"את אוצר החייל נרצה, איגוד על הפרק, וגם ירושלים בנק מיוחד"

לפני קצת יותר משנתיים, בסוף אפריל 2003, הוכה עולם העסקים בישראל בתדהמה, כאשר נודע כי הבנק הבינלאומי עבר בעסקת-בזק מידי משפחת ספרא לידי צדיק בינו ומשפחת ליברמן האוסטרלית, בעלי קבוצת פז. איש כמעט לא ידע אז שהבינלאומי עומד למכירה, ושמשפחת ספרא עומדת לצאת מעסקי הבנקאות בארץ. גם תג-המחיר היה נמוך באופן חסר-תקדים - רק מחצית מההון העצמי של הבנק. ולא פחות סקסית הייתה חזרתו של בינו לבינלאומי. מי שהיה פעם פקיד בסניף קריית-אונו ולימים מנכ"ל הבנק, שב אליו פעם נוספת, הפעם כבעל-הבית.

איש-המפתח ברקימת העסקה הזו היה עו"ד יהושע (ג'וש) רוזנצוויג, 53, המשמש כיום כיו"ר הבנק הבינלאומי, וזה שנים מלווה את בינו והליברמנים. לראשונה, הוא חושף כיצד נוצר הקשר בין קבוצת בינו-ליברמן לספרא, וכיצד נולדה עסקת-הבזק. "יום אחד, במארס 2003", פותח רוזנצוויג, "באמצע מלחמת עיראק, צדיק מתקשר אליי ואומר, 'ג'וש, שמעת שיש מגעים לגבי הבינלאומי? אני לא יודע מה בדיוק, אבל שמעתי שיש מגעים, ושלא מגיעים להסכמה. אתה יכול לברר?'. אלה היו המגעים עם מנורה. אמרתי לו, 'תשמע, אני יודע שספרא מיוצגים על-ידי עו"ד יעקב נאמן ויגאל ארנון, ואני בדרך לפגישה עם נאמן על משהו אחר, אז אקח אותו הצדה ואשאל אותו'.

"הלכתי לפגישה, תפסתי את נאמן, והוא אמר, 'תראה, יש מגעים, אני לא יכול להגיד אם זה קרוב להיסגר או לא, כי היו כמה זגזגים במשא-ומתן עד עכשיו. אם אתה מעוניין, אני אגיד להם, ואתה מוזמן להתקשר לברזיל' (שם חיים בני משפחת ספרא), והוא נתן לי את מספר הטלפון של העוזר של ג'וזף ספרא, שריכז את המגעים.

"עוד באותו יום התקשרתי ואמרתי שאני מעוניין. לא אמרתי את מי אני מייצג, אבל אמרתי שאם הם עומדים לגמור עניין עם מישהו אחר, אנחנו לא רוצים להפריע. אבל אם זה עדיין פתוח - אנחנו רוצים להיכנס. באותו לילה צלצלתי לאוסטרליה, דיווחתי לליברמנים, ואמרתי שאני צריך תשובה עקרונית, האם הם מוכנים ללכת על המהלך. תוך 24 שעות הם נתנו תשובה חיובית.

"בברזיל שאלו אותי אם מדובר במשקיעים ישראלים או זרים. אמרתי, גם אלה וגם אלה, וזו קבוצה מאוד מגובשת שלא צריכה הלוואה, וכולם קיבלו בעבר אישור מבנק ישראל לרכוש בנק. ואז הם שאלו אותי שאלה אחת: מי הזר שמוכן לקנות בנק בישראל באמצע מלחמת המפרץ השנייה? אמרתי, היא הנותנת. אנשים ציונים חמים, שחלק מהמשפחות שלהם גרות בישראל, ואם ייפול פה סקאד הם ידאגו יותר לילדים שלהם מאשר לבנק. אם הילדים שלהם יכולים להיות פה, גם הבנק יכול להיות פה. וכך, ב-8 באפריל נפתח המשא-ומתן, ותוך 19 יום הוא נגמר. זה היה משא-ומתן מהיר וטוב".

איך הוא לא דלף?

"אני ניהלתי אותו כמעט בעצמי. מי שידע זה רק אני, צדיק והאנשים שלו, כמובן, והליברמנים".

בעצם ניצלתם הזדמנות - הרצון של משפחת ספרא למכור מהר - ולא הייתה כאן רכישה שמבוססת על אסטרטגיה, על רצון מראש של קבוצת בינו-ליברמן לרכוש בנק.

"מאחר שהקבוצה הזו הלכה בעבר על בנק המזרחי, זו הייתה בעצם התעוררות של אסטרטגיה ישנה, והפיכתה לאסטרטגיה חדשה. האמת היא שאם ההזדמנות הייתה לבנק אחר חוץ מהבינלאומי, אני לא מאמין שצדיק היה קונה. הבינלאומי בשבילו זה אהבת כלולות, זה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".

