קח את הכסף וברח

בריחתו לחו"ל של סוכן הביטוח רון שרויטמן מכניסה אותו לפנתיאון המפוקפק של אנשי עסקים ישראלים שהותירו אחריהם שובל של חובות ונעלמו אל האופק. מיורי סלנט מחברת הברוקרים פיט, דרך אריה גולדין מכלל אינווסטמנט, סוחר הזהב דוד וולקן, זורח גהל מדובק, יונתן זוכוביצקי, יובל רן, עו"ד ילון הכט ורבים אחרים. מה מניע אותם, איפה הם מסתתרים, איך אפשר לתפוס אותם והאם זה כדאי. שביל הבריחה

ימים יגידו מה עבר בראשו של סוכן הביטוח רון שרויטמן באותו בוקר של פברואר 2000, כשנכנס לסניף הבנק הבינלאומי ברמת אביב ג', ביקש שלוש הלוואות, בסכום כולל של 1.875 מיליון שקל, והחל בכך את מה שיהפוך אחר-כך לפרשת שרויטמן. האם הוא תכנן את המהלך חודשים רבים במטרה לסדר לעצמו פנסיה נוחה מעבר לים, או שגם הוא, כמו רבים אחרים לפניו, קיווה שיצליח לעשות לעצמו איזה נס כלכלי קטן, הסתבך, ונאלץ לברוח.

אנשי משטרה ותיקים וחוקרים פרטיים שעמלו בעבר למצוא ברחנים, אומרים ש"עוקץ" יש רק בסרטים, וכי רק מעטים מאוד, אם בכלל, מסוגלים להחליט לעשות קופה, ולהיבלע באיזה אי אקזוטי. הניסיון מלמד שסרט עוקץ מהחיים, בניגוד לזה מהקולנוע, מלוהק בדרך-כלל במנהל כושל שנמלט ברגע האחרון, או במי שהסתבך עם שלטונות המס ולא ידע איך לצאת מזה. רק מעטים משחקים אותה כמו בסרט.

בבנק ברמת-אביב הסתפקו בהסברו של שרויטמן, שהוא צריך לשלם פוליסות ביטוח חובה עבור אוטובוסים של שלוש חברות. אף אחד בבנק לא התעניין מה פתאום שרויטמן, שעד אז ביטח בעיקר מוניות, עבר פתאום לבטח אוטובוסים.

אם מישהו בבנק היה טורח לשאול שאלות, הוא היה מגלה שהחברות שאותן מבטח שרויטמן שייכות זו לזו בבעלות צולבת, ושההון שלהן מסתכם ב-100 שקל בלבד. לא רק זאת, לחברה אין כל שעבודים המעידים על כך שרכשה אוטובוסים. יתר על כן, בסכום שלווה שרויטמן ניתן לבטח כ-800 אוטובוסים פרטיים.

מה שאולי הרדים את הבנק היא הידיעה, ששרויטמן נחשב לקוח נאמן, וכי השותפה שלו בסוכנות הביטוח שלו, עידית, היא כרמל-ביט, בשליטת כלל-ביטוח. בבנק אומנם ביקשו ערבות, אך גם פרט שולי זה לא עצר את שרויטמן. תוך כמה שעות הוא הביא מסמכי ערבות שהיתה חתומה עליהם חברת הביטוח אריה, חברה-בת של כלל-ביטוח. עובדי הסניף בדקו את הערבויות. המסמכים נראו תקינים, וההנהלה אישרה את ההלוואות, בריבית של 10% לשנה. באותו יום, חתם שרויטמן על המסמכים.

שלוש ההלוואות היו רק ההתחלה. בחודשים הבאים לווה שרויטמן עוד ועוד כספים. בכל המקרים ההסבר היה זהה, הכספים דרושים לו כדי לשלם את פרמיות ביטוח החובה של חברות אוטובוסים. בסוף אוקטובר הגיעה יתרת החוב של שש החברות שבדה מלבו לכ-14.4 מיליון שקל.

