7 הערות על הבחירות בארה"ב

מהפרופסור שידע הכול ועד לקנוניה בת 230 השנה לזייף את התוצאות

מפגין בלוס אנג'לס נגד טראמפ / צילום: רויטרס מפגין בלוס אנג'לס נגד טראמפ / צילום: רויטרס
יואב קרני / איור: גיל ג'יבלי"
יואב קרני 19.11.2016

1. איך ידעת, פרופסור?

מי כתב את הפרשנות הקולעת ביותר לאחר הבחירות לנשיאות בארצות-הברית? התשובה היא ריצ'רד רורטי, מן הפילוסופים הבולטים ביותר של אמריקה במחצית השנייה של המאה ה-20. זה כמובן מעורר קושי מסוים, מפני שרורטי מת לפני תשע שנים. יתר על כן, את פרשנותו המצוינת הוא כתב לפני 18 שנה. תלמידיו הם שפרסמו אותה מיד לאחר שנודע ניצחונו של דונלד טראמפ.

הנה מה שרורטי כתב ב-1998, בספר שנקרא "להשיג את ארצנו" (Achieving Our Country): "חברי האיגודים המקצועיים והפועלים הלא-מאורגנים והלא-מקצועיים יבחינו במוקדם או במאוחר, שממשלתם אפילו אינה מנסה למנוע את צניחת שכרם, או את יצוא מקומות העבודה שלהם. באותו הזמן, הם יבחינו שעובדי הצווארון הלבן בפרברי הערים - החרדים בעצמם מפני צמצומים - לא ירשו שיוטלו עליהם מסים, כדי לספק הטבות חברתיות לכל האחרים.

"בנקודה ההיא, משהו יתפקע. הבוחרים שאינם מתגוררים בפרברים יחליטו כי השיטה כשלה, ויבקשו להם איש חזק להצביע בעדו - מישהו המוכן להבטיח להם, כי לכשייבחר, הביורוקרטים היהירים, עורכי הדין הערמומיים, סוחרי האג"חים עתירי-התגמולים והפרופסורים הפוסט-מודרניסטיים לא ימשכו עוד בחוטים. סביר מאוד שדבר אחד יתרחש: יאבד כל מה שהשיגו בארבעים השנה האחרונות האמריקאים השחורים והחומים, וההומוסקסואלים. בוז משועשע כלפי נשים יחזור לאופנה מוצא יימצא לכל התרעומת, שאמריקאים מעוטי-השכלה חשים כלפי בעלי התארים האקדמיים המכתיבים להם את התנהגותם".

הדיוק מעורר השתאות. רורטי היה איש שמאל על-פי חינוכו ונטיותיו, אם כי זה היה שמאל דמוקרטי ורפורמיסטי, לא מרקסיסטי. הוא כתב את הדברים בעיצומה של גאות כלכלית היסטורית. כאשר תסתיים, ב-2001, יגידו עליה שהיא הייתה הארוכה ביותר באמריקה בימי שלום, או אולי הארוכה ביותר, נקודה. התוצר המקומי הגולמי זינק ב-4% עד 5% בשנה. בפעם הראשונה זה 40 שנה, הממשלה הפדרלית איזנה את תקציביה, והגיעה אפילו ליתרה. הרושם הכללי היה שבכלכלה מתקיים הכלל "הגאות מחלצת את כל הסירות מן השרטון".

בקיצור, לא היה טעם מיידי או ממשי בפסימיות, בוודאי לא מן השיעור שנטף מעטו של הפרופסור (הפוסט-מודרניסטי) רורטי. חוכמתו וחזונו מביישים כל פרשן פוליטי בן ימינו. איך הוא הבחין בכל זה, מראש מגדל השן שלו באוניברסיטת פרינסטון, לפני עשרים שנה, בשעה שאנחנו החמצנו את הסיפור הזה מעיקרו בעצם התרחשותו. אכן, ריצ"רד רורטי, אנחנו מתאבקים בעפר רגליך.

