זרעי המהפכה

כשבידה שותפויות עם חברות הזרעים המובילות בעולם, ומודל שעובד בשטח, ד"ר שושן הרן, קיבוצניקית מבארי שעומדת מאחורי עמותת פייר פלאנט, עוזרת לחקלאים קטנים באתיופיה לשנות את גורלם. "אין דבר כזה זרעים טובים", היא אומרת בראיון ל-G, "אלא זרעים שמתאימים לסביבה מסוימת ולתנאי גידול מסוימים". כעת היא רוצה להתרחב למדינות נוספות באפריקה

נורי, חקלאי מכפר קטן ליד העיירה בוטיג'רה באתיופיה, היה די סקפטי בהתחלה. באו "הישראלים האלה", נתנו לו זרעי עגבניות בחינם, אז הוא לקח, הנהן בנימוס בכל הביקורים של המדריכים החקלאיים, אבל לא ממש עקב אחר ההוראות. חלק מהשתילים מתו, אבל אלה מהם ששרדו את הטיפול הכושל הפתיעו את נורי: הם היו גדולים בהרבה מהשתילים ששתל מהזרעים שאותם קנה בשוק המקומי, והיו להם הרבה יותר פרחים. אט-אט החשדנות הבסיסית של נורי לכל העניין הזה, עם המדריכים מישראל שבאים עם החקירות שלהם, "מה עשית?" ו"כמה השקית?", התפוגגה והפכה להתלהבות. כשנורי התחיל לטפל כראוי, החלקה עם הזרעים שקיבל הניבה יותר מפי חמישה יבול מהחלקות האחרות שלו. משני הדונמים שהקציב לעגבניות החדשות, הרוויח כ-2,000 דולרים רווח נקי לעונה - בעוד ההכנסה הממוצעת באתיופיה עומדת על 550 דולרים לשנה. השנה הוא כבר זרע שלושה דונמים כאלה, וככל הנראה הוציא את עצמו מהמעגל הרגיל שבו חי חקלאי קטן כמוהו באתיופיה, תמיד על גבול הרעב והעוני. חוץ מהשיפוץ שעשה לבית, הודיע גם שישלח את בנו הבכור לאוניברסיטה, כי הרווחה היחסית החדשה מאפשרת לוותר על זוג ידיים עובדות, עבור עתיד טוב יותר לילדים.

הסיפור של נורי הוא בתמצית סיפורה של פייר פלאנט (עולם הוגן), עמותה שהקימה ד"ר שושן הרן, שמטרתה לספק לחקלאים קטנים באפריקה זרעים איכותיים ככלי לשינוי חייהם. עמותה שכיום, בשנה הרביעית לקיומה, כבר יכולה להראות מספרים שמראים שמה שהיה מודל שבנוי על מקצועיות מלווה ב"לא מעט נאיביות" - הוכיח שהוא עובד. לצד ארבע חברות הזרעים ששותפות לפרויקט - לימגרן (בעלת הזרע), סינג'נטה, אנזה זאדן ואיסט-ווסט, הצטרפה לאחרונה כשותפה גם באייר, שמוכרת יותר מתחום התרופות, אבל חלק מפעילותה היא פיתוח זרעים.

השינוי אינו רק יותר יבול, אלא תפיסה שונה לגמרי את החקלאות ואת מה שהיא יכולה להביא עמה. "החקלאים בארצות המתפתחות", מסבירה הרן, "תופסים את החקלאות לא כעסק כלכלי אלא כעניין קיומי השייך לתזונת המשפחה. הם רוצים לגדל לעצמם קצת מכל דבר - קצת תירס, קצת טף (הדגן שממנו עושים למשל את האינג'ירה), כמה עגבניות. הבעיה היא שחקלאי ומשפחתו מצליחים במקרה הטוב לאכול ממה שהם מגדלים ולמכור טיפה בשוק.

"בנוסף, הוא עובד פה ושם, מגיע לשכר ממוצע של דולר ביום, המשפחה כל הזמן על סף עוני, ובעת בצורת גם על סף רעב. היכולת להגיע ליותר יבול כבר גרמה לכמה חקלאים כמו נורי להתייחס לחקלאות כאל פרנסה ועסק כלכלי שמניב רווחים. המיזם שלנו צעיר, אבל כבר רואים בו אנשים שחייהם השתנו מהקצה אל הקצה".