עד אוקטובר 2001 הקפיד שרויטמן לפרוע את התשלומים, ולכן איש לא שאל יותר מדי שאלות. בראשית נובמבר 2001, התחילו שמועות עקשניות שלפיהן שרויטמן נעלם. למחרת שלח הסניף 33 מכתבים זהים למנכ"ל אריה, ראובן שרוני, ובהם דרש לממש את הערבויות ולפרוע את ההלוואות וההמחאות שלא כובדו, בסכום כולל של 14.8 מיליון שקל. "מבדיקה ראשונית עולה", מסרה אז חברת אריה, "כי דרישות התשלום מבוססות לכאורה על מעשי מירמה, זיוף או הטעיה שנעשו על-ידי שרויטמן". מאוחר יותר התברר ששרויטמן שיטה לא רק בבנק, אלא גם בחברת אריה, שלה לא העביר פרמיות בסך 3.2 מיליון שקל. חברת אריה כבר הכריזה על החוב הזה כעל חוב אבוד.

הנהלת הבינלאומי פעלה במהירות, ושכרה את שירותיו של עו"ד ישי בית-און, שביקש מהשופטת המחוזית ורדה אלשיך להכריז על שרויטמן פושט רגל, ולמנות כונס נכסים לרכושו. באותו יום, פנתה הנהלת כללביטוח בשם חברת אריה למשטרה, וביקשה לחקור חשד לזיוף מסמכי החברה.

אחר-כך התברר ששרויטמן לווה כספים לא רק מהבינלאומי, אלא גם מבנק מרכנתיל-דיסקונט. השמועות אומרות שהכספים שימשו לתשלום חובות שנוצרו בחברה לשאיבת חול והובלה שבבעלותו. גרסה אחרת אומרת, כי שרויטמן הפסיד סכומי כסף גדולים בהימורים, ואולי אף לקח הלוואות בשוק האפור.

שרויטמן לא לבד. מתברר שדברי ימי עולם העסקים המקומי מלא אנשים שהותירו אחריהם שובל ארוך של חובות ונעלמו אל האופק, כשהם מותירים אחריהם כאב ראש גדול למנהלי בנקים, כאב כיס לנושים הפרטיים, ותחושה של החמצה בלבם של פקידי מס ההכנסה על הדג השמן שחמק מידיהם.

הבוידעם של פיט

גיבורי ראשית שנות ה-80 הם ללא ספק יורי סלנט וחגי בליך, שהקימו יחד את פיט, חברת ברוקרים שניהלה עבור לקוחותיה מסחר ער במניות. בפברואר 1986 הם ברחו לחו"ל בעקבות מעילה של עשרות מיליוני דולרים בכספם של לקוחות פרטיים וגורמים מוסדיים. סלנט ברח לברזיל, והסתובב בדרום-אמריקה, ואילו בליך נמלט למדינה אירופית.

לפיט היו לקוחות משלושה סוגים: כאלה שחתמו על הרשאה כללית לרכוש בכספם ניירות ערך, לקוחות שנתנו הוראות קנייה ספציפיות, ולקוחות שהפקידו בידיה ניירות ערך לטיפול. הכספים שנתקבלו מהלקוחות למימון רכישת ניירות ערך הופקדו בחשבונה של פיט, וזכאות הלקוח לניירות ערך נרשמה בכרטיסי החשבון שפתחה פיט לכל לקוח.

בסוף 1983 התחילו סלנט ובליך לשלוח יד בניירות הערך של לקוחותיהם, ומכרו על דעת עצמם כמויות גדולות של ניירות ערך שהיו שייכים להם. כנגד כל פעולה שנעשתה ללא רשות, הם חייבו את החשבון הפיקטיבי. הלקוחות המשיכו לקבל אישורי יתרה חודשיים, שכל דמיון בינם לבין המציאות היה מקרי בהחלט. כשהתגלתה התרמית נמלטו סלנט ובליך לחו"ל והשאירו אחריהם שורה ארוכה של לקוחות נדהמים וחובות של מיליונים לבנקים ולאנשים פרטיים. שניהם לא שבו עד היום.

עו"ד יוסי שגב, שהיה המפרק של פיט, נסע במהלך הפירוק לגאווטמלה כדי לפגוש את שם סלנט. "כשבאתי לחברה", הוא משחזר, "ראיתי שהקופות ריקות, אך בבוידעם גיליתי כמה תיקים ישנים ותיק אחד חדש.

בתיק הזה היו רשימות של מספרים. מאחר שידעתי ששניהם מתמטיקאים, נסעתי לפגוש את סלנט ודרשתי ממנו את הקומבינציה של המספרים. מהר מאוד התברר, שהמספרים שגיליתי הם נוסחאות מתמטיות שפתרונן מגלה מספרי אסמכתאות בבורסה. אחרי התגלית הצלחתי להחזיר לקופת הפירוק 20 מיליון דולר".

