פתרונות פופוליסטיים, שלא יביאו לשינוי

למען הגילוי הנאות, הבת שלי תהיה אחת הנהנות מהחלטת נתניהו בדבר חינוך חינם מגיל 3, כך שבכל הנוגע לכיס האישי שלי, אני מודה לו מאוד על כך. אבל כאן בדיוק מתחילה הביקורת על הרעיון. רק על הכיס שלי ושל שאר ההורים במעמד הבינוני תשפיע ההחלטה. אין לזה שום קשר לחינוך, אלא רק לטכניקה של גביית הכספים - במקום ישירות מהכיס, עוברים לגביה בעקיפין באמצעות מס ההכנסה. ואין לזה גם שום קשר לצדק חברתי, להיפך - מעתה יקוצצו תקציבים אחרים שמגיעים לשכבות החלשות, כדי לממן חינם יותר גני ילדים עבור משפחות במעמד בינוני וגבוה. מה ירוויחו ההורים מהשכבות החלשות? כלום. גם כיום הם משלמים מעט מאוד, אם בכלל, לגן הילדים העירוני, וממילא הם לא הרשו לעצמם לרשום את הילדים לגן הפרטי היוקרתי.

ההבדל המעשי היחיד הנראה באופק הוא, שגנים פרטיים יהפכו ממלכתיים, אם באמצעות הסבת המבנה לתקן הממלכתי, ואם באמצעות בינוי של כיתות גן חדשות. אך האם איכותם תשתפר? כנראה שלא. מדוע? משום שמשרד החינוך מחויב קודם כל לגננות, אשר בשל ההסכמים הקיבוציים לא פוטרו מהמערכת, אך מנגד לא נמצא להן שיבוץ. כלומר, המפקחת חשבה שהן פחות מתאימות לניהול גן. האם יכול משרד החינוך לוותר על זכויותיה הנרחבות של גננת בשל איכות החינוך של הילדים? לא. התסכול הזה משותף לרוב המומחים ואנשי ההוראה במערכת החינוך, אבל נדיר למצוא מי שיעז לומר זאת בציבור.

חקיקת הבזק הזאת מעלה את השאלה הקריטית, האם לממשלה יש מדיניות סדורה בנושא חינוך או שמדובר בפתרונות זמניים ופופוליסטיים, שלא יביאו לשינוי מהותי באיכות המערכת.

רק ברפובליקת בננות. רק בגללנו

רבים מאתנו, ברגעי ייאוש מהמדינה, מטיחים משהו בסגנון, "איזו רפובליקת בננות זו", אבל מתי עצרנו לרגע לשאול את עצמנו, מה החלק שלנו בסיפור? הנה לפני הבחירות האחרונות, בשנת 2008 , הופיע בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה דאז, ובאמתחתו הבטחה מרגשת: מהפכה בחינוך. השם המבטיח למהפכה נקרא "הטובים להוראה", ואני אישית נושא את התכנית הזו בתיקי מאז ועד היום. נעים להיזכר. נעים גם לחשוב, שראש הממשלה שלנו השקיע זמן רב בלימוד האוקיאנוס המסובך של החינוך, והציע תכנית סבירה מאוד - אם כי בקווים כלליים, כדי לא להתחייב ממש על דברים קונקרטיים.

הוא כתב שם, למשל, "הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינה גודל התקציב... אם המערכת תמשיך להתנהל כמו שהיא מתנהלת, גם הכפלת התקציב לא תועיל". כמו-כן ציין שם ראש הממשלה, "איכות המורה היא הגורם המשפיע ביותר על איכות החינוך", והבהיר, כי העניין המרכזי איננו בתוספות השכר, אלא במיון קפדני של המצטרפים להוראה, וכן "לתת למנהל לנהל", כלשון אחת הכותרות הראשיות בתכנית. ואפילו הטריח עצמו ראש הממשלה וציטט מתוך האקונומיסט: "היכולת של בתי הספר לנהל את עצמם, היא גורם המקדם את הדירוג הבינלאומי של המדינה. לנהל פירושו לתת למנהל את השליטה בתקציב, וכן את היכולת להעניק תמריצים, לקבוע איזה מורה לגייס, ואף כמה לשלם לו".

האמת הזו, שראש הממשלה הציג, אכן בולטת בכל המחקרים העולמיים - מנהלי בתי ספר חייבים לקבל אחריות גדולה וסמכות רבה. זה גם מייעל את המערכת, ומאפשר להשקיע בשכר מורים, וגם מאפשר לבתי הספר גמישות והזדמנות ליצור סביבת עבודה נכונה יותר למורים - כמובילי פדגוגיה חדשה.

אז למה רפובליקת בננות? כי מי בכלל זוכר את התכנית הזו? כולנו זוכרים את נאום בר אילן, אבל התכנית שזכתה לנאומים חוצבי להבות והופצה לאלפי בתי אב באי-מייל חגיגי מהמועמד לראשות הממשלה, נעלמה כלא הייתה. נעלמה מלבנו, כמו גם מסדר היום של ראש הממשלה. קסם שכזה. חלם שכזה. רק ברפובליקת בננות. רק בגללנו.

אז כל שנשאר לנו כעת, הוא להמתין בהתרגשות לניירות הרפורמה האמיצים, שיצוצו ערב הבחירות הבאות, ובינתיים ליהנות מהטיח העבה שהודבק על קיר החינוך העקום.

הכותב הוא מנכ"ל תנועת חינוך ישראלי