2. טרפלגר מגלה את השכנים

עכשיו, משהתאבקנו והכינו על חטא, הבה נדבר על החטא. מעמד הפרשנים והחזאים, היידעונים והקוראים בכוכבים הטעה את ציבור המשתמשים בהניחו את ניצחונה הממשמש ובא של הילארי קלינטון. חודש אחד לפני ההצבעה השתררה ציפייה לתבוסה מוחצת של טראמפ ושל המפלגה הרפובליקאית. המלה האנגלית landslide, או "מפולת הרים", חזרה והופיעה. זו המטאפורה החביבה על העיתונות הפוליטית לתאר ניצחון עצום ממדים. "מפולת ההרים" החזויה שכנעה את הדמוקרטים להשקיע כספים בתשדירי טלוויזיה בטקסס ובג'ורג'יה, מצודות רפובליקאיות שלא הרימו יד לטובת דמוקרט זה 40 שנה ויותר. הציפייה למפולת הרים שכנעה את הדמוקרטים שהם עומדים לחזור ולחלץ את הסנאט מידי הרפובליקאים; ואולי, אולי, אם המפולת תהיה נפילית, הם יצליחו להשתלט אפילו על בית הנבחרים, שהיה מחוץ להישג ידם בשש השנים האחרונות.

הציפיות האלה נמוגו והלכו בשבועיים האחרונים של המערכה. הסקרים והפרשנים הזהירו שההפרש מצטמצם. סקר משותף ל"וול סטריט ג'רנל" ולרשת אן.בי.סי הראה בשישה בנובמבר כי יתרונה של קלינטון הצטמק בתוך חודש אחד מ-11% ל-4%. קלינטון ואנשיה הכריזו שאין הם מופתעים; מלכתחילה הם ציפו לצמצום. לפרשנים היה הסבר מתקבל על הדעת: עניין טבעי הוא שבהתקרב יום הבחירות, רפובליקאים אשר ישבו על הגדר התחילו "לחזור הביתה".

בסוף השבוע האחרון שלפני הבחירות רווח לדמוקרטים: הצמצום נבלם, ההפרש חזר וגדל במקצת. יתר על כן, "גאות" של מצביעים היספאניים, יוצאי אמריקה הלטינית, העניקה לקלינטון יתרון פתיחה מרשים בהצבעה המוקדמת. כמעט שליש מבעלי זכות הבחירה הקדימו והצביעו לפני 8 בנובמבר. "לוס אנג'לס טיימס" חזה, על סמך הגאות הזו, שקלינטון תקבל 352 מ-538 האלקטורים, אשר בידיהם מסורה להלכה בחירת הנשיא, הרבה יותר מ-270 האלקטורים הנחוצים.

48 שעות לפני פתיחת הקלפיות, רשת פוקס, שאותה קצת קשה להחשיד במשוא פנים לטובת השמאל, צפתה ניצחון סולידי של קלינטון. הסקר שלה העניק למועמדת הדמוקרטית יתרון ארצי של 4%. אפילו אתר הרשת האולטרה-ימני Breitbart הראה יתרון קל של קלינטון - אם כי צריך להזכיר שערב יום הבחירות בקע קול חריג אחד, ממכון סקרים שמעטים מאוד שמעו את שמו: Traflagar Group. ברייטבארט דיווח בשבעה בנובמבר, בטון ספקני, שעל-פי טרפלגר יש לטראמפ יתרון של 2% בפנסילבניה, מדינה שהצביעה באחרונה לטובת מועמד רפובליקאי ב-1988. מנכ"ל טרפלגר אמר לברייטבארט: "אחת לנו, ביום רביעי אני אהיה זה שקלע במטרה, או שאיש לא יחזור ויאזין לי לעולם".

האומנם שיחק לטרפלגר מזלה, או שהיה הבדל מתודי בינה לכל השאר? ובכן, על-פי טרפלגר אמנם היה הבדל. היא ניסתה לזהות "העדפות סמויות" של מרואייניה באמצעות השאלה המשונה "במי תומכים שכניכם?". השאלה מקילה על הנשאלים "להציג את העדפותיהם שלהם באמצעות ייחוסן לאחרים". זה חשוב במיוחד בבחירות, שבהן תמיכה באחד המועמדים כרוכה באות קין ובמבוכה. ואמנם, 52.14% ממרואייני טרפלגר השיבו ששכניהם תומכים בטראמפ. רק 39.78% מן "השכנים" תמכו בקלינטון.

"אני מאמין שזה קורה, מפני שמסע הבחירות של טראמפ שונה מזה של מועמדים אחרים", הסביר מנכ"ל טרפלגר. "לא רק המועמד מותקף, אלא גם תומכיו מותקפים. מתי בפעם האחרונה במערכת בחירות לנשיאות, תומכיו של אחד המועמדים כונו 'מגונים' (deplorable), או 'גזענים', או 'בורים'".

