אבירי ארץ הקודש

האחד קונדיטור, השני אח בחדר ניתוח, השלישי רופא טראומה והרביעי בכלל טכנאי מערכות חשמל, אבל כאשר הם עוטים עליהם את השריון הכבד בנוסח ימי הביניים, הם הופכים לנבחרת האבירים של ישראל. G בעקבות ענף הספורט הכי היסטורי שיש

ספק אם ניתן לדמיין סיטואציה פחות שגרתית לעמידת דום בהישמע ההמנון הלאומי, מאשר זו שנחזתה בטקס הנעילה של ה-Israeli Challenge, הטורניר הבינלאומי השני של קרבות האבירים במסגרת אליפות העולם לקרבות ימי הביניים, שהתארחה לאחרונה בישראל. כשברקע ליוותה הלהקה האורחת בחמת חלילים ניצבו להם אבירים ואבירות הנבחרת הישראלית - עטופים בשריונות ובקסדות אביריים המעוטרים במגני-דוד ובפסים כחולים-לבנים - ושרו יחדיו את התקווה. לאחר מכן התעטפו לוחמי הנבחרת בדגלי ישראל, וזעקו כאיש אחד את קריאת הקרב של הנבחרת: שמע ישראל! כשהם מייצגים את המדינה בחו"ל, הם מוסיפים פן פטריוטי נוסף לתמונה וחובשים במעמד הזה גם את הכומתות שלהם משירותם הצבאי.

החברים, רובם יוצאי מדינות חבר העמים, גאים בישראליותם המוחצנת ובשירותם בצה"ל, תעודת הכניסה האולטימטיבית לכור ההיתוך. "אנחנו מנסים כל הזמן לצרף חברים חדשים - מכל מוצא, דת, גזע ומין", אומר מיכאל מורגוליס, 29, ראש הנבחרת לקרבות אבירים. "אנחנו לא רוצים שזה יהיה גטו רוסי, וזו אחת מהמטרות שאנחנו מקווים להשיג בחשיפה הזו". לא במקרה מודגש הנושא בחומר הרקע לעיתונאים, כי מורגוליס הוא לא רק בעל ניסיון רב וידע מקצועי בקרבות אבירים, אלא גם יוצא יחידה קרבית. בטורניר, אגב, הוא נלחם מול כריסטופר קיולנר מדנמרק, שגם הוא היה לוחם בצבא הדני.

"כשבאחד מהקרבות החרב שלי נשברה והשריון התקמט, לקהל נפל האסימון", סיפר מורגוליס. "הם הבינו שזה אמיתי, שיש בזה אגרסיות ושאפשר פה ושם להיפגע, כמו בכל ספורט. בדיוק לשם כך אנחנו מקיימים אימוני טכניקה וכושר; בלי זה נישבר מהר מאוד".

מכל ענפי הספורט בעולם, למה דווקא קרבות אבירים?

"ראשית, מדובר באמנות הלחימה הקבוצתית הראשונה בעולם, וכדי לנצח לא די בכושר ובטכניקה, אלא גם באסטרטגיה קבוצתית. כשאתה משתתף בפעם הראשונה בקרב קבוצתי בהרכב מלכותי של 21 מול 21 - צועד כתף אל כתף אל מול הקבוצה היריבה, שורה עם גרזנים, אחריהם שורה עם חרבות ועוד כלי מלחמה - מערכת העיכול מתכווצת מבפנים והאדרנלין מגיע לנקודת רתיחה".

גם באגרוף תאילנדי יש אדרנלין.

"ברור, כמו בכל ספורט תחרותי אחר. אבל לקרבות האבירים יש פן תרבותי וחינוכי מרחיב דעת שמצריך קריאה רבה, מחקר היסטורי מעמיק ועבודת הכנה ויצירה. יש כיום היסטוריונים שמנתחים את קרבות ימי הביניים לפי הקרבות המשוחזרים שלנו. שלא לדבר על אווירת ימי הביניים המתלווה לכל אירוע של משחקים, ריקודים, ארוחות לאור נרות ומוזיקה ימיביניימית".

