הנקראות ביותר

עידן האנחנו

בערים הגדולות מתגבשות קהילות קטנות שמנסות לשים דגש על עבודה קבוצתית, מעורבות חברתית והכי חשוב: שכנות טובה

לפני כשבוע, כשיצאה רחל דסברג לעבודה, גילתה לחרדתה ששכן נזעם רוקן את האוויר משני גלגלים ברכבה. בעודה עומדת שם, אובדת עצות ומתאבלת מראש על שעות העבודה האבודות, עבר במקום מכר, ספר שמספרתו שוכנת בהמשך הרחוב. אחרי שיחה קצרה הוא פשוט הציע לה לקחת את הרכב שלו. "ברגע הראשון הייתי קצת בהלם, אבל אחר כך מצאתי את עצמי נוהגת בחדווה בג'יפ שלו. הוא ממילא עובד בשכונה ואני חוזרת לפני שהוא נוסע הביתה".

דסברג, מנהלת קשרי לקוחות בחברת היי-טק, היא תושבת הצפון הישן של תל אביב. ההיכרות שלה עם הספר השכונתי היא רק חלק ממארג קשרים קהילתי, המקיף תושבים ובעלי עסקים המכירים זה את זה כבר שנים, נפגשים ברחובות, בחנויות או בבית הקפה הקטן בכיכר מילאנו, שמשמש גם תחנת מידע ללקוחות הקבועים, מקום להשאיר בו מפתח או הודעה לידידים. בעל הקפה הוא מעין רכז קהילה, הטורח לארגן במקום מדי פעם "ערב חברים", שבו כל אחד מביא ממאפה ידיו או מיצירותיו האישיות.

"זו ממש קבוצה קבועה של אנשים שאתה בקשר איתם ואתה יודע עליהם כל מיני פרטים אישיים - אבל עם גבולות. זה נגמר בדרך כלל בקטע של 'שלום, שלום'", אומרת דסברג. "אני יודעת על אנשים שיצרו קשר יותר מעמיק ונסעו יחד לסיני למשל, אבל גם סתם הקשר האנושי הבסיסי: המלצות על אנשי מקצוע, בייביסיטר, חמימות אנושית, תמיד יש עם מי לדבר, תמיד יש תחושה שמכירים אותך ויש נקודות מפגש עם אנשים כמוך. זה נותן הרגשה של כפר בתוך העיר".

המנהיגות הקהילתית

החיפוש אחר חיי קהילה עם אנשים שמכירים אותך משותף, מסתבר, לחלק לא קטן מתושבי הערים הגדולות. בתל אביב אפשר למצוא מוקדים שונים של התרחשות קהילתית, ספונטנית או מאורגנת. במתחם נגה ביפו מקיימת הקהילה המקומית קשר קבוע באמצעות עיתון מקומי ופעילויות משותפות. בלב העיר מתקיימת מזה יותר משנה פעילות חברתית-קהילתית אינטנסיבית למדי. המרכז הקהילתי בית תמי במתחם שינקין מעורב בתכנון, ארגון ואירוח חלק מההתרחשויות, אולם היוזמות מגיעות מהרחוב, מהתושבים. בחנוכה התקיים שם אירוע "אוטופיה בכתום", ששילב תערוכת אמנות של כ-50 אמנים שעבודותיהם נתלו על מרפסות התושבים.

"עבורנו, אנשים שעובדים עם הקהילה, זה כמעט חלום רטוב, שאנשים מתחברים ומתארגנים ואנחנו יכולים לתת להם תשתית לפעילות", אומר מנהל בית תמי, עודד רגב. "בא בנאדם שיש לו רעיון, אנחנו מספקים חומרים, מקום לעבוד, תאורה, והאמנים תורמים את זמנם. השנה נכנס לפרויקט גם שבט הצופים, ומשתתפים בו גם עסקים מהסביבה".

מאחורי "אוטופיה כתום" עומדות שתי קבוצות של פעילים, האחת היא קבוצת האמנים הרב-תחומית "האור הוא טוב", והשנייה היא קבוצת אוטופיה, מייסודם של אייל סלונים ושותפו, פואט ("פואט זה מספיק. כמו מדונה", מסביר סלונים), צייר ודי.ג'יי. סלונים, מטפל הוליסטי ומנחה סדנאות, מסביר: "אנחנו עושים פרויקטים שמטרתם לעורר השראה באנשים ולחולל הבדל, על פי ערכים של אהבה, נתינה והכוח לעשות ביחד. הסיבה שאנו פועלים בלב תל אביב היא מתוך הבחנה שיש לאנשים בעיר צורך להתאחד ולהכיר אחד את השני. אנשים בעיר הולכים בלי להסתכל אחד לשני בעיניים, בלי להכיר את השכנים שלהם בבניין. הצורך הזה להתחבר ולהתאחד נמצא בלב העשייה שלנו. ליצור מנהיגות קהילתית".

כיום מונה קבוצת אוטופיה כמה מאות אנשים. לדברי סלונים, המעגלים האלה יצאו מחוץ לתל אביב ומשפיעים על סביבתם בכל מקום שאליו הם מגיעים. רוב האנשיןם, מודה סלונים, הם צעירים ופנויים, אבל יש גם בני 30-40 והורים לילדים. "מדובר", הוא אומר, "ברוח צעירה של אנשים שיש להם זמן ורצון. הקבוצה מתעסקת גם עם נושאים גדולים, כמו שלום, בטיחות בדרכים ונזקקים - תופעות חברתיות שהן פועל יוצא של מערכת מנוכרת ומודרנית".