3. אפקט בראדלי

אכן, הבה נסיר את מגבעותינו לכבוד טרפלגר, אשר היטיבה כל-כך לנחש את תוצאות הבחירות. רגע, רגע, "לנחש"? האין אנחנו מדברים כאן על מדע? מה לניחוש אצל מדע?

התשובה, שחזרנו עליה פעם אחר פעם מאז שנת 2000, היא שסיקור דעת הקהל אינו עניין בלבדי לסוציולוגים או לפספולוגים (חוקרי דפוסי הצבעה). יש בו מרכיב של אמנות. אין טעם לקרוא נתונים כפשוטם. תמיד צריך לשקלל אותם, כדי להעריך את הסבירות שהמרואיין יוציא את העדפותיו אל הפועל ביום הבחירות, ולא יחליט להישאר בבית.

טרפלגר היטיבה, מפני שהיא פיתחה נוסחה מקורית להערכת כנותם של מרואייניה. היא התמודדה בזה עם פקטור, הידוע היטב לסוקרי דעת קהל, ומהלך עליהם אימים מאז שנת 1982. בשנה ההיא היו בחירות לכהונת המושל בקליפורניה. המועמד הדמוקרטי היה ראש העיר השחור של לוס אנג'לס, טום בראדלי. הסקרים חזו ניצחון היסטורי לבראדלי. אילו נבחר הוא היה הופך למושל השחור הראשון של המדינה הגדולה ביותר בארצות-הברית, והראשון של מדינה כלשהי זה מאה שנה. הוא נוצח בהפרש של 1%. הסוקרים הגיעו למסקנה, שאחוז מסוים של לבנים לא אמרו את האמת על העדפותיהם, מפני שחששו להישמע "גזענים".

הבחירות של 1982 העשירו את העגה הפוליטית בביטוי "אפקט בראדלי". גם הפעם לא פסקה התהייה אם הסקרים, החוזים ניצחון לקלינטון, אינם סובלים מאפקט בראדלי. אולי שיטת טרפלגר תאומץ מכאן ואילך.

אגב, ישראלים לא יתפעלו במיוחד מן הדיון הזה. הם זוכרים, במידה שהם טורחים לזכור, מה קרה לסקרי דעת הקהל לפני 20 שנה בדיוק, מרצח יצחק רבין עד הבחירות לכנסת ה-14, חצי שנה אחר כך. הם הראו פעם אחר פעם הפרש גדול לטובת מפלגת העבודה. אני מעיין בגיליון "מעריב" שבוע אחד לפי הבחירות (באתר העיתונות היהודית של הספרייה הלאומית). כותרת ענקית מכריזה, "סקרים: יתרון לפרס 4% עד 7% על ביבי".

מספר גדול של מרואיינים השיבו שעדיין לא החליטו, אף כי נשאר רק שבוע אחד. זה היה נתון מפתיע, בעצם לא כל-כך מתקבל על הדעת. בנימין נתניהו מיהר להגיד, שהקולות הצפים "הם שלנו". רוב השומעים פקפקו. הוא כמובן צדק. השאלה התלויה ועומדת היא אם מרואיינים שיקרו ביודעים, מפני שזיכרון רבין העיק עליהם, והם חששו להיתפס כ"מגונים", או "גזענים".

כמובן, הסבר מדעי הוא שהמדגמים היו לקויים. זה ייתכן בהחלט. הם היו לקויים ב-1981, הם היו לקויים ב-1984. אולי גם ב-1996. כך או כך, לעיתונאים אין ברירה אלא להסתמך על סקרים, בעיקר כאשר הם מתפרסמים חדשות לבקרים. על מי נסתמך אם לא על הסקרים? על ידע אישי? על אינטואיציה? על התגלות בחלומותינו, תשאלו-את-לונה-אשתי-עדה-חלמנו (כמאמר הגשש החיוור)?

4. פיעפעו, פיעפעו

אני אומר את המלים האלה כלפי ביקורת לא מלומדת, לא הוגנת וקנטרנית, שגם אני קיבלתי. קורא נאמן אחד האשים אותי שהתנגדותי לדונלד טראמפ עיוותה את ראייתי, ולא הבחנתי ב"מה שמפעפע מתחת לפני השטח".

