בית הלוחם

****לפני כשבע שנים, ג'ט לי, הכוכב הגדול ביותר של שנות התשעים בהונג קונג שם פעמיו לעבר המערב. צעדיו הראשונים היו מבטיחים כאשר נטל על עצמו את דמות הנבל השקט אך אימתני ב"נשק קטלני 4". איש לא נותר אדיש. אולם, למן אותו רגע, חלה נפילת מתח. לי השתתף באינספור מותחנים וסרטי פעולה בינוניים עד זוועתיים שהעדיפו לנצל את מלאכת הפעלולים הדיגיטליים על-פני יכולתו האקרובטית הנדירה. למעשה מלבד הגיחה האוריינטלית ב"גיבור" של ז'אנג יימו והפיכתו לאב-טיפוס של ז'אנר חדש, הקונג פו היפ הופ (המשלב אמן לחימה עם ראפר בינוני עד גרוע), אפשר היה להכריז עליו כעל נעדר במשימה. והנה בשנת 2005 לי בוחר להשתתף בהפקה מערבית חדשה צרפתית אמנם (תסריט של לוק בסון, בימוי של לואי לטרייה), אך בניגוד להתנהלות של סרטיו הקודמים בארה''ב, "ללא מחסום", משכיל להחזיר את ה"פו" לקונג פו. העלילה, כיאה לסרטים הגדולים של הז'אנר, מופרכת לחלוטין: גבר (לי) שגדל כל חייו ככלב המשרת אדון אכזר (בוב הוסקינס), שאף הצמיד רצועה לצווארו, נמלט ופוגש במתקן פסנתרים עיוור (מורגן פרימן) ובתו החורגת (קרי קונדון) שמלמדים אותו חמלה מהי. המהלך הסיפורי עשוי לעורר הדים של צחוק אך דווקא בגלל השילוב הלא שכיח הזה בין קטעי אקשן היפרקינטיים וסצינות מחממות לב יש משהו ב"ללא מחסום" שחורג מההתנהלות הבנאלית של מרבית סרטי הקיץ הנוכחי. למעשה, בניגוד לסרטי אקשן רבים, היצירה הנוכחית היא בראש ובראשונה דרמה ורק אחר-כך סרט מכות. ג'ט לי חורג ממהלכיו הבובתיים והמכאניים ומקנה לדמותו פני כלבלב אבודים, שקצו באלימות ובדם ומגלים כעת, באמצעות חושיו המתעוררים, את החיים מחדש. את האקוואריום הראשון. נעימת הפסנתר הראשונה ואיך אפשר בלי הנשיקה הראשונה. מתוקה. רטובה. בלתי נשכחת. וכך במקום שבו האלימות והדם מצמיחים לרוב הרג נוסף, פורח לראשונה בקולנוע של ג'ט לי פיוט מלווה בדמעות המעידות על התגנבותה של אנושיות.

תוכנית ויסקונסין

"איזה יום יפה", גבי דלאל, בריטניה, 2005, 98 ד'

***לאחר צפייה בסרט "איזה יום יפה", אפשר להכריז בודאות על-כך שהצלחתו הפנומנלית של "ללכת עד הסוף" ("The Full Monty") בישרה על לידתו של ז'אנר חדש - הדרמה הקומית למובטל הטרי. בבסיסה של הסוגה לעולם תמצאו קבוצה של גברים התרים אחר כבוד ומשמעות לחייהם לאחר שנושלו מעבודתם. ב"ללכת עד הסוף" הגיבורים מבקשים לחדש את הויטאליות הגברית שלהם באמצעות חשיפה מלאה של איבריהם המוצנעים ואילו ב"איזה יום יפה" מדובר בצליחתה של תעלת למאנש.

לאחר 36 שנה על המספנות פרנק (פיטר מולאן) מפוטר ממשרתו. עבור פרנק העבודה שם סיפקה יותר מצורך כלכלי, היא היוותה מזור לנפשו המיוסרת. כאב צעיר לא עלה בידיו להציל את חיי בנו הטובע והאירוע הטראומטי נתן בו את סימניו, אם באופן שבו בחר להתנהל עם הבן ששרד ואם בצורה שבה הוא מבקש לתקשר עם זוגתו (ברנדה בלת'ין). והנה, נחמתו האחרונה, העבודה, נלקחה ממנו וכעת עליו למצוא קרש הצלה שיאפשר לו להמשיך לצוף. וזה אך סמלי שמקור הצלתו יהיה החלטתו הנועזת והאמיצה לצלוח, בגיל 55, את התעלה, בעידוד כמה מחבריו הטובים ביותר. יש כמובן משהו שבלוני ונוסחתי בתסריט של "איזה יום יפה". המבוגר המתייסר שלומד דבר או שניים על מלאכת ההדחקה ארוכת השנים במהלך אתגר ספורטיבי הוא משהו שתמצאו מדי שנה בקולנוע האמריקני. לעומת זאת, הקולנוע הבריטי (וכאן מגיעה גם מילה טוב ליוצרת, גבי דלאל) עוד בראשית דרכו סיגל לעצמו יכולת מופלאה לגעת מבלי לגלוש לפסים מלודרמטיים ויבבניים. אין ספק שלמלאכת המשחק העדינה והשקטה של מולאן יש חלק לא קטן בתחושה האינטימית והמאופקת שהסרט מייצר, אך מה שהופך את "איזה יום יפה" לחלק בלתי נפרד מהמסורת של הדרמה הבריטית היא יכולתו לדלג בקלילות בין ס צינות כואבות לרגעי הומור מלאי קסם עליהם מנצח מיודענו, ההוביט, פיפין, הלא הוא בילי בויד הנהדר.