אגב, גם החתונה של מורגוליס, שבא לאחרונה בברית הנישואים, הייתה צבעונית במיוחד, ואיך לא - בסגנון ימי הביניים. "ביקשנו מכל המוזמנים להגיע בתלבושות ימי הביניים. אלה שממש לא בקטע ישבו על המרפסת סתם בחליפות, ובטח צחקו על כל האבירים והנסיכות. אפילו הזמנו במיוחד מאוקראינה להקה שמנגנת מוזיקה ימיביניימית, עם רקדנים ומתופפים שהדליקו את הקהל וממש הציתו את האווירה".

נחמד לשחק אותה ימי ביניים במאה ה-21.

"נכון. יש בימי הביניים כל מה שנחוץ כדי להצית את הדמיון: טירות ציוריות, סוסים, אבירים, דגלים, נסים, יצרים, רומנטיקה, דם, ממלכות, מלחמות, עלמות ענוגות, מן טלנובלה שהכול בה גדול מהחיים. בתחרויות שנערכו אז בחצרות הטירות היו גם בנות שנלחמו ולא רק ישבו ורקמו, וגם אצלנו יש".

כשהוא אינו עוטה שריון אביר, מורגוליס עובד בחברת שפיר הנדסה. סגנו בנבחרת קרבות האבירים, איליה גוברניקוב, הוא טכנאי ייצור בתחום מערכות החשמל בתעשייה כבדה. ד"ר איגור יפרמוב, 24, הוא עולה חדש (כחצי שנה) מאוקראינה, רופא טראומה במקצועו. מיכאל בריטבסקי, 38, עוסק באמנויות לחימה ובעצמו מדריך ומאמן בחוג קרב מגע אבירים שמתקיים בחיפה, ומכשיר את הדור הבא לנבחרת האבירים של ישראל. סרגיי פורמן הוא אח בחדר ניתוח, ואנדרי דיק קונדיטור. ילנה מלניק ממועדון "מלכות ירושלים" היא מורה למלאכת יד, והיא גם זו שתפרה בחוט ומחט את השמלה המקסימה שלבשה.

דו-קרב, סיף וקרב קבוצתי

הרוב המוחלט של הציבור בישראל אמנם לא שמע על הנבחרת הזאת, אבל היא כבר הספיקה לייצג אותו בכבוד מספר פעמים בעבר בתחרויות בינלאומיות. באליפות העולם האחרונה בקרבות ימי הביניים הקבוצתיים, למשל, תחום המכונה "קרב האומות", שהתקיימה ביוני האחרון בקרואטיה, זכתה ישראל במקום השלישי (סרקו את הברקוד וצפו בניצחון ישראלי על הנבחרת האוסטרית), ובטורניר בינלאומי שהתקיים באוסטרליה אף סיימה לראשונה במקום הראשון. כשנה לפני כן בצרפת ניצחה ישראל ב-14 קרבות ברציפות וזכתה במקום השמיני מבין 22 מדינות. וגם בטורניר הזה - שהתקיים ב"בית מכבי" בראשון לציון בהשתתפות נציגים משבע מדינות נוספות: צרפת, דנמרק, רוסיה, לטביה, אסטוניה, אוקראינה ובלרוס - הגיעה ישראל להישגים יפים.

גוברניקוב, שהחל את דרכו בנבחרת לפני כשנה בלבד, ניצח את יורי גוסרוב מאסטוניה, המנוסה ממנו בהרבה, וכך גם אירה רוגוזובסקי, שהצטרפה לנבחרת רק לפני שנה והצליחה לגבור על דריה אינצנקה, אלופת סיף מבלארוס, להפתעת כולם, כולל חברי הנבחרת עצמם, שהימרו דווקא על הבלארוסית.

ענף קרבות האבירים מתחלק לשלוש קטגוריות עיקריות: דו-קרב (פרו-פייט) אחד על אחד, המבוסס על מגע חופשי בין שני לוחמים עם חרבות ומגנים, סיף וקרב קבוצתי. כמו בענפים אחרים בתחום אמנויות הלחימה, המתמודדים מחולקים לקטגוריות על-פי משקל ומותאמים להם יריבים בעלי ניסיון דומה. טכניקת הקרב היא מין שילוב של סיף וקרב מגע, ובאופן כללי המתמודדים אמורים לגלות תושייה ונועזות.

