למה המנהלים האמריקאים לא ממהרים לממש אופציות

הקטע הבא הוא אינפורמטיבי בלבד, והקורא יחליט אם הוא רוצה להשוות אותו לנתונים אחרים או לא.

התגלגל לידינו מחקרון על התנהגותם של נשיאי או מנהלי 215 החברות המובילות בארה"ב, בנושא האופציות שבידיהם. מדובר באופציות שהם, המנהלים, יכולים לממש בכל עת.

אופציית-ביצוע היא הסוכריה העיקרית בחבילת ההטבות שמקבל המנהל האמריקאי. אם החברה מצליחה - והמניה עולה בהתאם - ההבדל במה שהמנהל האמריקאי יכול לקחת הביתה הוא משמעותי ביותר. כאשר לי איקוקה, נשיאה לשעבר והמשקם של קרייזלר, לקח הביתה 22 מיליון דולר, בשנת שירותו האחרונה כיו"ר פעיל של מועצת המנהלים (CEO) של קרייזלר, הוא לקח פחות ממיליון דולר כמשכורת, ואת היתר יותר מ-21 מיליון על ידי מימוש האופציות שהיו לו.

איש לו פצה פה על הסכום שלקח איקוקה. כולם, במיוחד בעלי המניות, אמרו לאיש: "תודה רבה".

מישהו שכר את המומחה לשכר, גראף קריסטל מסאן דייגו, כדי שיבדוק את התנהגותם של בעלי חבילות האופציות הגדולים, בעניין החלטותיהם אם ומתי לממש את האופציות שברשותם. להלן כמה מימצאים מהבדיקה.

ג'ורג' פישר, נשיא ויו"ר חברת איסטמן-קודאק, יכול היה לקחת הביתה 27.6 מיליון דולר ממימוש חבילת האופציות שלו, אם הוא היה מממש אותה בסוף דצמבר 1996. אותו פישר היה לוקח מעל 30 מיליון אם הוא היה מממש אותן בינואר 1997.

היום, לעומת זאת, אם פישר היה רוצה לממש את החבילה, אולי הוא היה לוקח הביתה 20 מיליון.

אבל פישר לא מימש אפילו אופציה אחת, ומדוע?

משתי סיבות.

הראשונה, פישר מאמין שהאופציות שלו תהיינה שוות הרבה יותר לפני פקיעתן, תוך כ-3 שנים נוספות. הסיבה השנייה, פישר הודיע בינואר שמחצית השנה הראשונה של 1997 לא תהיה טובה כמו 1996, ומאז ההודעה ירדה המניה ביותר מ-%20.

אם פישר היה מממש את האופציות בדצמבר 1996 או בינואר 1997, היו בעלי המניות מקימים צעקה גדולה. האם החשש ממידע פנים הוא שהרתיע את פישר, או שהוא אכן מאמין שהוא יעשה הרבה יותר בשנים הקרובות? פישר לא מספר, אבל מתוך 215 המנהלים שנבדקו, רק %6 מכל האופציות שבידי ה-215 מנהלים מומשו.

פחות מ-20 מנהלים מתוך ה-215 נמצאו בסוף מארס במצב שאם הם יממשו את האופציות, הם ירוויחו יותר מאשר הם היו מרוויחים ממימוש בסוף דצמבר 1996.

אין כאן מידע שלפיו אפשר לקבוע הוכחה מדעית איזו שהיא, אבל לפי אותו קריסטל הרוב המכריע של המנהלים לא מימש כיוון שהם מאמינים בהמשך הצמיחה של החברה שאותה הם מנהלים. ואם הם מצהירים לקהיליית המשקיעים של וול-סטריט, שההשקעה במניותיהם מומלצת, אז המנהלים אינם רואים סיבה לממש את האופציות האישיות שלהם. -מימוש אופציות בארה"ב אינו מהווה אינדיקטור חשוב כמו קנייה או מכירה של מניות על ידי אותם המנהלים או בעלי עניין אחרים.

"ההיסטוריה של התנהגות מנהלים בנושא האופציות שונה מהתנהגותם בנושא קנייה ומכירה של מניות החברה, שאותה הם מנהלים", אומר קריסטל שנחשב, כאמור, למומחה מוביל בשכר ובהטבות.

"אופציות הם בדרך כלל מחזיקים עד ערב פקיעתן. אבל גם במקרה של אופציות, אם השוק חזק ומניותיהם עולות, הם אינם מתביישים לממש אותן ולקחת את החבילה הביתה. "שנת 1996 היתה שנה יוצאת דופן, הם לא מימשו למרות השיאים בשערי המניות".

כאמור, השאלה היא אם הם לא מימשו בגלל האמונה שלהם בצמיחת החברה, או בגלל החשש של "מה יגידו".

רוברט אלאן, היו"ר של AT*T, ששנת 1996 שלה היתה שנה לא טובה במיוחד, 'נענש' על הביצוע הכושל של החברה בשנה שעברה. "המניה ירדה ב-%9 ב-1996, ואילו מדד ה-S*P עלה ב-%20. אנחנו רואים בזה ביצוע מאכזב לנוכח מה שקרה בשוק...", אמרו הדירקטורים וחתכו לאלאן %18 מהבונוס שהם הבטיחו לו בתחילת השנה.

