כאשר היה סטודנט צעיר באוניברסיטת פרינסטון, ג'ון נאש חשב על הנצח. הוא רצה להיזכר בזכות משהו גדול: משהו שיעניק לקיומו נפח הגדול מגומחת קברו. כאשר ניתן לו ב-1994 פרס נובל לכלכלה (על חלקו בפיתוח "תורת המשחקים"), הוא היה רשאי להניח שעמד במשימת נעוריו. אבל מהי האקדמיה למדעים של שוודיה לעומת האקדמיה לאמנויות הקולנוע בהוליווד. אינך צריך להיות איינשטיין, או אפילו ספילברג, כדי לדעת מה ישתלם יותר - נובל בשטוקהולם או אוסקר בלוס-אנג'לס.
וכך, המתמטיקאי הגאון, שבילה את רוב חייו המבוגרים בניסיון הירואי להינצל ממלתעות הסכיזופרניה, מוצא את עצמו פתאום בהתחרות, ששום דבר לא הכין אותו לקראתה. ביום ראשון הבא, 25 במארס, הוא ישב מול מקלט הטלוויזיה בביתו הצנוע מאוד בפרינסטון, יכסוס את ציפורניו, וימתין להודעה. הסרט Beautiful Mind (התרגום העברי הלא-משכנע הוא "נפלאות התבונה") יוכרז, או לא יוכרז, ל"סרט הטוב ביותר של השנה". מה זה חשוב? זה יכניס הרבה כסף למפיקים, זה יגדיל את מכירות הביוגרפיה שכתבה סילביה נאסר; וזה יניב תמלוגים לפרופ' נאש, לאשתו ולשתי בניו, שאחד מהם הוא מתמטיקאי וסכיזופרן, ממש כמו אבא.
כאשר האקדמיה בשטוקהולם שקלה להעניק לנאש את פרס נובל, היא שיגרה אליו שליח סודי, מבלי להודיע לאיש, אפילו לא לנאש עצמו. על השליח, מתמטיקאי שוודי, הוטלה המשימה המביכה לבדוק אם נאש עדיין מטורף. הפגישה ביניהם מתוארת באופן דרמטי בסוף הסרט: השוודי אורב לנאש בכניסה למסעדת הסגל האקדמי בפרינסטון, ומזמין אותו לסעוד איתו צהריים.
אינני יודע אם מותר לי להיכנס למסעדה, מתגמגם נאש. השליח השוודי נדהם. הנה כי כן אקדמיה של חכמים שוקלת להעניק לנאש מקום בין בני האלמוות שלה - והוא אינו יכול להיכנס למסעדה בפרינסטון? השוודי מתעקש, ובאי-המסעדה קמים על רגליהם כמעט כאיש אחד, ניגשים אל נאש, ומניחים על שולחנו את עטיהם, במחווה של כבוד ושל הערצה. זה היה רגע של קתרזיס, ומי שדמעות לא נקוו בעיניו, כנראה מעולם לא טעם את הגעגועים להכרה.
"לוס-אנג'לס טיימס" היה מזועזע
אין כל טעם באידיאליזציה של פוליטיקה אקדמית. כל מי שהציץ אל העולם הזה, רב האיבות והקנאות, יודע שמעט מאוד צדיקים גמורים מתהלכים בקמפוסיו. אבל כל חטאי האקדמיה כשלג ילבינו בהשוואה עם הוליווד. היא בקושי הכירה את נאש, אבל היא כבר קורעת אותו לגזרים. ערב חלוקת פרסי האוסקר, נאש מואשם באנטישמיות, נאש מואשם בהפקרת ילדיו, נאש מואשם שבגד באשתו, נאש מתואר כהומוסקסואל רב-פרטנרים.
מעבר לענני הזוהר והקסם, ומעבר לפנטזיה, הוליווד בוקעת במלוא כיעורה. היא חסרת כל רסן, היא זדונית, היא חמדנית, היא משוחררת מאתיקה ומרצון טוב. מה עוד אפשר להגיד על קריאת-הטלפון שהתקבלה החודש במשרדי "לוס-אנג'לס טיימס", הלוא הוא עיתון-הבית של הוליווד? המטלפן, נציג של סרטי Miramax, יעץ לכתב העיתון לגלוש אל אתר הרשת של מאט דראדג', רכילאי האינטרנט המפורסם, כדי לקרוא את החדשות האחרונות על נאש. דראדג' טען שנאש הוא "אנטישמי ארסי", ולראיה באו מכתבים שכתב נאש בשנות ה-60. מפיקי הסרט, הוסיף דראדג', השמיטו את עניין האנטישמיות, מפני שידעו את משקלם הכבד של יהודים בתהליך חלוקת האוסקר.
"לוס-אנג'לס טיימס" היה מזועזע. לא, הוא לא הזדעזע מן האנטישמיות המיוחסת לנאש, אלא מן הטקטיקות של מיראמאקס. היא חפצה כמובן ביקרו של סרט משלה, המועמד לאוסקר ("בחדר המיטות"). היא כבר נשכה את שפתיה פעם אחת, כאשר הניחה ל"שר הטבעות" (מועמד ל-13 אוסקרים) לחמוק מבין אצבעותיה. האם מיראמאקס גמרה אומר לדרוך על גופות בדרכה אל האוסקר?
