הקאמבק של ארז טל

עם כל הכבוד לשמונת המתמודדים שלקחו חלק בתוכנית הבכורה של "המוח", ועל אף הניסיונות המרשימים של חוה - לשעבר מלכת החן - דיסטלפלד להטביע את חותמה על הצופה בכל רגע נתון, הכוכב הראשי בתוכנית לא יכול היה להיות אלא הפורמט: אותה מרקחת עליה עמל ארז טל בחצי השנה האחרונה בניסיון לפצח (שוב) את הקוד ליצירת להיט טלוויזיוני. בהתחשב בהקשר זה מתברר כי גם המוח שעל שמו נקראת התוכנית אינו שייך כלל למתמודדים, ואף לא לצופה שנחשף לראשונה לתוכנית ומנסה לברר לעצמו מי נגד מי. המוח, בה"א הידיעה, הוא מוחו של ארז טל, אשר בעקבות כישלון "איפה אתה חי" היה חייב להוכיח כי הסינפסות עדיין מצטלבות אצלו במקומות הנכונים.

התוצאה מוצלחת, גם אם חלקית. טל ניסה לשלב כאן בין הז'אנר שכבש את העולם לפני שש שנים - שעשועוני העל - לז'אנר שכבש את העולם לפני חמש שנים - הריאליטי. בתור שעשועון יש ב"המוח" הברקות. שלב "העצבים החזקים", למשל, המציב בפני המתמודדים ניגוד אינטרסים פנימי עצום, הוא חידוש מרענן (חובבי שעשועונים עשויים להגדירו אף כ"חידוש מרגש", אם כי לא צריך לקחת ברצינות יתרה מחמאות מאנשים המחשיבים עצמם ל"חובבי שעשועונים"). גם השלב הבא, המעלה בפני כל מתמודד דילמה בין האינטרס האישי לקבוצתי, מצליח לרתק ואף להקנות לתוכנית ניחוח של ניסוי חברתי בעל ערך. משחק ה"חדרים", לעומת זאת, בו צועדים המתמודדים במסדרון מרובה וילונות, הוא החוליה החדשה בתוכנית, אם ניתן להשתמש בביטוי. שתיים מתוך שלוש, לא רע.

אלא שבתור תוכנית ריאליטי "המוח" מאכזב. כשבסוף התוכנית תהתה המפסידה על מה סגרו איתה הבנות האחרות בקבוצה חשבון וזרקו אותה לדרכה, הצופה הזדהה עם תהייתה וזאת משום שמצלמות "המוח" פועלות בזמנים מוגבלים. הן אינן מתעדות את הירקמות הבריתות בין המתמודדים, את ההתלחשויות הבוגדניות, את הבטחות הנקמה. על רוב התככים שנתעוררו בין החברים נאלצנו לשמוע בדיעבד, מפיהם, על הסט שבאולפן. אפילו בהפקות ריאליטי מקוריות נחשב הדבר למגונה. בכל זאת נוצר הרושם במהלך התוכנית הראשונה כי זו התחלה של מערכת יחסים ארוכה, כך שגם אם על אופן קבלת ההחלטות של האדם הממוצע לא נלמד בסופו של דבר מה"המוח", על אופן קבלת ההחלטות של טל ו"קשת" כבר למדנו משהו - הוא השתפר.

בריטניה הגדולה

"שניות של תהילה", ערוץ 8, שבת 21:30; "EXTRAS", BBC2, חמישי, 21:00

אין מחמם לב מחלום אנושי, ואין קורע לב מניסיונות חסרי סיכוי להגשימו. מרקו כרמל, במאי "שניות של תהילה", עשה לעצמו חיים קלים כשבחר לתעד את שגרת עבודתם של כמה ניצבים מתעשיית המסך המקומית. הללו נמצאים באופן קבוע מרחק נגיעה מהזוהר בו הם חושקים, אך נידונו כמעט בוודאות שלא לטעום תהילה אמיתית לעולם. הם "אלה שנמצאים מאחורה", כפי שהגדיר זאת השר מתן וילנאי המבליח לרגע בסרט, מבלים את זמנם בקיום נוגה ומכמיר לב שכמו מבקש שיעשו עליו סרט תעודה.

לזכותו ייאמר כי כרמל לא הסתפק בתיעוד שגרת חייהם של הסטטיסטים בעבודתם והעמיק לחקור שלושה ניצבים בולטים. על חייהם, הטרגדיות האישיות שמלוות ומדרבנות אותם, שאיפותיהם לעתיד. סרט תעודה ראוי, תוצר חיובי של התעשייה המקומית, אך העובדה ששידורו בא עשרה ימים לאחר ש-"EXTRAS", הסדרה הקומית החדשה של ריקי ג'רווייס וסטפן מרצ'נט, עלתה לאוויר בבריטניה, מלמדת באיזה מצב עגום מצויה הפקת המקור בישראל.

ג'רווייס ומרצ'נט, למי שלא מזהה את השמות, הם שני הממזרים שאחראים לסדרה הקומית המופתית "המשרד", ובפרויקט החדש שלהם, אשר גרם לכסיסת הציפורניים הרבה ביותר בבריטניה בשנה האחרונה, החליטו להתמקד באותו עולם ממש שמשך את תשומת ליבו של כרמל - עולם הניצבים. אלא שבמקום לקחת מצלמה ולתעד רגעים אנושיים מרגשים, ב-BBC יש מי שמנצל רגעים קשים ומביכים שכאלה כדי לבנות סביבם קומדיה. תסריט, הפקה, הקפדה על פרטי פרטים. עשייה טלוויזיונית אמיתית להנאת האנגלים (התוכנית, אגב, מצחיקה מאוד, אם כי לא משתווה ל"המשרד") שעה שאנחנו מתבקשים להסתפק בשעשועוני-ריאליטי וטלנובלות שיודעות יותר טוב מאיתנו מה איכותי.