כמו כן הוענקו לאלאן 'רק' 38,949 אופציות חדשות למימוש תוך שנתיים, וב-%20 מעל מחיר המניה הנוכחי לעומת ה-1,200,000 אופציות שקיבל אלאן עבור 1995.

אבל בעלי המניות לא אהבו את ההחלטה הזאת, ועל השולחן תעלה בקרוב הצעת בעלי המניות להקפיא את כל חבילות ההטבות והשכר של צוות הניהול הבכיר עד סוף 1997; ואז, בהתאם לפרפורמה הם יחליטו שוב.

עם כל ההענשות והחיתוכים למיניהם, יכול עדיין אלאן לזמר את השיר "אל תבכי עלי אמריקה...". היו"ר לקח הביתה, במשך 1996, 5,917,665 דולר: במשכורת הוא לקח 1,186,333 דולר, עלייה של %2.9 לעומת 1995 (כנראה שהוא 'צמוד-מדד' בחוזה). הבונוס שלו היה 1,250,000 דולר, ירידה של %18. מתמריצים שונים מהעבר שפקעו במשך 1996 הוא קיבל עוד 2,177,408 דולר; ובמהלך השנה הוא מימש אופציות 'ישנות' בסכום של 1,303,924 דולר.

בסכום הכולל לא הוכנסו הטבות כמו: השתתפות בביטוח בריאות ובמשכנתא שהסתכמו ב-875,475 דולר.

"אלאן הגיע לקו האדום", אמרו הדירקטורים לבעלי המניות. אחרי הכל, אי אפשר להוריד לאדם, שהוביל את AT*T במשך יותר מ-10 שנים לגדולה, את חבילת הפיצוי שלו בגלל שנה אחת רעה. AT*T הרוויחה 5.1 מיליארד דולרים ב-1996, היא לא הפסידה.

למעשה הרוויחה החברה, ב-1996, פי כמה מאשר ב-1995, שאז היה הרווח רק 139 מיליון (אבל מחקו 3.3 מיליארד בגלל רה-אירגון). הרה-אירגון, שביצע אלאן, היה זה שבסוף גם 'היכה' בו. למעלה מ-22,000 עובדים פוטרו ועוד כמה אלפים עזבו מרצון.

"מצד אחד אינך יכול לפצות אדם בשנה כה כואבת לעובדים ולבעלי המניות", אמרו הדירקטורים, "אבל האיש הזה עשה רבות למען החברה ובעניין לוסנט (חברת הבת למחשבים שהונפקה בהצלחה עצומה ב-1996) הצלחתו היתה אפילו מדהימה".

למרות שמבחינת חבילת השכר הדברים עשויים להיראות כאילו אלאן לא 'נענש' מספיק על ירידת המניות, הרי שהדירקטורים הכניסו לו את המכה הגדולה ביותר מכיוון אחר לחלוטין. לחברה הובא, באוקטובר 1996, אחד בשם ג'ון וולטרס והוא מונה לנשיא וכ-CHIEF OPERATING OFFICER) COO). לוולטרס, שהיה נשיא אחת מחברות ההוצאה לאור והדפוס הגדולות בארה"ב, הובטח גם תפקיד ה-CEO בינואר 1998.

וולטרס יתחיל אומנם ב'משכורת רעב' של 975,000 דולר ב-1997, אבל הוא קיבל ליד צ'ק על סך 5,000,000 דולר כאשר הסכים לעבור ('דמי הסכמה' קוראים לזה אצלנו?), וכן 668,000 אופציות לשנתיים הבאות (באותם התנאים שאלאן קיבל את ה-38,949 שלו), ועוד זכות לבונוס של 1,170,000 דולר, שקשורה לפרפורמה של החברה ב-1997. זה מה שנקרא בשפה האמריקאית TRADE OFF (מצד אחד מקצצים למישהו בשכר, ומצד שני נותנים לאחר תנאים מפליגים).

ובחזרה לאדון קריסטל, המומחה לשכר.

ברשימת בעלי האופציות מופיעים עוד מנהלים, שאם הם היו מממשים ב-1996, הם היו מקבלים סכומי עתק, ובכל זאת הם לא עשו זאת. בולטים ביניהם נשיאי ענקי ההיי-טק כמו צ'אמברס מסיסקו, ש'ויתר' על אפשרות לקחת הביתה 32.5 מיליון (שברמת המחיר של המניה היום אינו זכאי להמרה כלל); קייס, נשיא אמריקה אוןליין, ש'ויתר' על 28 מיליון דולרים; ואדוארד מקראקן מסיליקון גרפיקס, ש'ויתר' על 33.1 מיליון.

לעומתם, נשיאה של לוקהיד-מרטין-מארייטה, מימש כ-%82 מהאופציות שהיו לו ולקח הביתה - רק מהאופציות - 20.3 מיליון דולר.

במקרה של נורמן אוגוסטין, נשיא לוקהיד, איש לא פצה פה. החברה והמניה עשו חגיגה ב-1996, ונראה שזה יימשך גם ב-1997.

כמו שאמרנו, הקטע הזה לא בא להשוות את המצב עם המנהלים בארץ בגלל שאין כאן בורסה שאפשר לממש בה אופציות. הוא בא כקטע לימודי גרידא. «שלמה גרינברג« למה המנהלים האמריקאים לא ממהרים לממש אופציות «