חס ושלום, מיהר להשיב הארווי פיינסטין, היושב-ראש המשותף של מיראמאקס (השייכת לקונצרן וולט דיסני). הוא מיהר לטלפן אל Universal Pictures, מפיקת הסרט על נאש, כדי להתנצל, וכדי להודיע שהוא מעביר מתפקידו את השתדלן החרוץ, זה שטילפן אל ה"לוס-אנג'לס טיימס". אבל יודעי-דבר נדו בראשיהם. תגובת פיינסטין נשמעה להם קצת כמו הקול האלמוני מ"משימה בלתי אפשרית", המזהיר את הסוכן החשאי שאם ייכשל, שולחיו יכחישו כל קשר איתו.
אנטישמיות היא האשמה כבדת-משקל באמריקה. משתמשיה נוטים להיזהר בהשמעתה יותר מפוליטיקאים ישראלים. יש בה עלבון חברתי ותרבותי כבד, והיא טובעת אות קין על מצחו של המואשם. באיזו אנטישמיות חשוד אפוא פרופ' נאש? על-פי הביוגרפית שלו, סילביה נאסר, נאש השתכנע באמצע שנות ה-60 כי יהודים רודפים אותו, והם האשמים בהתמוטטות חייו האישיים. את עיקר האחריות הוא הטיל על יהודי אחד, ג'ון בריקר, כנראה עמית מן האקדמיה, שנאש העניק לו את התואר "היטלר".
לפי נאסר, לשעבר כתבת כלכלית ותיקה ב"ניו-יורק טיימס", קצת לפני מלחמת ששת הימים נאש הודיע כי הוא "פליט פלסטיני שמאלני, חבר אש"ף", המקדיש את עצמו לפגיעה בגבולות ישראל, ועותר למדינות ערב להגן עליו מפני "נפילה תחת עולה של המדינה הישראלית".
"רגלו השמאלית של אלוהים"
בדברים האלה אפשר לראות ללא קושי את עקבות מחלת-הנפש של נאש. בערך באותו הזמן הוא חשב את עצמו ל"נסיך השלום" (אפיון שהנצרות השתמשה בו לא אחת לתיאור ישו), ל"רגלו השמאלית של אלוהים", ול"קיסר אנטארקטיקה". בעינה עומדת השאלה מדוע הזיות אנטישמיות היו מביטויי טירופו של נאש. לפי הידוע, הוא לא הזה מלחמה קוסמית בינו ובין השוודים, או הטורקים, או הבודהיסטים המונגולים. "חולה נפש" אינו הסבר מספיק לנטיות אנטישמיות, מפני שאפשר בעצם להגיד על כל אנטישמי ארסי שהוא חולה נפש, ולפטור אותו בזה מכל אחריות לנטיותיו.
אבל גם אם לנאש היו נטיות אנטישמיות עוד לפני שהתפתחה אצלו מחלת נפש, קצת קשה לטעון ברצינות שלנטיות האלה היה משקל חשוב בחייו האישיים, או בהישגיו האקדמיים המהוללים. כיוצא בזה, ספק אם "הכללת האנטישמיות" היתה מעלה או מורידה בהתפתחות העלילה בסרט. "נפלאות התבונה" (אני הייתי מעדיף "תבונה מופלאה") הוא שיר הלל למאבק השיור של גאון מעונה, האוסף בקושי עצום את שברי חייו, ומצליח לגרש את החושך. אפשר לאהוב את הסרט, אפשר לשנוא את הסרט, אבל קצת קשה להחמיץ את עיקרו - בשום פנים אין זה יחסי נאש עם העם היהודי.
אין זה סוד שאת הוליווד הקימו יהודים. אין זה סוד שאינדיבידואלים יהודים נתנו בה את הטון בשמונים השנה האחרונות. רדיקלים משמאל ומימין באמריקה ייחסו לא פעם ליהודיותם של מפיקי הוליווד הגדולים את תעשיית הדימויים של התרבות העממית האמריקנית. שחורים ואינדיאנים התלוננו ש"הוליווד היהודית" סילפה את דמותם; ארגונים נוצריים השמיעו רמזים עבים על הקשר בין שמות המשפחה היהודיים בהוליווד ובין הסרטים ה"אנטינוצריים" שלה.
לפי הידוע לי, אין סטטיסטיקה אתנית או דתית על הרכב השופטים בבחירת האוסקר. אבל אפשר להניח במידה של סבירות שמספר היהודים ביניהם גדול בהרבה משני אחוזים (שזה חלקם של היהודים באוכלוסייה הכללית). אז כמה בכל-זאת? 20 אחוז? 30 אחוז? 50 אחוז? זה עניין לניחוש בלבד.
ב-1940 קרה דבר מאוד לא נעים ל"הוליווד היהודית": שגריר ארצות-הברית בלונדון, ג'וזף קנדי (אביו של הנשיא), בא להזהיר את הוליווד שלא תנסה לגרור את ארצות-הברית למלחמה נגד גרמניה הנאצית. קנדי, שהיה אז רבהשפעה בפוליטיקה האמריקנית, חשב את הוליווד היהודית לסכנה לשלום אמריקה ולאינטרסים שלה. כיום לא היה מעז איש לעשות מעשה קנדי, למשל בקשר עם המלחמה המתוכננת נגד עיראק.
לפני שבועיים כתבתי על שיחותיו האנטישמיות הסודיות של הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהיה מתלונן על עודף השפעתם של היהודים בעיתונות ובהוליווד. המאורעות המלווים את הסיבוב ה-74 של חלוקת האוסקר מראים את המידה שבה הדעות הקדומות אינן סרות מסדר-היום.
# אתר הרשת של הסרט "נפלאות התבונה" הוא www.abeautifulmind.com
# על הישגיו המדעיים של ג'ון נאש אפשר לקרוא ב-www.ams.org/notices/199810/milnor.pdf (נחוצה תוכנת קריאה של אקרובט)