם מצלמת וידיאו

הסרט משוטט בין שלוש זירות בישראל בעיצומה של אינתיפאדת אל אקצה - המיתוסים של מצדה ושל 'שמשון הגיבור' ואופן הפולחן וההערצה הממוסדים שקיבלו, ומולם מציאות הדיכוי והמצור של הכיבוש הישראלי בקרב הפלסטינים. המקומות, הזמנים המציאויות הממשית מול המדומיינת - האידיאולוגית והמיתית - מתערבבות ומשתלבות זו בזו בסרט, ומציגות את ישראל כפי שהיא היום - מסוכסכת, אלימה ומתאבדת.

"אדוני, אלוהים, זכרני נא וחזקני נא, אך הפעם הזה, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים", קורא שמשון המקראי לאלוהיו, כשהוא כפות אל עמודי המקדש הפלישתי, רגע לפני שהוא מפיל את עמודי הבית על אלפים מאויביו ומעניו הפלישתים ועליו עצמו.

מבחינת מוגרבי קריאת הנקם הזו עדיין נשמעת במזרח התיכון, ושמשון, גיבורו של מיתוס עברי מכונן, הוא המחבל המתאבד הפלסטיני של זמננו. "בחרנו במוות מחיי עבדות", קורא אלעזר בן-יאיר, מנהיג הסיקריקים, בשנת 73 לספירה אל 967 אנשיו הנצורים על הר המצדה, ומורה להם להתאבד כדי שלא יפלו בשבי הרומאים. מולו מביא מוגרבי את קולו של עיסא, מאל-בירה הנצורה, בימי 'מבצע חומת מגן', הכלוא בביתו תחת עוצר במשך שבועות רבים, יוצר קולנוע פלסטיני המוצא עצמו מזדהה עם המחבלים המתאבדים.

'נקם אחת משתי עיני' הוא סרטו הראשון של מוגרבי המוקרן בסינמטק בהקרנות סדירות. "הציפיות שלי מוגבלות", אומר מוגרבי, "אני המפיץ של הסרט שלי בארץ, אז התחלתי להתעניין. לפני שעלה 'איזור חופשי' של גיתאי, בקולנוע, כל יום היתה מודעה לסרט, ובסוף השבוע שבו הוא עלה מודעות גדולות, ראיון עם חנה לסלאו. אין באפשרותי לגייס כמויות כאלו של כסף על פרסום לסרט. אני עובד עם ציפיות נמוכות".

למרות הצניעות, מוגרבי יכול לזקוף לזכותו כבר כמה הישגים. הסרט הוזמן להשתתף במסגרת הרשמית מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן האחרון, ועורר עניין רב בקרב המפיצים, העיתונות והביקורת.

הסרט נבחר להיות מוקרן עבור קבוצה נבחרת מהתעשייה הצרפתית בסוף השבוע שקדם לפסטיבל, וההקרנה הרשמית שלו במהלך הפסטיבל, באולם לואי בונואל במעלה הפאלה דה סינמה, היתה מלאה עד אפס מקום. אנשים נאלצו להישאר בחוץ. לאחר הקרנת הסרט, מוגרבי זכה לתשואות במשך דקות ארוכות, כשקהל הצופים מוחא כפיים ועומד לכבוד הבמאי.

פיליפ אזורי שיבח את הסרט ב'ליברסיון', ב'ל'הומניטה' פורסם ראיון מקיף עם מוגרבי. במהדורת 'הוליווד ריפורטר' שהופצה בפסטיבל, הסרט הוגדר "מסמך חזק ומטלטל", ב'ורייאטי' נכתב עליו: "בסרט מספר סצינות פוקחות עיניים שוודאי יזכו אותו במקום מוביל בין הסרטים החשובים שנעשו על הקונפליקט", ו'מחברות הקולנוע', כתב העת האגדי לקולנוע היוצא בפריז, סיכם: "המציאות ההזויה בשטחים הכבושים עולה על כל דמיון".

"כבר מחוץ להקרנה הזמינו אותי מנהלי פסטיבלים להציג אצלם את הסרט", מספר מוגרבי. "הבמאי המצרי יוסרי נאסראללה, שיצר את הגרסא הקולנועית ל'באב אל שמאס', אמר שידאג שהסרט יוקרן בפסטיבל קהיר השנה. אני רוצה לראות את זה קורה".

הסרט, שהופק בסיוע הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה, נוגה תקשורת - ערוץ 8 וקרן הקולנוע הצרפתי (CNC), נקנה להפצה מסחרית על ידי חברת 'Les Films du Losange' שגם מפיצה את סרטו החדש של לארס פון טרייר 'מאנדלריי'. הוא יעלה בסתיו הקרוב על מסכי הקולנוע ברחבי אירופה וצפון אמריקה.