בינו מנהל את הבינלאומי כבנקאי וכבעל-שליטה, או כמאהב?

"הוא מנהל אותו בעיקר כדירקטור, כבנקאי, וקצת כמו בעלים. אבל אם הוא ירצה להודות בזה ואם לא, מעורב בזה קורטוב של אהבת נעורים. לאורך כל 20 השנים שבהן אני מכיר אותו, היינו מדברים לפעמים על הא ועל דא, ועל הבינלאומי הוא היה אומר 'והבנק שלי'. אני אמרתי, 'סליחה?', והוא תיקן, 'לא לא, הבנק הבינלאומי'".

"אסטרטגיית האשראי השתנתה"

העסקה המהירה והמוניטין של בינו כיזם דינמי, יצירתי וזריז,שלהבו את הדמיון של שוק ההון. בינו, העריכו כולם, יבנה את הקבוצה הבנקאית השלישית, אחרי שימזג אליו בנק בינוני נוסף, אולי אפילו שניים. הוא יקרא תיגר על הדואופול. אבל שנתיים חלפו, ואף אחת מהתחזיות לא התגשמה. נכון, הבנק השתקם ומציג שיפור עקבי בתוצאות הכספיות, הוא עבר מהפסד לרווח, שגדל מדי רבעון. אבל בינתיים לא נרשמה אף עסקה משמעותית, למעט רכישת אינווסטק הקטנטן, שהפך ל-U Bank.

ציפו שתעשו יותר. מה בעצם השתנה מאז שנכנסתם לבנק?

רוזנצוויג: "את 2002 הבנק סיים בהפסד. את 2003 סיימנו בתשואה להון של 4.8%, את 2004 ב-6.9%, ועכשיו 10% (תוצאות מחצית 2005). זה לא סתם קו-עלייה בכמה אחוזים כל שנה, זה קו-עלייה מאוד ברור על-פני תקופה. אז נכון שלא עשינו דברים יותר מדי בומבסטיים. לא מכרנו את בנק סיגניצ'ר (הבנק שהקים בנק הפועלים בניו-יורק, ומכר אותו לאחרונה ברווח גדול). אבל מה שעשינו דומה למאמר חז"ל, שיש דברים שאדם אוכל פירותיהם היום, בעולם הזה, והקרן קיימת לו גם לשנים הבאות, בעולם הבא.

"את הפירות של מה שעשינו בשנתיים האחרונות אנחנו מתחילים לאכול עכשיו, אבל מה שאולי חשוב יותר, הקרן קיימת לנו גם לשנים הבאות. אומנם אנחנו עדיין מזדנבים אחרי הבנקים האחרים מבחינת התשואות, אבל חזרנו לתשואה דו-ספרתית, והגענו למקום שממנו אנחנו ממשיכים קדימה, כלפי מעלה. זו מהפכה עמוקה ולא רגילה, שגם הנתונים האחרים מוכיחים את הצלחתה".

למשל?

"היקף האשראי. משקל האובליגנטים שלווים מעל 5% מהון הבנק היה בתחילת 2003 28% מסך תיק האשראי. היום הוא 16.7%. במארס 2003 השיעור של החובות המסופקים מסך כל האשראי היה 1.3%, היום זה 0.66%. זה שינוי מהותי, שאינו נובע רק ממצב המשק או ממזל, אלא כתוצאה ממדיניות אשראי יותר נכונה, שתמשיך ותניב פירות גם בעתיד. עוד נתון: בתחילת 2003 האשראי מסך כל המאזן היה 72.1%. היום הוא 61.5%. ממוצע המערכת הבנקאית זה 66.5%. זאת אומרת, היינו גבוהים משמעותית מהמערכת, וירדנו נמוך ממנה".

ולמה זה טוב? אשראי זה הפרנסה שלכם.

"זה מצוין, כי יחד עם זאת ההכנסות מריבית מאשראי גדלו. כלומר, צמצמנו את היקף האשראי ועדיין ההכנסות גדלות. זה מצביע על ניהול ותמחור נכונים יותר של האשראי. ואלה דברים שהם במהות, ביסוד, וישרתו את הבנק לאורך שנים".

אתה מדבר על ניהול נכון של אשראי. אתם יותר סלקטיביים ופחות סלחנים כלפי לקוחות בעייתיים?

"אני חושב שכדאי להיות סלקטיביים. לא הייתי אומר פחות סלחנים, אבל אני חושב שהשיקולים המקצועיים משחקים היום תפקיד חשוב ביותר. הגישה השתנתה. למדתי, גם כעורך-דין, שחשוב מאוד לבדוק גם מי חותם (על בקשת האשראי) וגם על מה הוא חותם. שניהם צריכים להיות בסדר. בעולם שלנו גם אנשים טובים נופלים".