תוך כדי השיחה, הרן מקבלת לווטסאפ שלה תמונות של עלים מכורכמים או מכורסמים, את חלקם מעבירה הלאה למומחים אחרים, וכך זורמת ההתייעצות החקלאית מהשדה אי-שם בפאתי אתיופיה, על-גבי הרשתות, וחוזרת אל המדריך עם עצות ועם הצעות.

מסלול ישיר לדוקטורט

הסיפור של פייר פלאנט מתחיל בשדות של קיבוץ בארי, שבו נולדה וגדלה הרן. לאחר התואר הראשון מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, חזרה לקיבוץ ועבדה ב"הגנת הצומח". "קראו לנו 'מפקחות מזיקים'", היא צוחקת. "היה לי ג'יפ ועברתי איתו בשדות, לבדוק אם לצמחים יש מחלות או מזיקים".

הרן אהבה את העבודה בשדות, אבל בשלב מסוים - כבר היו לה שלושה ילדים קטנים בבית - הרגישה שהיא צריכה להתפתח יותר אינטלקטואלית, ופנתה למסלול ישיר לדוקטורט במדעי הצמח. המנחה שלה היה פרופ' אילן חת, לימים הנשיא התשיעי של מכון ויצמן. "חיפשתי מנחה שיכיל את העובדה שהילדים שלי קטנים ושאני באה באוטובוסים מקיבוץ בארי. הוא היה הראשון שאמר לי, תתחילי לעבוד ונסתדר. הוא הגמיש את המערכת בשבילי, פתח לי את הדלת. מאז אנחנו חברים מאוד טובים. עבורי, הוא מנטור מדעי ומקצועי".

אחר כך נסעה לארצות הברית לפוסט דוקטורט בבראטגרס ניו ג'רזי, עם הבעל ועם הילדים, חזרה והצטרפה לחברת הזרע כאחראית על קניין רוחני ועל שיתופי פעולה מחקריים - הנהוגים מאוד בין חברות הזרעים למרות התחרות, בשל העלות הגבוהה. לימים, נקנתה הזרע על-ידי תאגיד הזרעים הצרפתי לימגרן, והרן התבקשה להוסיף לתפקידיה גם איתור טכנולוגיות מתקדמות מחוץ לחברה - אם בחברות אחרות ואם באקדמיה. התפקידים הללו אפשרו לה להכיר את תעשיית הזרעים ואת הגורמים הפועלים בה.

במקביל, בעיקר לאחר טיול בהודו שבו נחשפה לחקלאים הזעירים, העניים, המגרדים את מחייתם בקושי רב, עלו בה מחשבות על כך שמצד אחד תעשיית הזרעים מפתחת את "בסיס האוכל בעולם" - גם הגידולים החקלאיים, אבל גם המזון שצורכים בעלי החיים, שהם חלק מאותו בסיס; ומצד שני, ההישגים שאליהם היא מגיעה - הזרעים העמידים יותר והמניבים יותר - לא מגיעים כלל למי שזקוק להם יותר מכול; אל אותם חקלאים קטנים שמחזיקים כמה דונמים בארצות מתפתחות, אוספים את הזרעים מהפירות ומהירקות של העונה הקודמת, ומוציאים בעמל רב את לחמם הדל מהאדמה.

"אמרתי לעצמי, זכיתי להיות חלק מהתעשייה, אבל צריך איכשהו שגם החקלאים העניים בארצות מתפתחות יזכו לקבל את הזנים הכי טובים, צריך לגשר על פער הזרעים", היא אומרת. "החברות משקיעות מאות מיליוני אירו בשנה לפתח זנים חדשים, ואלה לא נגישים לחקלאים הקטנים בארצות המתפתחות".

ולא חשבת איך תתפרנסי בזמן שתעשי את כל זה?

"אני חברת קיבוץ, לכן אני יכולה לקפוץ למים מסוכנים".

היא חזרה מהודו לארץ והתחילה לעבוד על הרעיון. העיקרון היה מצד אחד להקים עמותה לצורך העניין, ומצד שני לעבוד במתודולוגיה המקובלת בחברות הזרעים: מבחני זנים בשטח עצמו, כדי להגיע לזנים שהכי מתאימים לאזור וגם לשיטות הגידול, למשל, ההשקיה בתעלות פתוחות הנהוגה בין חקלאים בעולם המתפתח. "הרי אין דבר כזה 'זרעים טובים'", מסבירה הרן, "אלא זרעים שמתאימים לסביבה מסוימת ותנאי גידול מסוימים".