אף שמרחוק יש רגעים שבהם הקרב נראה כמו סצנה מתוך "משחקי הכס", שבה מכסחים הלוחמים בלהט איש את יריבו, יש כללים וחוקים נוקשים, כמו בכל תחרות ספורט, ומערכת שלמה של כללי ניקוד ושיפוט. חל איסור מוחלט לדקור או לחנוק את היריב או לפגוע בו באזורי גוף אסורים.

אין להכות מתחת לחגורה, בצוואר ובעמוד השדרה. על עבירות כאלה מוטלים עונשים וגם מורידים ניקוד. הפלות ודחיפות מותרות ואף רצויות. בסוף הקרב הלוחמים לוחצים ידיים ולפעמים גם מתחבקים.

גם לכלי הנשק יש תקן ברור, ובמקרה של שבר בכלי הנשק, מוקצב זמן מוגבל להחלפתו. כל אלה - החרבות, קסדת מתכת, חליפת שריון פלדה, כפפות מתכת ומגיני הידיים והרגליים - מגיעים למשקל של בין שלושים לארבעים קילוגרמים. קשה לעטות את כל אלה בלי עזרתו של נושא הכלים, שמסייע ללוחם להתלבש ולהתארגן לקרב.

התחרות מתקיימת בזירה מתוחמת בחבלים. בכל קרב מתבצעים שלושה סבבים, שכל אחד מהם בן שתי דקות וביניהם דקה למנוחה. המנצח בקרב יהיה הלוחם שצבר מספר נקודות גבוה ביותר בתום שלושת הסבבים.

בעולם קיים ענף ספורט קרבות ימי הביניים מאז 1997, כאשר התחרויות על אליפות העולם מתקיימות כבר מ-2009. לפני שנתיים הוקם ארגון הגג העולמי Historical Medieval Battle International Organisation (HMBIA), וזו גם ההזמנות לציין שאף שבישראל התחום אינו מוכר עדיין על-ידי רשויות הספורט, במדינות שונות בעולם כבר מכירים בלחימה האבירית כענף ספורט לכל דבר, ואף מתקיימת פעילות נמרצת למען ההכרה בו כענף ספורט אולימפי.

לישראל הגיע הטרנד באיחור של עשר שנים, ומקומץ של כמה משוגעים לדבר הם מונים כיום למעלה ממאה חברים הפעילים במועדונים שונים ברחבי הארץ. זה כשנה שהם מנסים להקים עמותה שתסייע בקידום הספורט הייחודי הזה ובביסוסו בארץ הקודש, ובכל פעם, לטענתם, רשם העמותות מערים עליהם קשיים שונים. בינתיים הם מגייסים תרומות באמצעות הרשת ומשקיעים את מרבית שעות הפנאי ואת מיטב כספיהם הפרטיים באימונים, ברכישת ציוד ובהשתתפות בתחרויות, ומנסים לגייס כספים.

"התחלתי בחרבות עץ"

כמה חודשים קודם לאליפות, בנובמבר האחרון, ביקרנו במחנה אימונים של הנבחרת. שישי בבוקר, יער בן-שמן, אבל מחנה האוהלים המוקפד, הקשתות, החצים, החרבות, הקסדות, השריונות, שולחנות העץ, גביעי הפליז והאנשים שמסתובבים בתלבושות ימי הביניים - נראים כמי שברחו ממחנהו של רובין הוד ביער שרווד. אלא שבמקום אנגלית הם מדברים רוסית ולצד בשר צלוי על האש, שתייה מנאדות עור, ערמונים אפויים וכיוצא באלה, הם מרשים לעצמם פריווילגיות כמו פיתות עם חומוס. על תפוחי אדמה לעומת זאת, אין מה לדבר, שהרי באירופה של המאה ה-14 עוד לא הכירו את הפקעות העמילניות האלה.