קודם כול, מכל מלמדיי השכלתי, וגם מכל מבקריי. אבל לא היה צורך להבחין בפיעפוע "מתחת לפני השטח". הפיעפוע היה גלוי לכל עין. כולנו ראינו את אספות-הענק של טראמפ, שהיו גדולות בהרבה מאלה של קלינטון. כולנו ידענו, מפני שהתקשורת הסלפנית סיקרה בהרחבה, שהמוני בוחרים מן המעמד הלבן הנמוך - פועלים קשי יום, בעלי השכלה נמוכה יחסית - התייצבו לצד טראמפ. הוא הרי נחל ניצחון מדהים במקדימות של המפלגה הרפובליקנית מכוח הנהירה הזו.

השאלה לא הייתה אפוא אם יש פיעפוע, אלא אם הפיעפוע הזה רחב-ממדים מספיק כדי להנחיל ניצחון לטראמפ. התשובה שהעניקו הסקרים הייתה שאין הוא גדול מספיק. חלקם של הלבנים באוכלוסייה הכללית עומד בסימן ירידה, וכדי לנצח יהיה על טראמפ להגיע אל פלחי אוכלוסייה נוספים. הנחנו, שהפלחים האלה יתקשו לתמוך בו, מפני שהם מתונים יותר ורגישים יותר לרטוריקה גסת הרוח שלו. הסקרים הראו שהוא מתקשה למצוא נתיבות אל לבם של לבנים בעלי השכלה גבוהה יותר; ושנשים לבנות, בייחוד אלה המתגוררות בפרברים של מעמד בינוני, פונות לו עורף.

טראמפ ניצח לא בזכות ה"פיעפוע". הוא ניצח מפני שמספר גדול להפתיע של בעלי השכלה גבוהה ושל נשים לבנות סוב-אורבאניות הצביעו בעדו. אלה כנראה המצביעים שגילתה שיטת "במי תומכים השכנים" של טרפלגר, אבל לא גילו השיטות האחרות.

הילארי קלינטון הייתה קרובה להפליא לנצח בבחירות. במישיגן חסרו לה 13 אלף קולות מתוך קצת יותר מארבעה מיליון וחצי; בפנסילבניה חסרו לה קצת פחות מ-60 אלף קולות, מתוך כמעט שישה מיליון; בוויסקונסין חסרו לה 28 אלף קולות מתוך כמעט שלושה מיליון. זה גרעון מן הגודל שמנע את שמעון פרס מלהיבחר לראש הממשלה ב-1996. זו אינה "מפולת הרים".

כמובן, הציפייה המוקדמת הייתה לניצחון של קלינטון בשלוש המדינות הנ"ל בהפרשים משכנעים. אבל בניגוד לרושם שמעוררות רוב הפרשנויות, בעוכריה עמדה בסופו של דבר עריקת המעמד הבינוני המשכיל והאמיד, לא העריקה המכאיבה כשלעצמה של המעמד הלבן הנמוך. זה חשוב, מפני שהמפלגה הדמוקרטית הלומת הרעם עומדת כמעט ללא ספק על סף פנייה חדה שמאלה, בעקבות המעמד הלבן הנמוך.

5. הבריחה שמאלה

הבעתי כאן את דעתי ערב הבחירות, שהילארי קלינטון היא הסיכוי האחרון של המרכז הפוליטי באמריקה. ניצחון שלה, ובלבד שיהיה חד משמעי, יכריח את הרפובליקאים להיפטר מדונלד טראמפ, ולחזור אל מצב הצבירה הטבעי שלהם: מפלגה שמרנית עם פוטנציאל פרגמטי, התומכת (בין השאר) בסחר חופשי ובמדיניות חוץ אקטיבית, ומוכנה לרפורמה עניינית של חוקי ההגירה. ניצחון שלה, כתבתי, יסכל פנייה שמאלה אצל הדמוקרטים.

הילארי קלינטון, מועמדת רבת ליקויים ופגימויות, הייתה אפוא המחסום האחרון בפני קיטוב ורדיקליזציה של הפוליטיקה האמריקאית. הפרגמטיות שלה, ונטייתה אל המרכז, לא חיבבו אותה על השמאל במפלגתה ועל לגיונות הצעירים שנהרו, עוד ב-2008, ואחר כך ב-2016, אל מועמדי מחאה: אל ברק אובמה לפני שמונה שנים ואל ברני סנדרס הפעם.