השלב הבא היה להיפגש עם אחד מחברי ההנהלה הבכירה בלימגרן ולצד ההודעה על עזיבתו הקרובה, להציג לו את הרעיון, ולשאול האם ישתפו פעולה ויתנו לעמותה שתקים זני זרעים שפותחו בחברה; כלומר, קניין רוחני רב ערך של החברה, ממש מליבת הפיתוח. לא עניין של מה בכך, אבל הבכיר היה חיובי ושאל רק 'מאין יהיה לך כסף?'".

ומה ענית?

"בנאיביות, אמרתי לו בשיא הביטחון שזה רעיון כל-כך טוב, שלא תהיה לי בעיה לגייס כסף עבורו".

לימגרן הסכימה, וגם רמי דר, מנכ"ל הזרע (החברה-הבת) חתם עמה על הסכם שלפיו העמותה תקבל זרעים וידע, ו"זה היה הקניין הרוחני הראשון של פייר פלאנט". החבר השני בעמותה היה ד"ר אלון הברפלד, גם הוא עבד שנים רבות בהזרע, שהצטרף כמנהל הטכנולוגי. הכסף הראשוני הגיע מהקיבוץ: בארי, עדיין קיבוץ שיתופי לכל דבר, הסכים שהכספים של "מצנח הזהב" שקיבלה הרן עם עזיבתה את לימגרן-הזרע, לא יעברו לקופת הקיבוץ אלא ישמשו לפעילות העמותה. עוד אנשים גויסו, כולל יו"ר העמותה כיום, אמנון טמיר, ארז גוזן כמומחה גידול חקלאי, אבי (ימן) איינשטיין כמומחה שיווק ועוד, כולם בהתנדבות, והפעילות החלה.

בסיס האוכל בעולם

הצעד הראשון היה נסיעה לקניה ולאתיופיה ופגישה עם שליח הסוכנות הישראלית לסיוע ושיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב) באתיופיה - קיבוצניק מראש הנקרה, אביחי אילן, שעסק בעצי פרי שם ובעיקר באבוקדו, והתלהב מההשלמה בתחום הירקות, וכך קיבלו ממש"ב את התשומות החקלאיות הדרושות. הרן גייסה עוד שתי חברות זרעים שהסכימו - את סינג'נטה ואת אנזה-זאדן - קיבלה מכל השלוש זרעים שעשויים להתאים לאתיופיה, ונפתחו חוות ניסוי בבוטג'ירה שבה נוסו הזרעים במשך שתי עונות, לצד זרעים מקומיים, ומצאו את סוגי הזרעים שהניבו פי חמישה מהיבול הממוצע לעונה באזור, ובאתיופיה בכלל. אגב, זרעי ירקות אינם מפותחים בשיטות של הנדסה גנטית, כך שהדיון הזה נחסך מאיתנו.

אני עדיין לא מבינה מה פתאום שחברות הזרעים יעבדו איתכם? מדובר בחברות מסחריות, לא בארגוני צדקה.

"מצד אחד, דיברתי איתם בערכים חברתיים, והם בהחלט מחוברים לחקלאים ומודעים לעובדה שהם בסיס האוכל בעולם. אבל מצד שני, במודל שלי, כל חקלאי כזה שמקבל מאיתנו זרעים לעונה אחת, הופך בהמשך ללקוח פוטנציאלי כי כאשר מצבו משתפר, הוא יכול לקנות. אמרתי להם שבטווח הקצר הם יצטרפו לעשיית טוב, ובטווח הארוך יתפתח שם שוק. נכון שהחקלאים באתיופיה קטנים ברובם, בעלי עשרה דונם בממוצע, אבל יש עשרה מיליון מהם, ואפילו אם רק 10% מאלה יהפכו ללקוחות, זה כבר שוק מעניין".

אלא שאז גילתה הרן שהמרחק בין הצלחה בחוות ניסוי לבין חדירה ללב ולמנהגי החקלאים, רחוק כמרחק המשרדים הממוזגים של תאגידי הזרעים מהבקתות של בוטג'ירה. נכון שפייר פלאנט קיבלה סיוע ממשרד החקלאות המקומי ומהפקולטות לחקלאות באוניברסיטאות שעזרו לאתר חקלאים שהם גם מובילי דעה בכפר שלהם וגם מוכנים להצטרף, אבל הדרך הייתה - ועודנה - קשה.

