לבקר את המבקר

מיכה לינדנשטראוס, כך נראה, פשוט נהנה לחולל מהומות. במקרים רבים, זוהי תכונה חיובית. משמעותה שהוא אינו נרתע מאמירות נוקבות כאשר הדבר נראה לו ראוי, ושהוא אינו מפחד מפני איש בבואו להצביע על הפגמים. אחרי הקדנציה השקטה ואפילו המינורית של אליעזר גולדברג, ובמיוחד כאשר השחיתות אוכלת בכל חלקה טובה - זוהי תכונה מבורכת.

אלא שאת המהומה של השבוע האחרון, לינדנשטראוס כנראה לא צפה מראש. שמואל הולנדר, עובד מדינה בכיר מאוד, מצא עצמו תחת אש ישירה בגין מה שהמבקר מתאר כמינוי לא תקין של עוזרתו לתפקיד סמנכ"ל נציבות שירות המדינה. מעשה כזה חמור תמיד, והוא חמור שבעתיים אם הוא מתבצע בידי מי שאמור למנוע בדיוק את המעשים הללו.

נאמן לאמירתו הידועה של נפוליאון, החליט הולנדר שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. רק תמימים יניחו שהפרסומים בימים האחרונים סביב בתו של המבקר הם צירוף מקרים. הולנדר עצמו מתח על לינדנשטראוס ביקורת פומבית שכמותה לא זכורה ביחסי מבקר-מבוקר.

הבעיה עם מהומות כאלו היא, שיש להן נטייה להסתיר את הנקודות העקרוניות מאחורי מסך עשן של האשמות אישיות. אם ננסה לפזר את העשן נגלה, שהולנדר מעלה בעיה המצריכה לפחות מחשבה נוספת: העדר ערכאת ערעור על מסקנות מבקר המדינה. מבוקר בכיר אחר אומר, שהוא ניסה להסביר את עמדתו למשרד המבקר, אך נאמר לו שהוא יכול לעשות זאת רק בפני מי שכתב את הדו"ח עליו - וזה כמובן אבסורד.

זהו מצב בלתי תקין בחברה דמוקרטית. נכון שתמיד מישהו אומר את המלה האחרונה, ונכון שאי אפשר לשים מבקר שיבקר את המבקר של המבקר של המבקר.

אבל, משטר תקין מחייב שתהיה לפחות ערכאה אחת נוספת, בלתי תלויה בקודמת, אשר תוכל לבחון את החלטותיה של הראשונה. כיום אפשר לפנות לבית המשפט נגד מסקנות המבקר רק אם נפל פגם בהליך הכנת הדו"ח, ולא בערעור על המסקנות עצמן. בהחלט יש מקום להרחיב זכות זו, ולו רק לשם מראית פני הצדק.