אבל נטייתה של קלינטון אל המרכז הייתה תוצאה ישירה של ניתוח מעמיק, שהקלינטונים עשו עוד לפני 35 שנה. הדמוקרטים פנו שמאלה בעקבות תבוסתו הדחוקה מאוד של מועמדם לנשיאות ב-1968. סגן הנשיא, איש הממסד יוברט האמפרי, הפסיד אז לריצ'רד ניקסון באחד ההפרשים הקטנים ביותר בתולדות אמריקה (שבע עשיריות האחוז). בעוכרי האמפרי עמדו המלחמה הלא-פופולרית בווייטנאם והאלימות על רקע גזעי בערי אמריקה.

הפנייה שמאלה הביאה את הדמוקרטים למנות מועמד פציפיסטי בבחירות של 1972. הסנאטור ג'ורג' מקגאוורן נחל את התבוסה הגדולה ביותר בתולדות אמריקה. הוא הפסיד ב-49 מ-50 המדינות. ניקסון, אחד הנשיאים הפחות פופולריים בהיסטוריה, קיבל 61% מן הקולות.

אינה הרי 2020 כהרי 1972. הרבה השתנה באמריקה. אבל המנוסה שמאלה תרחיק את הדמוקרטים מציבור גדל של בוחרים, המתארים את עצמם "עצמאים". מוטב לזכור, שברני סנדרס עמד במבחן האש בהצלחה מרשימה רק במקדימות הדמוקרטיות. הוא לא נחשף להתקפה מסיבית בבחירות הכלליות. לא קשה לנחש מה היו הרפובליקאים עושים בסוציאליזם המוצהר שלו, בפלירט שלו עם ברית המועצות עליה השלום, בהתנגדותו למדיניות חוץ אקטיבית ובתמיכתו בהוצאות מסיביות ומנפחות-גרעון.

6. מה לעשות במעמד עובד אבוד

הואיל והבחירות האלה חזרו והושוו עם Brexit, הלוא הוא משאל העם הנמהר, שהוציא את בריטניה מן האיחוד האירופי, הנה עוד השוואה אחת עם בריטניה, או לפחות עם דינמיקות בריטיות. תבוסת מפלגת העבודה הבריטית בבחירות של 2010 התחילה מהלך של השמאלה. לאחר תבוסה נוספת, בבחירות של השנה שעברה, מהלך ההשמאלה הפך לריצה מהירה. למפלגה הקשישה הזו יש כיום המנהיג השמאלי הרדיקלי ביותר זה מאה שנה. היא ויתרה ויתור כמעט מלא על המרכז, שבו בדרך כלל מפלגות פוליטיות מוצאות את הניצחון.

כמובן, 2016 לימדה אותנו את הצורך להביא בחשבון את מגבלותיו הניכרות של "בדרך כלל". הרדיקליזציה של הפוליטיקה האנגלו-סאקסית משני עברי האטלנטי עומדת לגלוש גם לדמוקרטיות מערביות אחרות, ולטרוף את הקלפים. אבל אולי מועיל לשקול את צדדי הדמיון בין מפלגות מרכז-שמאל מתונות, הנתקעות בין פטיש לסדן, מבלי שיהיה להן מושג ממשי מה לעשות כדי שלא לאבד את הסיכוי לחזור ולהתייצב יום אחד בעמדת הנהגה.

מה לעשות במעמד עובד שאבד למפלגת שמאל, ונחטף בידי ימין לאומני ודמגוגי? זו שאלה הנשמעת טוב מאוד בעברית, אולי מפני שהיא חוזרת ונשאלת בישראל זה 39 שנה וחצי, ואינה מוצאת תשובה.

7. הבחירות זויפו, ב-1787

ניצחון טראמפ הוא תוצאה של הרבה נסיבות. אבל הוא בראש ובראשונה תוצאה טכנית של נוסחת בחירות ארכאית, הסותרת לחלוטין את העיקרון של "אדם אחד - קול אחד", העומד ביסוד הדמוקרטיה המערבית, אף על פי שאינו מוחל במלואו, או אפילו ברובו.