בקבוצת "האור הוא טוב" חמישה חברים שעבודתם שואבת השראה מהמקורות ומחיי היומיום. יהודה גולדין הוא אמן פלסטי ושחקן, מיקי קוקולביץ ועדינה שפיגלר אף הם אמנים, מלכי פירר עוסקת בווידאו-ארט ופיליפ שיינמן מגיע מתחום האינטרנט.

על היוזמה לפעילות קהילתית אומר שיינמן: "כל אחד מאיתנו פעיל בסביבתו או בקהילות וירטואליות. אני עצמי עוסק בדיאלוג בין קהילות וירטואליות במצבי קונפליקט. אנחנו פעילים חברתיים, כולנו מעורבים בעשייה".

* יש הבדל בין קהילות וירטואליות וקהילות פיזיות?

"בהחלט כן. המפגש הפיזי הרבה יותר משמעותי".

את החיפוש אחר חיי קהילה מסביר רגב בצורך האנושי להרגיש שייך. "ואולי זו גם תגובת נגד לעומס העצום של האפשרויות לא לפגוש אנשים. אני יושב בבית ויש לי 80 ערוצי טלוויזיה ומוזיקה, וסביר להניח שבכל שעה משעות הפנאי אני יכול למצוא שם משהו מעניין, ואם לא, אז אני יכול לשבת מול המחשב ויש לי עולם אינסופי של מידע ובידור. יש בזה משהו מאיים, כי מאוד קל להתנתק ולהגיע לקיום מאוד מבודד. אני חושב שאנשים פוחדים לגלות שהם יתפתו ויישאבו לזה, וזה יהיה המסמר האחרון בארונה של חברה מיזנטרופית, שגם ככה היא תחרותית, אגרסיבית ולא קלה".

"שימי לב שמכל האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים המכשיר שהכי משתלט על חיינו הוא דווקא מכשיר של קשר אישי. הטלפון הנייד. נכון שיש גם סיטואציות מגוחכות, שיושבים כמה אנשים ביחד וכל אחד מדבר בטלפון שלו, אבל בכל זאת, ההצלחה העצומה של הטלפונים הניידים מעידה על הצורך הזה להיות בקשר".

*ואולי זה מעיד דווקא על הצורך שמישהו יאשר לי שאני קיימת; על זה שאיבדנו את היכולת לתקשר מתוך קירבה, פנים מול פנים?

"לא. עצם המפגש הוא מה שמזין את הצורך בחברה. יש היום הרבה קבוצות שיוצאות לטיולים ולמועדוני שירה ביחד, קבוצות שמנסות להבטיח וליצור מסגרות חברתיות שישחררו אותנו מאזיקי הזהב של העידן הדיגיטלי. זה מתבטא גם בפריחה של ישובים קהילתיים, שיש בהם חיי תרבות וחברה די עשירים. זו כנראה התגובה לחשש מהסתגרות".

רגב מזכיר את ספרו של פרופ' דב גולדברגר "המערה הדיגיטלית" (ידיעות אחרונות, 1995), שניסה לפני כמעט עשור לחזות את השינויים הקהילתיים של החברה בעידן הדיגיטלי, והזהיר מפני הפיכה לחברה של בודדים, שמבלים מול מסך, ומצביע מנגד על כך שאין תחליף לאינטראקציה האנושית.

רוצים להיות חלק

גולדברגר, כיום מנכ"ל משרד הרווחה ובעבר מנכ"ל החברה למתנ"סים, חוקר ומרצה בביה"ס לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, אומר היום, כי החיפוש אחר חיי קהילה אורבניים הוא חלק מתופעה חברתית יותר רחבה, וצריך לראות אותה בקונטקסט השלם.

"החברה המודרנית רוצה להיות מעורבת ומשפיעה, במקביל לתהליך של אנדיבידואליזם והתנכרות", הוא אומר. "היום אנשים לא רוצים רק לקטר בימי שישי בסלון, אלא לקחת אחריות ולשנות - והם מוכנים גם להשקיע ולהתנדב ולעשות. להיות חלק ממי שמקבל הכרעות בקשר לגורלם. בתחומים שפעם אזרחים לא חשבו שאפילו מותר להם להביע דעה".

*זה עידן האגואיזם? כל אחד רוצה לעצב את עולמו לפי טעמו?

"זה לא אגואיזם. זו עמידה על זכויות וביקורת על מחדלים: מעורבות הורים במערכת החינוך או אפילו בצבא, למשל. אני רואה את זה בקונוטציה חיובית - אנשים מעורבים ומנסים להשפיע. זה לא מקרי שבשנים האחרונות קודמו חוקים שמטפלים בזכויות הפרט, כבוד האדם, זכויות הילד. רק לאחרונה בית המשפט פסק שתושבים מעין כרם יכולים להיות חלק מוועדת התכנון והבינוי. כל זה שייך לאותה מערכת".

*מחפשים את מדורת השבט?

"מצד אחד יש יותר ויותר "ברזלים" - הטלוויזיה, המחשב, הסלולרי וכל אחד, גם בתוך הבית, נמצא בחדר אחר וצופה בתוכנית אחרת. זאת אומרת שאפילו בתוך הבית קשה למצוא את המדורה המשפחתית. ובכל זאת, לא אנחנו המצאנו את העובדה שהאדם הוא יצור חברתי ודווקא אנשים שחיים בלחץ מחפשים פורקן שהוא גם אתגרי וגם חברתי. היום יש פחות חוויות משותפות, לכן החיפושים אחרי גירויים אלטרנטיביים. הקהילות הן חלק מהחיפוש, מהרצון להיות עם אנשים כמוני".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות