התנועה לשחרור הכאב

היום כבר ברור שכל מוזיקה או תנועה אנושית סבירה לא ייתכנו בלי שילוב רית'ם ובלוז ובתרגום חופשי - תנועה ונקודת הכאב

1. לזכר ג'רי ווקסלר

בשבוע שעבר הלך לעולמו ג'רי ווקסלר. בן 91 היה במותו. בחייו, ווקסלר היה המיילד הגדול של מוזיקת הנשמה השחורה. ולא פחות מזה - מנהל החשבונות שלה. זה האיש שטבע את המונח - "רית'ם אנד בלוז", ושבשותפות הדוקה עם אחמט ארטגון ועם הזמר והפסנתרן העיוור ריי צ'ארלס, גידל, הישקה טיפח והתעשר כהוגן מהבייבי בייבי בייבי השחור והחדש הזה - "רית'ם אנד בלוז".

אומנם בייבי בייבי, אבל היום זה כבר הרי ברור שכל שיר פופ טוב או תנועה אנושית סבירה כלשהי לא ייתכנו בלי שני המרכיבים ההכרחיים הללו - רית'ם ובלוז. או בתרגום חופשי: תנועה ונקודת הכאב.

2. תנועה

החירות הבסיסית ביותר של האדם מתבטאת בחופש התנועה. העבדות, בעבר, התבטאה בזכות מוזרה שניתנה לאדון לצוות על עבדו מתי ולאן ללכת. היום אנחנו מונעים מפושעים בבתי הסוהר מללכת ולבוא כרצונם. הקצב, אם כן, והריקוד, הם הדרך שבה אנחנו חוגגים את חופש התנועה שלנו.

3. נקודת הכאב

נקודת הכאב, את זה מכיר כל מי שחווה אי פעם טיפול שיאצו טוב, מסאז' מפנק ובעצם כל מי שזכה שמישהו ייגע בגוף שלו באמת, היא אותו מקום תפוס, מנותק, שטח עצוב וחשוך בגוף (או בנפש) שלא מגיעה אליו אינפורמציה. אין אור.

התגובה המיידית, האינסטינקטיבית, כשהמטפל או סתם מישהו טוב מגיע ונוגע בנקודת הכאב היא דווקא - "איי איי איי, פה, פה בדיוק..." כאב נעים. משחרר.

כמו התנועה וחופש התנועה, נקודת הכאב היא דבר הכרחי. למעשה, היא הביטוי הנעלה והמדויק ביותר של הפער בין מה שאנחנו שווים עכשיו לבין מה שהרצון הכי עמוק שבנו משתוקק אליו ותובע מאיתנו להיות. וכמובן שהכל בנוי רבדים רבדים. ושלכל אחד ולכל זמן הנקודה שמתאימה לו - מ-"אוי נתפס לי הגב!" דרך "למה אין לי מספיק חברים לשחק איתם בחופש הגדול" ועד לתהייה - "איך נוכל לחיות כולנו מאושרים לנצח". אבל התהליך הוא אותו תהליך. לעולם המקום המנותק, הכואב והחשוך, זה שאליו לא מגיעה אינפורמציה, הוא הגשר לאינפורמציה חדשה. בגלל זה ההשראות של נקודת הכאב הן סבל נורא. אבל ברגע שהמטפל עלה עליה, חשף אותה, רגע אחרי ה-"איה" המבוהל אנחנו ברוב המקרים נבקש מהמטפל להתעסק איתה עוד.

4. תנועה ונקודת הכאב

את התנועה, הקצב, הרית'ם והאפרו הביאו האמריקנים מהמולדת החופשייה אפריקה. את נקודת הכאב, הבלוז, תקעו להם בנאמנות האדונים הלבנים ששלו אותם משם.

היהודים, אגב, שהגיעו בתחילת המאה הקודמת ממזרח-אירופה, חיו את הרית'ם אנד בלוז במשוואה הפוכה. את נקודת הכאב הם סחבו איתם מארצות החמלניצקי במזוודות כבדות. את החירות ללכת ולבוא כרצונם (הרית'ם) הם מצאו בחברת המהגרים האמריקנית החדשה.

ומה עושה יהודי שקם בבוקר ומגלה ששחררו לו את החבלים מהרגליים? קודם כל מקיף את השכונה בריצה 30 פעמים רצוף בשביל לחגוג את הנס לפני שייגמר. ואחר-כך רץ לעשות כמה שיותר כסף בשביל שיהיה משהו בצד כשהאנשים עם החבלים יבואו בפעם הבאה.

5. בנו של מנקה החלונות

ג'רי ווקסלר נולד ב-1918 בניו-יורק. אביו, מנקה חלונות יהודי מפולין, היגר לארצות-הברית ב-1912 והמשיך לקרצף שם במרץ במים ובסבון את החלונות והחלומות של משרדי העיר החדשה. אשתו, אלזה שפיץ, יהודייה ממוצא יקי, שנאה את משלח ידו הגלותי של בעלה. ואת כל הכסף המדוד שהוא הביא הביתה היא השקיעה בהשכלה של הילד, ג'רי. היא שלחה אותו לקולג' סופר יוקרתי בקנזאס סיטי. אבל הבחור, מה לעשות, העדיף להשתגע בלילות עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים, כושים, שניגנו עד מאוחר בלילה ושתו ורקדו ומי יודע מה עוד. אמא יודעת הכל. וג'רי הוחזר הביתה מיד. ונשלח שוב, בגיל מאוחר יותר, להשלים את חוק לימודיו.

הוא קיבל ג'וב בעיתון המיוזיק-ביזנס האמריקני "בילבורד", ואחרי כמה שנים מאוד מצליחות שם, הגיעה אליו הצעה מחברת התקליטים "איילנד" שהתמחתה במוזיקה שחורה. מנהל החברה, אחמט ארטגון, בנו של השגריר הטורקי ופריק מושבע של ג'אז וכדורגל, חיפש מישהו שיכניס קצת היגיון עסקי באהבות שלו. ווקסלר, חשדן ואמביציוזי, אמר - "או שותפות מלאה או כלום".

זה היה ב-1952. "איילנד" הייתה אז חברת תקליטים קטנטנה, ומוזיקת הנשמה האמריקנית השחורה הייתה מונחת סגורה על דוכן המטיפים בכנסיות. ב-15 השנים הבאות, הבן של מנקה החלונות היהודי מפולין ובנו של השגריר הטורקי הלכו יד ביד לגלות אותה לעולם, להפיק אותה, לשווק אותה, להרוויח ממנה המון כסף ולעשות אותה פופולארית כמו שאף אחד מהמוזיקאים שניגנו, כתבו ושרו אותה, לא חלם שתהיה.

6. בנו של השגריר הטורקי

ב-1934 נחקק חוק בממלכה העותומאנית שכל אזרח טורקי חייב שיהיה לו שם משפחה (ולא רק אבו משהו). מוניר, השגריר הטורקי בארצות-הברית, בחר למשפחתו את השם - "ארטגון", שזה אומר - "חי בעתיד מלא תקווה".

איזה שם הא? עם שם כזה אתה מחייב את הבנים שלך לטוס אל קשת האפשרויות המתוחה ביותר או להרגיש דפוקים כל החיים. נסואי ואחמט ארטגון הלכו על האפשרות הראשונה. את ההופעות ה"שחורות" הראשונות שלהם האחים ראו בג'ואיש קומיוניטי סנטר - האולם היחיד בניו-יורק שאיפשר הופעות "מעורבות" בשנות ה-40.

בתקופה ההיא היה טרנד שכזה שמשפחות של מהגרים הקימו חברות תקליטים קטנות. "איילנד" של האחים ארטגון הוקמה בעולם שבו מוזיקה הייתה השקעה לטווח ארוך. נסואי קיבל את מחלקת הג'אז. אחמט שלט על הרית'ם אנד בלוז. הוא היה מוזיקאי מוכשר, מגלה כישרונות מוצלח ומעל לכל - דרימר ברמות ובצבעים שרק באמריקה תופסים על הדף. שנים אחרי תהילת "איילנד" אחמט ארטגון יקים את אימפריית הכדורגל הנוצצת "ניו-יורק קוסמוס", יביא לשם אייקונים כמו פלה ופרנץ בקנבאואר וייסד, לגמרי לבדו, את ליגת הכדורגל האמריקנית הרשמית.

בהרבה מובנים ווקסלר וארטגון השלימו זה את זה. הראשון, וורקוהוליסט שיודע לזהות סצינה מוזיקלית פריפריאלית בהתהוות ("סטאקס רקורדס" בממפיס "פיים סטודיו" באלאבאמה), להתביית על המשאב ולשווק אותו בדיוק בזמן (ועם כל הזכויות בכיס) להמונים. השני היה איש שנהג להסתובב בחליפות בוהקות ולנעוץ עיניים נוצצות באמני החברה שלו, שאהבו אותו מאוד. לד זפלין למשל, אחת התגליות האחרונות של ארטגון, ערכו את קונצרט האיחוד המדובר שלהם בשנה שעברה על מנת למנף קרן צדקה על שמו.

"איילנד" היו אחראים בין השאר גם על ההצלחה של זמר הנשמה ווילסון פיקט והפריצה של ארית'ה פרנקלין. אבל המתנה הכי גדולה, כנראה, של ווקסלר וארטגון ליקום שסביבם הייתה ההחתמה המוקדמת של פסנתרן צעיר ועיוור בן 22 - ריי צ'ארלס.

7. ריי צ'ארלס

צ'ארלס הוא ההחתמה הראשונה והמשמעותית ביותר של ווקסלר וארטגון. בין 1952 ל-1959, הוא הקליט ב"איילנד", תחת פיקוחם הניהולי והמוזיקלי של שני מנהליה, ערמה של שירים שנתפסת היום בצדק כפרק הראשון והמזהיר בסיפורה של מוזיקת הנשמה השחורה.

צ'ארלס היה 100% רית'ם אנד בלוז. 100% תנועה על 100% נקודת הכאב. הכל שחור. ורוטט. הילד, שנולד ב-1930 למשפחה שחורה בג'ורג'יה, איבד את מאור עיניו בגיל שש. בתחילת העשור השני של חייו הוא איבד גם את שני הוריו. אדם שחור עם משקפיים שחורים בלי גב מהבית. ריי צ'ארלס לא לגמרי המציא את סגנון השירה הכל-כך מזוהה שלו. את הכוח המתפרץ והסלסול של מי שמתחנן על חייו או על חיי מישהו אהוב, הוא לקח מהכמרים המטיפים של הכנסייה השחורה, את החספוס והצרידות הוא לקח מהרחוב ואת המתיקות הזו, שאנחנו מייחסים רק למה שלא ניתן לנו לראות, הוא לקח אתם יודעים מאיפה. השירים שצ'ארלס הקליט במהלך שנות ה-50 ב"איילנד", הדרך שבה הוא שר וניגן אותם, ויותר מזה - העובדה שצ'ארלס היה מעין מדיום מודרני שהמוזיקה עוברת דרכו - הפכו במרוצת השנים לגיליון ה"עשה ואל תעשה" המקודש ביותר של סצנת הנשמה השחורה.

8. עיניים עצומות לרווחה

השבוע שיבצתי בתחנת הרדיו שבה אני משדר ארבעה שירים רצופים של ריי צ'ארלס. הצמדתי את האוזניות חזק חזק לראש, הרמתי את הווליום לפול, מדדתי מרחק נכון מהמיקרופון ועצמתי עיניים למשך ארבעה שירים ו-12 דקות. כשפקחתי אותן שוב, ראיתי מעבר לזכוכית השקופה של חדר השידור את כל האנשים בתחנה, רוקדים בטירוף ומסמנים לי וי שמח.

כיף גדול לראות אנשים נהנים מהמוזיקה שאתה עושה או משדר. אבל המוזיקה באמת עוברת דרכך דווקא במצב של עיניים עצומות. של חושך. ריק. אינסוף. במובן זה, המוזיקאים בפרט והאנשים בכלל, רוכבים כל החיים על המטוטלת הזו שנעה בין הזמן "העצום" שבו עוברת דרכנו המוזיקה לבין הזמן שבו אנחנו פוקחים עיניים לבדוק אם ה"קהל" נהנה. אנחנו ממצמצמים. ריי צארלס היה נותן הכל בשביל למצמץ. אבל המוזיקה לפחות עברה דרכו ב-100%.

כנראה שהמוזיקה הפופולארית הייתה צריכה פסנתרן עיוור שילמד אותה לעצום מידי פעם את העיניים ולתת לעוצמה שלה לעבור. *

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988