ממה נפשך, ביום כתיבת הרשימה הזו, כאשר עדיין לא נמנו כל הקולות בבחירות בארצות-הברית, ההפרש בין טראמפ לקלינטון עמד כמעט על 800 אלף קולות. לטובתה, כן, לטובתה. אין זה מן הנמנע כי לאחר שיימנו כל קולות המצביעים ששוגרו בדואר מבעוד מועד, הפרש ניצחונה של קלינטון יעמוד על מיליון וחצי עד שני מיליון. יהיו לה 2% יותר מאשר לטראמפ. זה הפרש גדול מזה שהקפיץ את ג'ון קנדי לבית הלבן ב-1960 ואת ניקסון ב-1968.

בעוכרי קלינטון עומד כמובן חבר הבוחרים (קולג' האלקטורים), שהמציאו אבות החוקה האמריקאית לפני 230 שנה. הם המציאו אותו, כדי להניח את דעתן של המדינות הקטנות בפדרציה המיועדת. הן חששו להידחק אל שוליים של חוסר חשיבות. האלקטורים נועדו להעניק להן משקל, שרוב פשוט בבחירות ארציות היה שולל מהן, מפני שמי מתעניין בדלאוור הזעירה כאשר יש הרבה, הרבה יותר קולות בווירג'יניה ובמסצ'וסטס.

בארצות-הברית מתקיימות בעצם 51 בחירות נפרדות (אם אנחנו כוללים גם את מחוז קולומביה, שבו נמצאת עיר הבירה וושינגטון). חל בהן הכלל האנגלו-סאקסי העתיק של "העובר ראשון את המשוכה". זאת אומרת, הראשון גורף את כל האלקטורים בלי שים לב למספר המצביעים. במישיגן, טראמפ ניצח בהפרש של שלוש עשיריות האחוז, וגרף את כל 16 האלקטורים שלה. בקליפורניה, קלינטון ניצחה בהפרש של כמעט 30% (לאחר שנמנו 70% מן הקולות).

התוצאה היא רוב בקולג' האלקטורים המיוסד על הפרשים קטנים, או זעירים, במדינות מפתח. ניצחונותיה העצומים של קלינטון בקליפורניה, בניו-יורק ובאילינוי אינם מנחילים לה יותר מהישג סטטיסטי.

אנחנו מדברים לעתים קרובות בשבחן של שיטות חוקתיות, המבטיחות את זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב. זו פסגת הצלחתן של חוקות דמוקרטיות. אבל מה עלינו להגיד על שיטה חוקתית, המסכלת את רצון הרוב? זה קרה ארבע פעמים בתולדות ארצות-הברית: ב-1876, ב-1888, ב-2000 וב-2016. בכל ארבע הפעמים, הנהנית הייתה המפלגה הרפובליקאית. האם לא באה השעה שארצות-הברית תפטור את עצמה מעונשו של המכניזם החוקתי הזה, המזייף את תוצאות הבחירות לטובת המפסיד? רוב האמריקאים אינם סבורים כך.

למרבה האירוניה, הילארי קלינטון קראה לפני 16 שנה לבטל את חבר האלקטורים לאחר שמועמד מפלגתה, סגן הנשיא אל גור, ניצח במניין הקולות והפסיד במניין האלקטורים. לפני ארבע שנים, כאשר היה נדמה שברק אובמה חזר ונבחר מבלי לקבל את רוב הקולות, פטפטן טוויטר מפורסם הכריז שקולג' האלקטורים הוא לא-דמוקרטי, ונחוצה "מהפכה" כדי להפיל את אובמה. בסופו של דבר, לאחר שהושלם מניין הקולות, התברר כי לאובמה היה רוב מוצק כמעט של חמישה מיליון קולות. פטפטן הטוויטר שהוקיע את קולג' האלקטורים היה אחד, דונלד ג'יי. טראמפ. הוא היה שמח לבלוע את המלים ההן.

מה מעניין, ששאלת הלגיטימיות של ניצחון-אגב-הפסד אינה עומדת במרכז סדר היום. האמריקאים פיתחו דרגה ניכרת של הערצה לחוקתם. היא כמובן שירתה אותם היטב, והייתה מקור השראה לרבים. אבל היא בת 230 שנה, וחלקים ממנה נקראים כפי שנכתבו: מסמך משלהי המאה ה-18, בזמן שאפילו אוניית קיטור, שלא לומר כל השאר, הייתה בחזקת מדע בדיוני.

מחוקקי 1787 חרצו את גורל הבחירות של 2016. זה, איך לומר, קצת לא הגיוני.

הנושאים שמעניינים אותי
בחירות בארה"בדונלד טראמפהילארי קלינטוןנשיא ארה"ב