במאי פוליטי

מוגרבי, בן 49, נשוי ואב לשניים. נולד לתוך משפחה קולנועית - אביו היה מנהל קולנוע מוגרבי שנים רבות. בנוסף לפעילותו כבמאי, מוגרבי יוזם ומארגן את הקרנות הסרטים 'מועדון כיבוש' בסינמטק תל-אביב יחד עם המפיקה אסנת טרלבסי. את סרטו מקדיש מוגרבי לבנו שאול, ולחבריו "שמסרבים ללמוד להרוג".

מי שצפה באופרה התנ"כית של סן-סנס, 'שמשון ודלילה' באופרה הישראלית, בבימויו של האמריקני ויליאם פרידקין בחודש יוני, זכה להפקה של פנטזיה תקופתית ספקטקולרית. סרטו של מוגרבי מאפשר הצצה לגרסת הריאליטי של הסיפור. אם פרידקין התעקש לנתק את עזה של הפלישתים מזו שלנו היום, לטובת קהל האופרה, הרי שמוגרבי מציג לצופי סרטו את מקומם של שמשון ומצדה בתוך המציאות הישראלית.

* למה דווקא מצדה?

"זה נכון שמצדה בירידה. עד 67' זה היה האתר מספר אחד של תיירות פנים וחוץ. היום זה נראה לי מספר שתיים או שלוש, אחרי הכותל ואתרים נוספים. עדיין, אין נער ונערה בישראל שלא מצאו את עצמם במצדה לפני הצבא. מה הסיפור במצדה? האנשים האלה שהתאבדו במצדה - 967 אנשים, מתוכם הרבה ילדים. אלה לא התאבדו - הם נרצחו. ההורים שלהם שחטו אותם במצדה. ראיתי את הסרט 'הנפילה' על הימים האחרונים של היטלר. מגדה גבלס מרעילה את הילדים שלה בשנתם. מיד חשבתי על מצדה. ב-2002 הוכרזה מצדה כאתר מורשת עולמי של יונסק"ו. הדיון סביב מצדה אולי לא קיים היום על פני השטח - כבר לא עולים על שביל הנחש אלא ברכבל. הרבה מאוד השתנה, אבל עדיין המכשיר הזה עובד. באופן פורמלי אין כבר טקסי הענקת אותות של צה"ל באתר, אבל היחידות השונות עורכות השבעות במקום באופן עצמאי".

הפילמוגרפיה של מוגרבי כוללת סרטים מעוררי מחלוקת, ובהם 'השיחזור' על רצח דני כץ מ-1994, שהוקרן בערוץ 3. "עוד לא היתה רגולציה", מסביר מוגרבי, "ולא היו להם חובות לגבי השקעה בהפקות מקוריות, דוקומנטרי, שידור יצירה מקומית וכו'. הסרט היה פרובוקטיבי. טומי לפיד היה אז יו"ר חברות הכבלים. הוא חבר של משפחת כץ. הוא עשה לי משפט שדה - האשים האשמות ודרש דרישות. הוא ליברל-סטליניסט מהסוג הכי גרוע."

סרטו הקודם 'אוגוסט' (2002), מצטרף ל'אריק שרון' ול'יומולדת שמח', במה שמכונה 'הטרילוגיה' - 'איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון' עוקב אחרי אריק - הסוס המת הפוליטי מעורר האמפתיה, בבחירות 96'; 'יומולדת שמח מר מוגרבי' (1999), קושר את יום הולדתו של הבמאי לחגיגות ה-50 לישראל, ו'אוגוסט' (2002), מביא תיאור עצבני של החודש החם והלח בשנה. "זו טרילוגיה בדיעבד - סיני אבט מערוץ 8 הציע לארוז ככה את הסרטים כי אותה 'דמות' מובילה את הסרטים", אומר מוגרבי. "ב'טרילוגיה' אני מספר את הסרט ומשתתף בו במבט ישיר אל הצופה. פה ויתרתי על ההשתתפות כמספר. זו ההחלטה הראשונה שעשיתי לפני שהתחלתי את הסרט - לא לחזור על מה שכבר עשיתי. ב'נקם' אני נמצא מול המצלמה רק בסצינה שחוזרת לאורך הסרט, בה אני מדבר בטלפון. השיחות לא צולמו בשביל הסרט. אני מצלם כשיש משהו מעניין".

דוקומנטרי זה פיקשן

* בסרטים הקודמים היו ערוצים סיפוריים עם דמות מוליכה. אבל בסרט החדש העריכה בונה את הסרט כולו על הקבלות: החומה הרומית במצור סביב מצדה והחומה הישראלית היום סביב ישובים פלסטינים בגדה; שמשון בעזה ומחבלים מתאבדים.