נער הזהב ברח

עו"ד שגב היה גם האחראי, במידה רבה, לחשיפתו ולתפיסתו של אריה גולדין, לשעבר מנכ"ל כלל אינווסטמנט בנק.

"באחד הימים", מספר שגב, "נתתי הוראה לביצוע עסקה בכלל אינווסטמנט. הרמתי טלפון והפקידה אמרה לי שגולדין נסע לחופשה בפריס, ושעלי להמתין עד שיחזור. אחר-כך התברר לי, שכל עובדי החברה אומנו לומר שרק גולדין מטפל בעניינים. ככל שהם התעקשו, אני התעקשתי יותר, ולבסוף נתנו לי לדבר עם העוזר שלו, שהסתכל בחשבון ואמר לי שאין בו כסף בכלל. אמרתי לו שמאחר שאני בסביבה, אני מבקש לעלות.

עליתי לבית כלל וגיליתי לתדהמתי שכל הכספים שהעברתי קודם לכן, 4.8 מיליון דולר, נעלמו מהחשבון כלא היו.

"מיד הרמתי טלפון לאהרון דברת (אז נשיא כלל). ואמרתי לו, שיש לי הרגשה שמישהו מועל בכספי החברה. דוברת אמר לי שזה לא יכול להיות, כי הרי גולדין הוא בן למשפחה עשירה, והוא נשוי לאשה עשירה עוד יותר. אחרי עוד כמה מילים דוברת השתכנע.

"כשהנהלת כלל הסתכלה בספרים, היא גילתה שחסרים לה למעלה מ-30 מיליון דולר. ללקוחות הנזק היה גדול אפילו יותר.

"כשגולדין הבין שעלינו עליו, הוא ברח מהארץ באמצעות דרכון איראני שהחזיק ברשותו. השמועה אומרת שהוא הסתתר קודם לכן באיזו קהילה חסידית, אחר-כך באנגליה ולבסוף הוסגר על-ידי האינטרפול, לאחר ששוטר מקומי זיהה אותו". גולדין הובא לארץ ונשפט לשבע שנות מאסר. בבית-הסוהר עשה תרגיל עוקץ נוסף, על כך קיבל עוד חמש שנים. כיום הוא יושב בכלא.

צומת וולקן

בנובמבר 1994 ברח מהארץ סוחר הזהב דוד וולקן, שתואר באותה תקופה כ"תפיסה הגדולה ביותר של שלטונות מס ההכנסה". וולקן, סך הכל בן 45, היה בעל רשת חברות דומכס, שעסקה ביבוא זהב ומתכות יקרות אחרות, ונחשב גדול יבואני הזהב בארץ. וולקן אמנם לא השאיר אחריו חובות לאנשים פרטיים, אך שבר במידה רבה את לבם של אנשי מס ההכנסה שמידיהם הצליח לחמוק.

בחקירה במס הכנסה הודה וולקן שבין 1989 ו-1992 לא דיווח על עסקות החייבות במע"מ בסך 80 מיליון שקל. החוקרים טענו שסך ההעלמות מגיע לכ-100 מיליון שקל. אם לא די בכך, וולקן נחשד גם שקיבל במרמה החזרי מע"מ בגובה תשעה מיליון שקל. חוקרי מס הכנסה סיפרו אחר-כך, שאפילו הם נדהמו מעוז רוחו של האיש.

שלטונות המס תכננו במשך מספר חודשים מבצע סודי ללכידתו של וולקן. 70 חוקרים גויסו למבצע. 20 מהם פשטו על שלוש קומות המפעל בתל-אביב, תצפיתנים השקיפו על ביתו, וחוליה נוספת הגיעה למפעל זיקוק הזהב באור יהודה.

בכתב האישום שהוגש נגד וולקן נטען כי בין השנים 1987 ו-1990 הוא רכש חשבוניות פיקטיביות ב-41 מיליון שקל, והעלים הכנסות של יותר מ-25 מיליון שקל.

במהלך המשפט ברח וולקן עם רעייתו לברזיל, יעד חביב על נמלטים רבים, ואילו קרובי משפחתו, ביניהם אביו, דוד וולקן, חותנו וגיסו מרדכי וברוך שפיגל, חויבו לשלם 1.25 מיליון שקל, סכום הערבות שנתנו לוולקן. ביתו ברחוב אהבת ציון 26 בצפון תל-אביב עוקל לטובת בנק טפחות.