כשרוב המשתתפים נאספו - בכל זאת שישי הוא יום עבודה עבור חלק מהם - הם ניגשו לדבר האמתי: קרבות עם מכות, כאלה שמרביצים בהם בחרב בכל הכוח "על אמת". לפני הכול, הם עטו על עצמם כמובן שריון ומתחתיו תת-שריון ואחזו ביד מגן. בנוסף למאמץ הפיזי העליון הכרוך בכך, השריון מחמם כמו תרמוס, הזיעה ניגרת והקסדה מקשה את הנשימה ומגבילה את שדה הראייה. אכן, לא קל להיות אביר, גם לא במאה ה-21.

במקביל לאימונים הספורטיביים מתקיים גם הצד החברתי-היסטורי של המועדון, הכולל גם את המשפחות. בעוד המבוגרים עוטים על עצמם שריונות וגלימות אבירים ומתאמנים בהטלת גרזן וחנית למטרה, בהשחלת פרסה על מוט ובמכות חרב, עוז (אוזה) בן 7 וחצי, הציע למכירה ארנקים קטנים מעור רך לכסף קטן, שאולג, אבא שלו, תפר.

אתה אביר? שאלתי אותו. "לא כל-כך, אבל אבא שלי כן". בינתיים אימא שלו, נורית, עם טלפון נייד בכל יד, סיפקה הוראות הגעה למתחם, עזרה לארגן את הסדנה שאולג בעלה קיים לתפירת פוזמקים (נעלי עור רכות), בעוד הקטנים מתרוצצים או הולכים על ארבע, גם הם בבגדי תינוקות מימי הביניים. בכל רגע עמדה להתחיל סדנה להכנת גבינות, ובפינה אחרת הדגימו אריגת שטיחון על נול. כשבלילה ידליקו את הלפידים, המתחם ייראה כמו מחנה צלבנים מהאגדות.

בתחילה הם יצרו, תפרו ובנו בעצמם את כל הציוד והתלבושות, אפילו את השריונות. "את הגלימות תפרנו מווילונות ונראינו כמו חבורת ליצנים", מספרת נורית. "היום כבר משקיעים קצת יותר ומזמינים חלק מהציוד בחו"ל. ברוסיה, למשל, יש בעלי מלאכה ואומנים כמו נפחים, חייטים וסנדלרים שמתמחים בנושא. כמה חבר'ה שלנו התחילו אפילו ללמוד נפחות. הבעיה היא מחיר החומרים בארץ, כך שיותר זול כבר להזמין מוכן מחו"ל. אנשים שלנו חוזרים נוטפי קנאה מתחרויות במדינות שונות עם מסורת של קרבות אבירים, שהציוד בהן פנטסטי, עד כדי תותחים משוחזרים. ההשתתפות בטורניר כזה, שבדרך כלל מתקיים במתחם של טירה אמתית - וכאלה לא חסרות באירופה, כידוע - היא חוויה מסוג אחר".

אל ההפנינג הססגוני הזה הגיעו כשבעים נציגים מכמה וכמה מועדוני אבירים ברחבי הארץ. סרגיי פורמן, בחולצה אדומה, עטה שריון מלוחיות מתכת התפורות על בד האופייני לסוף המאה ה-14, ושלף מתוך שק חרב אמתית אך לא מושחזת; שכן, בקרבות האבירים של המאה ה-21 השימוש בחרב מושחזת אסור באיסור מוחלט, וחלה הקפדה בלתי מתפשרת על נשק נקי וללא סימני חלודה. "בכיתה ח' ראיתי בערוץ רוסי תוכנית על משחקי תפקידים, ואמרתי לעצמי, מגניב", מספר פורמן. "התחלתי בחרבות עץ ובתחפושות, ובכיתה י' כבר הייתי עמוק בעניין. היום אני פוגש גם בני 50 שלוקחים את זה מאוד ברצינות".

איך מגיבה המשפחה?

"אימא שלי הייתה מרוצה יותר אילו הייתי בוחר בתחביב אחר, ונראה שכך גם אשתי, אבל היא בכל זאת טסה איתי לתחרות בחו"ל. קרבות ומכות היא כמובן לא אוהבת, וחוששת שאחזור עם פציעה. רוב הפציעות קורות כתוצאה מנפילות ואי-אפשר להימנע מכך. משקלו של השריון לבדו כ-25 קילוגרמים ויותר, וכשנופלים זה כואב". *e