"בשלושת הסרטים הקודמים היו קטעים משוחקים ומבויימים - אני לא חושב שהאמת שלהם פחותה מזו של הסרט הזה - הם כולם מרקחות. הסרט החדש הוא לא פחות פיקשן. גם סרטים דוקומנטריים הם פיקשן. יש להם אמנם קשר חזק למציאות אבל הם לא פחות 'תבשיל' מכל סרט עלילתי. במאי דוקומנטרי, כמו כל במאי, אוסף חומרים במחשבה, בכתיבה, בצילום - תהליך עשיית הסרט הוא איסוף ועיבוד חומרים. אין בסרט דווקא דימיון למציאות, אלא דימיון למה שהבמאי חושב על המציאות ועל איך שהיא נראית. הגדר במצדה לא עומדת בשום סמיכות לגדר של היום. לא זמנית ולא פיסית. החיבור שאני עושה הוא מטפורי. מה דוקומנטרי בזה?!"

* למה ויתרת בסרט הזה על האלמנטים המשחקיים מהסרטים הקודמים?

"זה הסרט הראשון שלי שמתעסק פרופר בכיבוש. העניין שלי הוא לא ב'כיבוש' אלא בחברה הישראלית, איפה שאני חי. העבודה מבחינתי מתחילה בהרגשה שצריך עוד ועוד רעיונות. שמונה-עשר חודשים גידלתי שיער כדי להצטלם בתור שמשון. לשמחתי לא היה בזה צורך. אחד מהרעיונות שהיו לי ונפל, היה לצלם 'קלטת התאבדות של שמשון הגיבור'. בסוף ויתרתי על זה. ככה אני עובד, אני מצלם דוקומנטרי ואז מעבד תוך כדי, לאיזשהו פיקשן שמשמש כדבק. החומר שצילמנו היה כל-כך חזק שהוא דיבר בעד עצמו. הוא טרגי מדי, אי אפשר היה לעשות שטויות ומשחקים. זה היה הופך את זה לחסר טעם, פורנוגרפי".

יאללה, להתאבד!

* באחת הסצינות המרכזיות בסרט נראה מדריך מסביר לחניכות קורס צבאי על מצדה תוך שהוא מושך קו ישר מהמצור הרומאי, דרך בברגן בלזן ועד לסכסוך הישראלי-ערבי.

"קודם כל, האדון הזה, לא מדובר בדמות איזוטרית. הוא המדריך 'האולטימטיבי' של מצדה, לא איזה מוזר. שאלתי בגן הלאומי, מי המדריך הכי טוב בשבילם. לא חיפשתי אחד שמשדר משהו לא נעים, מניפולטיבי, איזוטרי ואפילו פדופילי. גם בעיני הצבא הוא נחשב למדריך מצוין. הוא מדריך את המדריכים. הוא מומחה אמיתי בגיאוגרפיה, היסטוריה, אמנות הלנית. תוך 10 דקות של דיבור על מצדה הוא בוכה פעמיים. או שהעבודה הזאת לא בריאה לו או שזה בכי שמגיע בקלות. הטקסט שלו גרוטסקי, בקליפת אגוז הוא נותן את כל תורת המניפולציה. כל פעם הזכירו לנו דברים כמו ברגן בלזן במיש-מש של סחטנות רגשית שאיפשרה לנו לא לחשוב".

* הסרט נפתח בחניכי תוכנית 'תגלית' - יהודים מצפון אמריקה שמתבקשים בזריחה על המבצר במצדה, לדמיין בעיניים עצומות את הרומאים צרים מכל עבר. מיד המדריך מציב אותם בפני דילמה: לבחור מה הם היו עושים - מתאבדים, מתפללים, נלחמים או נכנעים, תוך דקה אחת. גו!

"ב'תגלית' עושים מסע שמתחיל במחנות ההשמדה ומגיע לארץ. המדריך הבוכה מהסצינה אותה תיארת, לא התעדן כמו הביילינים שהמציאו את 'תגלית' - כל המסע הזה שמתחיל בטרבלינקה ונגמר בכותל הוא המצאה של ביילין".

* בסיטואציה ההיסטורית שאתה מתאר, השחקן הראשי הוא המתנחלים בעצם, הם חיל החלוץ שהולך לפני המחנה ואחריו מתיישרת הפוליטיקה הישראלית ואיתה מוסדות המדינה - המשפט, הצבא. אבל האם זה לא יהיה נכון דווקא להעמיד את הצבא במרכז - הוא השחקן הראשי, לא?

"בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון אם אתה לא יוצא צבא, הזכויות שלך סלקטיביות. זו מדינת חיילים כי היא בחרה להאדיר את הדבר הזה. אבל הצבא רק מיישם את החלומות הלאומיים של מנהיגי המדינה. פועלו של שרון זה סברה ושתילה?! זה פסיק קטן. את הדם הגדול הוא שפך ושופך בשרשרת ההתנחלויות הבלתי אפשריות. תכליתה היתה לא לאפשר חלוקה מחדש והקמת מדינה פלסטינית והוא הצליח. הוא ופליאה אלבק שישבה במשרד המשפטים. זו המדינה שלנו. מדינה של יוצאי צבא בלבד ולא מדינה אזרחית". *