האפור היום שחור מאוד

חמישה חודשים אחר-כך נרעשה הארץ מפרשה נוספת. היו אלה הימים העליזים של השוק האפור, שבהם יזמים זריזים ניצלו את מצוקת האשראי של הציבור ואת פערי הריבית הגדולים, והקימו בנקאות חליפית בריבית קצוצה.

במרס 1995 פרסם הבנק למסחר הודעה לבורסה, שלפיה בכוונתו לנקוט אמצעים למימוש חוב של חמישה מיליון שקל, נגד אבי ברגר ומאיר גבע, בעלי חברת בר-גבע הפועלת בשוק האפור. ברגר, לשעבר מנהל סניף בנק ברעננה של בנק המזרחי וגבע, בכיר בחברה לעבודות עפר, הקימו את בר-גבע שבע שנים קודם לכן. גם עליהם אמרו כולם שהם אנשים ישרים ונחמדים. בר-גבע ניהלה בנק קטן, שמאחוריו ניצבו חברות מכובדות במשק שרצו להינות מהריביות הגבוהות הנהוגות בשוק האפור, בלי לתרום את שמן לעניין.

כיוון שהחברות האמורות לא רצו להקים מנגנון של גביית צ'קים, הם השתמשו בבר-גבע כבמפיץ משנה. הם סיפקו את הכסף, בר-גבע הלוותה אותו, ולקחה לעצמה חלק מהאחוזים.

בערב שבו פרסם הבנק את בקשתו, חגג ברגר חתונה לאחד מילדיו באולם די-מול ברמת-גן. למחרת בבוקר, הוא ושותפו נעלמו, כשהם משאירים אחריהם חובות של 70 מיליון שקל, בעיקר לאנשים פרטיים. כמה ימים אחר-כך מינה השופט ישי לויט למפרק החברה את עו"ד ילון הכט, שגם הוא יימלט לחו"ל כמה שנים מאוחר יותר.

התמוטטות החברה חשפה את העובדה, שמי שעמד מאחורי בר-גבע היו בעצם יובל רן, שעזב בעצמו את הארץ לאחר שעסקי הבועה שלו התפוצצו, וחברת זלר אבלגון, של ראובן אבלגון ואהרון זלר, יבואנית ב.מ.וו קמור וח.ל מימון.

אחרי ההתמוטטות הותירה אחריה בר-גבע אלפי צ'קים לגבייה בידי ח.ל מימון ובידי זלר אבלגון, קמור, קווי אשראי של רן, הבנק למסחר ואחרים. זלר אמר אז "לא ברור מדוע הם ברחו. אולי הם נבהלו. אם הם היו נשארים, בוודאי אפשר היה להגיע איתם להסדר". ברגר וגבע חשבו אחרת.

הכסף עלה בעשן

שנה אחר-כך, ב-1996, הוגש כתב אישום נגד בעל השליטה בדובק, זורח גהל, ובו נטען שיחד עם מתווך העסקות של החברה, יהושע נחמן, ניפח את מחירי הטבק שקנה, והפיק מכך רווח אישי של שישה מיליון דולר.

במקביל הוגשה נגד גהל תביעה אזרחית ובה נטען, שהעלים הכנסות שנבעו מאותו ניפוח מחירים, בהיקף של כ-30 מיליון שקל.

במסגרת עסקת הטיעון סוכם, שגהל יודה בעבירה של קבלת דבר בתחבולה - עבירה קלה מזו שהופיעה בכתב האישום - ויוטל עליו קנס בגובה שני מיליון שקל. כמו כן הוטל עליו עונש של שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. לפני המשפט, ולאחר שבילה כמה ימים במעצר, עזב גהל את הארץ, כשהוא מנצל את העובדה שתמו 365 יום מאז הוצאת צו עיכוב היציאה הקודם. ביום האחרון של הצו הגיע פרקליטו של גהל דאז, עו"ד אורי סלונים, לבית-המשפט, ודרש את ביטול הצו. השופטים נעתרו, וכמה שעות אחר-כך היה גהל בדרכו ללונדון, שממנה לא חזר עד היום. הוא משמש יועץ לדובק, מקבל דמי ייעוץ חריגים במיוחד, ויש האומרים שהוא השולט בחברה. את אי-חזרתו לארץ הוא מסביר בבריאות לקויה, שאינה מפריעה לו לקיים חיים בריאים ועליזים בלונדון. מס הכנסה ממשיך להמתין לשובו.