"אני בא ומבקש מהחקלאים שם לתכנן עונה או שתיים קדימה, מה שהם מעולם לא עשו", אומר אמיר בן כהן, רכז ההדרכה של פייר פלאנט. "כשאני אומר לחקלאי כזה, תכין את הקרקע עכשיו ביוני, ותקבל זרעים לשתילה בספטמבר, מבחינתו זה כאילו אמרת לו, לעולם לא תקבל. לא פעם קרה לנו שחקלאים לא האמינו בכלל שנחזור ולא היו מוכנים בזמן".

ואלה שכן התכוננו?

"גם עם אלה שכן מוכנים, זה מין מסע כזה של ייסורים. הם אומרים נו, יופי. באו הישראלים להדריך אותי. והם כל הזמן מתאכזבים כי הם רואים שזו עבודה קשה מאוד. שיטת הגידול שלהם היא לזרוק בשדה - וזהו, ואנחנו פתאום דורשים מהם תכנון, דישון, הדברה, השקיה לפי לוחות זמנים.

"ביקור בשדה של חקלאי זה כמעט כמו חקירת שב"כ. אנחנו מנסים לעשות את זה בנחמדות, מתארחים בבתים, שותים קפה, צוחקים יחד. אבל אז מגיעים לשדה והוא מאוד יבש. אני שואל 'מתי השקית?', והוא אומר 'אתמול'. אני עונה 'לא נראה לי', ואז הוא אומר 'אולי שלשום', ובסוף מתברר שעשרה ימים הוא לא השקה. זה לא שקר. חלק מהתרבות היא לרצות, להגיד לי מה שאני רוצה לשמוע. לא לומר בפנים 'לא' או לבקר, ואז אין לנו דרך גם לדעת אם הם כועסים עלינו או לא מרוצים. האתגר היומיומי הוא להבין איך לגשר על פערי התרבות".

ואם זה לא קשה מספיק, הרי שחלק מהחקלאים כלל אינם יודעים לקרוא, גם לא באמהרית. באזור דירה דאווה, האתר השני שבו פועלת פייר פלאנט באתיופיה, חוברות ההדרכה מצוירות, היות ששם החקלאים הם ברובם נוודים סומאליים שהממשלה יישבה בעשרות השנים האחרונות, ואין להם מסורת חקלאית כלל. "בבוטג'ירה לפחות עובדים עם חקלאים בני חקלאים שיודעים שצריך לעבוד בשדה. בדירה דאווה", אומר בן כהן, "צריך להתחיל איתם מאפס. הם באמת זורקים זרעים ומחכים שמשהו יגדל".

יבול של פי חמישה

השינוי ביחס מגיע כאשר מגיעות התוצאות. הסמינרים התקופתיים נערכים בחוות של החקלאים שהצליחו, כמו נורי מתחילת הכתבה, כדי שהאחרים יראו שזה באמת קורה, ולא רק בחוות ההדגמה ש"לך תדע מה הישראלים האלה שמו שם כדי שהשתילים ייראו כל-כך יפה". גם חקלאים מהסביבה שלא משתתפים בתוכנית מוזמנים, כדי לבוא ולהתרשם, לבקש להיות בתוכנית בשנה הבאה או לחשוב על רכישת זרעים. שינוי בשיטות העיבוד, כמו טפטפות, לא מנסים לעשות כאן, רק מראים שיש דבר כזה. גם לא מנסים להכתיב לחקלאים להתמקד בגידול מסוים במקום השיטה של לגדל קצת מכל דבר. השינוי הזה קורה לבד, וחקלאים מחליטים להקצות חלקים גדולים יותר בשטח שלהם לעגבניות. בקרוב יתחילו בפייר פלאנט לספק גם זרעי פלפל - מוצר בסיסי בתזונה האתיופית.

מה יקרה כשתעזבו?

בן כהן: "אנחנו מקווים שנהיה מספיק זמן כדי שהתשתית תהיה מספיק חזקה. אגרונומים ממשרד החקלאות המחוזי שעובדים איתנו כבר שנה הפכו כבר יותר מקצועיים, ויש גם שינוי ברמת המדריכים המקומיים בעקבות העבודה המשותפת. אולי הם לא יחזרו על יבול של פי חמישה מהממוצע ללא ההדרכה השבועית הצמודה שלנו, אבל גם אם יישארו על פי שלושה-ארבעה זה טוב".

