החששות של ריבלין

ועדת בך המליצה על שתי מועמדות לתפקיד היועץ המשפטי לכנסת. על פי הפרסומים, יו"ר הכנסת מתלהב פחות. העילה הרשמית - הוא מבקש מועמדים בעלי שיעור קומה, נכבדים יותר (מבלי להפחית מערך מי מהמועמדים). הוא פנה לוועדה בדרישה להרחיב את רשימת המומלצים; הוועדה סירבה. ספק אם בצדק, אך זה הוא נושא לדיון אחר.

בימים האחרונים מלאה התקשורת בפרסומים אודות ההמלצות שניתנו לאחת המועמדות, לעו"ד נורית אלשטיין, המכהנת כיום כמנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה. המלצתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ניתנה באופן טבעי במסגרת היותו ראש הפירמידה במשרד המשפטים, מקום העסקתה הנוכחית של עו"ד אלשטיין. אלא שאלשטיין צוידה בהמלצות של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ושל שופטת בית המשפט העליון, איילה פרוקצ'יה.

השאלה האם ראוי היה ששופטי בית המשפט העליון ימליצו על המועמדת למישרת היועץ המשפטי לכנסת, היא מאתגרת, במציאות הישראלית. מן העבר האחד, המחלוקות שבין בית המשפט העליון לבין כנסת ישראל ידועות, והרגישויות הן בהתאם. מותר איפוא לחלוק על צידקת תגובת דוברת בתי המשפט, לפיה ההמלצות אינן מפירות את עקרון הפרדת הרשויות. אכן, שופטים מציידים מועמדים בהמל צות, מועמדים למשרות שונות. עדיין, במקרה הנדון מדובר בהמלצות למישרת היועץ המשפטי של הכנסת, בחברה הקרועה בשאלת כיבוד עקרון הפרדת הרשויות ע"י בית המשפט העליון.

רשימת הנושאים שכנסת ישראל ובית המשפט העליון אינם רואים עין-בעין היא ארוכה; חוקה, פרשנות חוקים, פסילתם ע"י בית המשפט, שפיטות, ועוד. טבעי שיו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, יבקש יועץ עצמאי, שלא יוחזק בעיני הכנסת ובעיני הרבים כשלוחו של בית המשפט. ההמלצה מעוררת העניין והפולמוס היא המלצתו של הנשיא ברק. לא רק מחמת מעמדו כנשיא בית המשפט העליון; לא רק מחמת היותו סמל לטענה, לפיה דווקא בעידן השיפוטי שלו הופר עקרון הפרדת הרשויות, ובית המשפט העליון הפך ל"ממשלה ולכנסת בזעיר אנפין". על נכונות הטענות הללו מותר להתווכח.

מה שצורם בהמלצה שכתב ברק הוא תוכנה, "סימון המטרה" העולה מתוכה. במכתבו הוא מעיד על היכרותו עם עו"ד אלשטיין ועל הוקרתו אותה. נחמד, לגיטימי. אך את מכתבו הוא מסיים במילים "כל אלה עושים אותה למועמדת מצויינת לתפקיד המוצע". במילים פשוטות, וללא כחל וסרק, ברק ממליץ על עו"ד אלשטיין "לתפקיד המוצע", קונקרטית. פחות נחמד; אולי פחות לגיטימי.