עוד איש עסקים שהעדיף להימלט לחו"ל ולא להתעמת עם שלטונות מס ההכנסה, היה יונתן זוכוביצקי, חתנו של המיליארדר שאול אייזנברג ז"ל. זוכוביצקי עזב את הארץ לפני כ-15 שנה לאחר שנחשד, יחד עם מיקי אלבין ז"ל, במעילה בכספי קבוצת אייזנברג.

פרשת זוכוביצקי-אלבין החלה ב-1984, כשהתברר שקבוצת אייזנברג צברה הפסדים בשורה של עסקות הקשורות ברכישת החברה לישראל, אתא ואחזקות בחברת צים. אייזנברג, ששהה רוב הזמן בחו"ל, זעם על ההפסדים וביקש לבדוק את הליך קבלת ההחלטות של זוכוביצקי ואלבין, שניהלו את עסקיו בארץ. במהלך הבדיקה התעוררו חשדות על היעלמם של עשרות מיליוני דולרים מכספי הקבוצה. בין היתר, נבדקה השקעה בחברת הטקסטיל האמריקנית "יונייטד מרצ'נד", שעליה השתלטו זוכוביצקי, אלבין ושני חבריהם לספסל הלימודים בתיכון עירוני א' בתל-אביב - עוזי רסקין, המתגורר בניו-יורק, ומנחם (מנטה) עצמון. החשד התמקד בכך שכספי אייזנברג שימשו למימון העסקה, ללא ידיעתו.

בראשית 1985 נפתחה חקירת משטרה בחשד של הונאה בכספי הקבוצה. במהלך החקירה קפץ אלבין אל מותו מחלון חדר החקירות בקומה השלישית בתחנת המשטרה ביפו. במקביל, נפתחה חקירה של שלטונות מס הכנסה בחשד שזוכוביצקי העלים הכנסות בהיקף כספי גדול, ואף הוגשה נגדו תביעה משפטית.

זוכוביצקי, כמו רבים לפניו, העדיף את גלות ניו-יורק על-פני בית-המשפט בתל-אביב. בניו-יורק הקים מועדון בריאות, והשקיע בנדל"ן ובחברת תעשייתיות. הונו מוערך בכמה עשרות מיליוני דולרים. תמיכתה של אסתר זוכוביצקי בבעלה, יונתן, עלתה לה במחיקת שמה מצוואת אביה. זוכוביצקי ביקר בארץ בחשאי לרגל חתונת בנו, אך איש לא טרח לעצור אותו.

נוצצים ובורחים

בני וינסלברג נחשב למלך הקייטרינג של ראשית שנות ה-90. החברה שלו, בני'ס קייטרינג, שלטה אז בענף כמעט ללא עוררין. כדי להעמיק את שליטתו בשוק, ובעיקר כדי להצדיק את המוניטין שיצאו לו, הוריד וינסלברג מחירים, זכה ברוב המכרזים, אך התקשה לראות רווחים.

וינסלברג אהב חיים טובים. הוא התגורר בסביון, ובחנייה שלו חנה צי של מכוניות וג'יפים. יום אחד זה קרה. הבנקים סגרו את הברז, ועד מהרה התברר שהחובות שלו נסקו לגובה של 50 מיליון שקל. וינסלברג לא חשב פעמיים, לקח את הרגליים וברח לחו"ל, כשהוא מותיר אחריו נושים רבים.

עוד בורח נוצץ הוא יובל רן, שזכה לתואר מלך הבועה, זה שהנפיק לראשונה בבורסה של תל-אביב חברה שעיקר עיסוקה מסחר בשוק האפור. בימים הטובים של ראשית שנות ה-90 נחשב רן גאון פיננסי. עד מהרה התברר שהוא לא יותר מאשר עוד מי שעשה קופה וברח לחו"ל. כמה שבועות לפני שעזב את הארץ, ארגן לעצמו רן מסע יחסי ציבור שבו הצטלם כשהוא שרוע על הספה בביתו בתנוחה רגועה, אולי כדי להרגיע את הנושים. שבוע אחר-כך הוא נחת בארצות-הברית, כשהוא מותיר אחריו חובות של מאות מיליוני שקלים. בתביעה בבית-המשפט טענו מפרקי החברה, שיש להם חששות כבדים שלפיהם בוצעו בה מעשים לא כשרים והועלמו כספים. לדבריהם, אחת מחברות-הבת חייבת לחברה-האם כ-108 מיליון שקל. המפרקים טענו עוד, שבעלי השליטה לא שיתפו עימם פעולה; שמסמכים שונים הועלמו או נשרפו.