אין תופעה שמישהו כמו נורי ירצה לחסום את האחרים בכפר מלקבל מה שהוא קיבל?

הרן: "לדעתנו לא. הצורך שם גדול, ואת כל האתרים שלנו בחרנו כך שהם ליד מרכזי מסחר. יתרה מזאת, נורי כיום משווק בעיירה הקרובה לכפר שלו, בוטג'ירה, אבל בשביל לשווק לאדיס אבבה הוא צריך כמות מספיק גדולה כדי להצדיק משאית והובלה של שלוש שעות, ולכן כדאי לו לחבור לעוד ארבעה חקלאים ולמלא משאית ביחד. באתיופיה יש המון קואופרטיבים חקלאיים ואנחנו גם מעודדים להתאגד.

"גם לא נגיע להצפה של השוק בעגבניות, כי המחסור כל-כך גדול. צריכת העגבניות השנתית הממוצעת לנפש באתיופיה היא 350 גרם לשנה! משהו כמו ארבע עגבניות גדולות, מה שאת אוכלת ביומיים-שלושה. פלפל חריף אוכלים קילו לנפש בשנה. כיוון שצריכת הירקות כל-כך נמוכה, התזונה, בעיקר של העניים, מאוד לקויה ומבוססת בעיקר על פחמימות, דוגמת תירס וטף. כלומר, יש שם לא מעט אנשים שחיים בסוג של תת תזונה".

ואיך זה משפיע?

"תוחלת החיים הממוצעת כיום היא סביב 54, והטענה שלנו שזה קורה בגלל עוני. יש לנו חילוקי דעות עם הגישה של רוב פרויקטי הסיוע הגדולים בעולם. אלה מתעסקים בעזרה בגידולי תירס ופחמימות אחרות, מתוך גישה שקודם כול צריך למלא את הבטן. אנחנו אומרים שאם אתה נותן לאנשים אפשרות להרוויח כסף, הם כבר יידעו לקנות גם את התירס וגם את הירקות, וגם את שירותי הבריאות וההשכלה לילדים. שהבעיה שלהם היא מחסור בכסף ולא בקלוריות".

"כולנו עבדנו שלוש

שנים בהתנדבות"

בשביל להתרחב למדינות נוספות בפייר פלאנט מנסים לגייס מימון

לצד חברות הזרעים שהתגייסו בשלבים, בפייר פלאנט תומכים גם אנג'לים מקרב אנשי עסקים ישראלים שהתלהבו ותרמו עשרות אלפי דולרים כל אחד, וכן גופים כמו הוועדה לאחריות חברתית בקיבוץ בארי - שתורמת בדרך כלל לאוכלוסיות מוחלשות בנגב - תרמה סכום דומה. קרן קיימת תרמה סכום מאוד משמעותי, ידע מקצועי, וגם קישרה עם תורמים מהקהילות הבינלאומיות שלה. נטפים עוזרת בתרומת ציוד לחוות הניסוי, גם מתוך התלהבות מהרעיון, אבל גם כדי לקרב את רעיון ההשקיה בטפטוף לחקלאים שם. והיה גם מענק שקיבלה העמותה מממשלת הולנד שהוציאה קול קורא לפרויקטים חקלאיים באפריקה בהיקף של 1.1 מיליון אירו שיינתנו במהלך חמש שנים, על-פי אבני דרך.

תוכנית ההדרכה, שכבר הגיעה לשנתה הרביעית, מיועדת לחמש שנים ואולי יתבקשו להאריך לעוד שנתיים. לאחר מכן, מעוניינים בפייר פלאנט להמשיך הלאה, למקומות אחרים, ומקווים שהידע שנצבר אצל המדריכים המקומיים ואצל החקלאים עצמם יספיק כדי להמשיך.

"אנחנו מאוד רוצים להיכנס למדינות נוספות, אבל לזה אנחנו מוכרחים לגייס מימון כמו שצריך, לא לקפוץ עוד פעם לבריכה ריקה", אומרת ד"ר שושן הרן. "כולנו עבדנו שלוש שנים בהתנדבות, עכשיו התחלנו לשלם משכורות, ואנחנו מחפשים אנשי עסקים שרוצים להיות שותפים לעשייה או חברות מתחומים קשורים - דשנים, הדברה, זרעים - שיידלקו על המודל הזה וירצו למנף אותו למעלה".

צרו איתנו קשר *5988