האם בריחה בעקבות חובות היא מחלה מדבקת? מתברר שכן. במהלך 2000 הופתעה קהילת עורכי-הדין בארץ לגלות שעו"ד ילון הכט, מי שייצג ברחנים רבים, ובהם יובל רן, עזב בעצמו את הארץ בשל מה שהוגדר על-ידו, נסיבות רפואיות ונפשיות שנבעו מעומס העבודה שהוטל עליו.

לבית-המשפט שדן בפירוק המשרד הודיע הכט, שיצא את הארץ מבלי שנגע בכספי לקוחותיו, וכי בעת שהותו בחו"ל הוא נותר עם כספים מעטים, ולמעשה הוא מתקיים בסיועה של משפחתו הקרובה. באותה נשימה הודיע הכט, שלו יכול היה לחסל את התחייבויותיו כלפי מספר בנקים לפני צאתו לחו"ל, היה עושה כן, והוא מקווה להגיע ביום מן הימים להסדר עם נושיו.

"זה לא שאני לא יכול להאמין עליו, כי ילון מסוגל להכל. הוא לא עושה חשבון לאף אחד", אמר עורך-דין שהיה מקורב אליו ביותר, "רק קשה לי להבין למה הוא עזב, הוא הרי כל-כך מחובר למשפחה".

הבורח, קווים לדמותו

"אני מאמין שלרוב הבורחים יש אינטליגנציה גבוהה", אומר רו"ח יהודה ברלב, ממשרד רואי החשבון ברלב ושות', המתמחה בעבירות כלכליות. "הם ברובם אנשי העולם הגדול, ולכן הם מרגישים בטוחים לצאת לחו"ל. רובם עושים זאת מתוך היסטריה ומצוקה נוראה, ומקווים שבאמצעות הבריחה יגיעו להסכם. ואכן, נדמה שהבריחה משפרת את מצבו של החייב. לעתים קרובות הוא מנהל משא-ומתן עם המשטרה ועם הפרקליטות שרואה הישג בכך שהצליחה להחזיר אותו לארץ. עצם העובדה שהאיש הסכים לחזור מהווה לעתים קרובות נקודת זכות לטובתו".

מנכ"ל גיל חקירות, שמוליק גוזמן, אומר שמי שבוחר באופציה של בריחה הוא זה שהאמין עד הרגע האחרון שיצליח להציל את העסק. "אני מכיר מקרים מעטים בלבד שבהם אדם תכנן לעצמו היעלמות במשך מספר חודשים והכין לעצמו בית חדש", אומר גוזמן, "הרוב פשוט קמים ובורחים".

חלק מהבורחים משתמשים בדרכונים מזויפים, מתחפשים לחרדים, שוכרים יאכטות ומטוסים פרטיים, ונמלטים למדינות שלהן אין הסכמי הסגרה עם ישראל.

"קשה מאוד לשרטט פרופיל של מי שמועד לברוח אחרי שנקלע לחובות", אומר עו"ד אורי סלונים. "חלק מהם עושים זאת מתוך מחאה, ומתוך אי-רצון להישאר בארץ, לאחר שנדמה להם שהשלטונות נהגו בהם בקשיחות. אחדים מתכננים זאת בקפידה, ואחרים פשוט בורחים. מעט מאוד מצליחים לתכנן עוקץ ולברוח. רוב המסתלקים עושים זאת מתוך מצוקה שגורמת להם לחשוב שלא יצליחו להתגבר על המשבר שפקד אותם.

"היה לי לקוח שהשותף שלו תפר לו תיק והעליל עליו עלילות שווא. האיש הרגיש שאין לו אפשרות לחיות פה והוא פשוט קם עזב. זה הרס אותו והרס את המשפחה שלו, אך לא היתה לו שום ברירה. זוהי דוגמה למקרה טראגי. האיש חי באיזשהו מקום בעולם, רחוק מהמשפחה, הילדים והנכדים.

"לרוב, הילדים לא רוצים לעזוב את הארץ ולחיות חיים של גלות. זו הסיבה שבגללה 50% מהבורחים מבקשים לחזור, על-אף שהם יודעים שבארץ מחכים להם המשטרה ועורכי-הדין של הצד הנפגע".

בעקבות הכסף האבוד

אך עד שהבורח מחליט לחזור, לצד הנפגע לא מחכים חיים קלים. האופציה לפנות למשטרה כמעט שאינה קיימת. סמכויותיה של משטרת ישראל מסתיימות בשדה התעופה בן-גוריון, ופניות לאינטרפול בדרך-כלל אינן מניבות תוצאות. האפשרות הכמעט יחידה היא פנייה לבלשים פרטיים שתרים בעולם אחרי החייב. עניין של כמה מאות אלפי דולרים.

"למכס ולמשטרה יש נציגים בחו"ל", אומר רו"ח צבי איציק, "אך אלה אינם יכולים לזמן מישהו לחקירה. בהליך האזרחי, הדרך קלה הרבה יותר. אם מדובר בחברה שנקלעה לפירוק, המפרק יכול לעלות על מטוס ולבוא בדברים עם הבורח. בניגוד למשטרה, עליו לא חלה שום מגבלה חוקית. כאשר מאתרים את החייב ניתן לעתים לאתר את נכסיו באמצעות צווים בין-לאומיים ולהטיל עליהם עיקול. מדובר בהליך פשוט בהרבה מאשר ניסיון להחזיר אותו לארץ. כל הכספים עוברים דרך מערכות בנקאיות. החקירה משחזרת מה המקורות והשימושים שנעשו בכסף. באמצעות צווים נגד בנקים בחו"ל ניתן לאתר לפחות חלק מהכסף".

"בהתחלה כולם כועסים, אבל ככל שעובר הזמן, גם הנפגעים ששים פחות להשקיע כסף חי על כסף מת", אומר גוזמן. "עלות מעקב בחו"ל היא כמה עשרות אלפי דולרים, והמעקב לא תמיד מצמיח פירות. באחד התיקים היותר מוצלחים שלנו, התבקשנו לאתר יהלומן שנמלט למזרח אסיה והשאיר כאן את משפחתו. מהר מאוד גילינו שלאיש היתה לא רק אשה, אלא גם מאהבת, והצמדנו לה מעקב. כמה חודשים אחרי שהאיש ברח גברו געגועיה של המאהבת, שהיתה במקרה גם מזכירתו, והיא נסעה אליו לפיליפינים, וכך איתרנו אותו. האיש העדיף לשלם ללקוח שלנו מאשר לחזור לארץ ולהתעמת עם יתר הנושים ועם אשתו".

"לאחרונה", מספר מנהל מודיעין אזרחי, אייל אברמוביץ', "התאחדה קבוצה של אנשי היי-טק שהחליטו לחפש בעל רשת חנות מחשבים שברח לחו"ל אחרי שהפסיד את רוב כספו בהימורים. אחרי שהוציאו מאות אלפי דולרים על איתור, מצאו את האיש מרושש בדרום אפריקה.

"מי שמחליט לחפש", ממשיך אברמוביץ', "עושה זאת בעיקר כדי להשיב לעצמו את כספו. תהליך החיפוש בדרך-כלל ארוך וממושך, אך במקרים רבים יש הצלחות. בארצות-הברית מוצאים בעזרת מעקב אחר כרטיסי אשראי. באירופה מוצאים בדרך-כלל בעזרת הנפש היהודית. ישראלי נמלט תמיד יחפש את קרבתם של יהודים אחרים, וכך רבים מהם נתפסים בבית-הכנסת, בעיקר בחגים היהודיים.

"אם הנמלט השאיר אחריו משפחה בארץ, הוא לא יצליח להתאפק ויתקשר בראש השנה ובפסח. תחקור קל של קרובי משפחתו יגלה במקרים רבים היכן הוא מסתתר".

ומה עושים אחרי שמאתרים את המבוקש?

"בדרך-כלל יושבים בשקט ולא עושים דבר. כי אנחנו בעצם מחפשים את הכסף ולא את האיש עצמו. אחרי שאנחנו מוצאים אותו אנחנו מנסים לברר מה רמת חייו, והאם יש לו נכסים שאפשר לשים עליהם יד. אחרי הבירור אנחנו מצביעים עליו למזמין העבודה ויוצאים מהמשחק".

מהו לדעתך המקלט החביב ביותר על הישראלים?

"רבים נמלטים לדרום-אמריקה, שיש בה שכונות רבות עם שמירה פרטית, שאליהן המשטרה לא נכנסת. כל זה בתנאי שאכן הצליחו לארגן לעצמם קופה נאה בעזרתה אפשר לחיות בגטו של עשירים. אחרים חיים בחוסר כול ובאומללות".

אין זה סוד שלחוקרים פרטיים ולמפרקים יש כמה אמצעי לחץ שאותם הם יכולים להפעיל על חייב, כדי שזה ימהר להחזיר את חובו. "כמפרק של חברה, המטרה שלי לדאוג לאינטרסים של הנושים", אומר חוקר פרטי. "בדרך זו אני יכול לומר לחייב, שאם הוא לא יחזיר את הכסף, אסגיר אותו לשלטונות או אסגיר את מיקומו לנושים אחרים. במקרה כזה הוא יעדיף לשלם לי ולא להיות מוסגר למשטרה או למס ההכנסה".

בעצם, הם רוצים לחזור

סמי נחמיאס היה איש מודיעין, איש משטרה וחוקר פרטי, שעבד בעיקר בשירות יהלומנים בבורסה של רמת-גן. כשאלה ביקשו לאתר עמיתים למקצוע שלוו כסף אך סירבו להחזירו, או נעלמו בחו"ל עם שקית מלאה יהלומים, הם פנו לנחמיאס.

"בדרך-כלל אף אחד לא טורח לחפש את הבורחים, כי איתור בחו"ל עולה כסף רב", מאשר נחמיאס, "סוד ידוע בין היהלומנים הוא, שמי שחושב לברוח לא ירמה בסכום העולה על 40 אלף דולר, מאחר שעד סכום כזה, לא כדאי להפעיל חוקר פרטי. רוב העבודות שקבלתי היו מכמה יהלומנים שהתאחדו יחד כדי לחפש את החייב. לעתים קרובות יהלומנים שכרו אותי לא כדי שאמצא באמת את החייב, אלא כדי לאשר את הגניבה, ולאפשר לרשום אותה כחוב אבוד".

אחת התפיסות שנחמיאס התגאה בהן היתה של יהלומן שברח לפני מספר שנים לחו"ל, לאחר שלא שילם לקבוצה שלמה של יהלומנים. למרבה הפלא, משפחתו של היהלומן, שחיה בארצות-הברית, עזרה לנחמיאס ושכנעה את הבן הסורר לחזור לארץ, לעמוד לדין ולהוכיח את חפותו. היהלומן אכן חזר לארץ, שילם חלק מהחובות, נשפט, ישב בכלא וזכה לחנינה מנשיא המדינה. לאחר שחזר לארצות-הברית הוציא את היהלומים מהמחבוא.

"חלק מהבורחים, כמו למשל זוכוביצקי, עשו עסקה לא רעה", אומר נחמיאס. "אחרים חיים חיי מסכנות. אלה שוכרים דירה קטנה בפרבר עני ופוחדים מהצל של עצמם. אני מכיר מנהל כספים שברח לברזיל אחרי שגנב ארבעה מיליון שקל, והסכים לחזור לארץ בלי הסכם, העיקר כדי להיות שוב בבית. אחרים מתגעגעים לאשה, לילדים, להורים ולחברים".

למרות הכול, בריחה נראית כפתרון לא רע לגמרי.

"במקרים מסוימים גם בית-סוהר יכול להיחשב כפתרון. אם מישהו גונב 20 מיליון שקל, ומקבל ארבע שנים בבית סוהר, הוא מרוויח חמישה מיליון שקל, נקי ממס, בשנה. במקרים רבים אנשים מעדיפים להישפט ולהגיש ערעור. בריחה, לדעתי, לא שונה בהרבה מכלא. הבורח נמצא כל הזמן תחת החשש שיתפסו אותו. רובם חיים כמו פליטים בלי יכולת לנהל אורח חיים תקין". איזה אחוז לדעתך חוזרים?

"כמחצית מהבורחים חוזרים בסופו של דבר. אחרים רוצים לחזור ולא יודעים איך. לפני כמה ימים קיבלתי טלפון היסטרי ממשרד ממשלתי, ובו סיפרו לי שמנכ"ל של חברה ציבורית, שעשה מניפולציה במניות, חזר לארץ אחרי עשר שנים והסגיר את עצמו למשטרה מתוך כוונה להגיע להסדר". ֲ

צרו איתנו קשר *5988