באיזו תשואה להון אתה רוצה לראות את הבנק בעוד חמש שנים?

"13%, אפילו 14%. יש הרבה דברים, כולל הרגולציה, שיכולים לשנות את זה, אבל בכל פעם שפעילות נחסמת בפנינו, ניתן למצוא הזדמנות שנפתחת. בנק קטן צריך להיות יותר זריז וחדשני מכולם. זה כמו מתאגרף קטן לעומת מתאגרף גדול. לגדול יש כוח, אבל לקטן יש גם זריזות. אני רואה את עצמנו מתברגים בראש טבלת הרווחיות".

הייתם שם פעם.

"היינו שם בתקופת בינו כמנכ"ל, ונחזור לזה. אבל זה לא קונץ להגיע ל-15% ואפילו ל-16%, אם אתה מוכן להתפשר בניהול הסיכונים".

כי אחר-כך זה חוזר כבומרנג ומוריד אותך ל-4%?

"בדיוק, וגם בזה היינו. עכשיו המטרה היא להיות יותר רווחי אך פחות מסוכן".

אין כאן חשש שמרוב הפקת לקחים תלכו לקיצוניות שנייה ותאבדו עסקות?

"אני לא חושש. מה שכן, אנחנו לא מפחדים לפעמים להפסיד עסקה, אם מדובר בתמחור ובתנאים שגויים לדעתנו. אנחנו תמיד אומרים, וזה הפך לאגדה בשנתיים האחרונות: הרווח של בנק עשוי מעשרות-אלפי עסקות קטנות, ואילו הנפילות הגדולות זה תמיד מעסקה אחת או שתיים. אנחנו מחזרים אחרי לווים, במיוחד אחרי מי שאנחנו חושבים שהם לווים טובים, ונמשיך לחזר אחריהם, אבל תמיד בתמחור נכון".

ומה היה עם קלאבמרקט, שם החוב כלפיכם הוא כ-35 מיליון שקל?

"אני לא רוצה לדבר על לקוח ספציפי, לכן אני לא מדבר בדיוק עליהם. אבל אם אתה נותן לעסק אשראי זול מדי, הוא ייקח אותו ולא יעשה את החישוב הנכון. בסופו של דבר, אם הייתי מתמחר נכון את האשראי הזה, הוא לא יכול היה לקחת אותו ולא היה לוקח אותו. בכלל, אני סבור שעסקה שלא טובה לבנק, בסופו של דבר לא טובה לכולם".

אוצר החייל, איגוד, וירושלים גם

רוזנצוויג, בניגוד למרבית יושבי-הראש של המוסדות הפיננסיים בארץ, אינו מהסס להצביע על תוכניות ההתרחבות של הבינלאומי בשנים הקרובות, שכוללות רכישת בנק נוסף, אולי אפילו שניים. והוא אף מציין מי הם הבנקים הבאים בחשבון: בנק אוצר החייל, בנק איגוד ובנק ירושלים. "יש לנו בהחלט תוכניות לרכוש בנקים נוספים, בנוסף על U בנק", הוא אומר. "אנחנו מחפשים לנצל הזדמנויות נוספות בשוק לגבי בנקים נוספים, בכפוף לשיקולי סינרגיה עם העסקים שלנו".

בנק אוצר החייל, למשל?

"היום אוצר החייל בידי בנק הפועלים, ויש לו היתר להחזיקו עד סוף השנה. אם אוצר החייל אכן יצטרך להימכר, אין ספק שאנחנו רואים את עצמנו מועמדים לרכוש אותו, כי מבחינת סינרגיה הוא מתאים לנו מאוד. הוא מחזק אותנו בשוק הקמעוני, שבו אנחנו חלשים יחסית. זה בנק שמתאים בדיוק לאסטרטגיה שלנו. אם היינו קונים אותו, היינו מנסים לחזור על ההצלחה של U בנק. לקחת בנק שיש לו מותג ולקוחות מאוד מסוימים, לחזק אותו, לתת לו גב פיננסי, לפתור לו את הבעיה של התשתית העסקית, ולתת לו לרוץ קדימה. עשינו את זה ב-U בנק, אנחנו עושים את זה שנים, ועכשיו ביתר-שאת בפאג"י, שנותן תשואה של 13% בשנה".

גם בנק איגוד על הפרק?

"איגוד זה כבר בנק גדול יותר, ואני חושב שבבנק ישראל אין עדיין עמדה חד-משמעית לגבי מיזוגים בנקאיים בסדר-גודל כזה. בנק ישראל עמל כל-כך קשה להוציא את איגוד מבנק לאומי, ואני לא בטוח שהוא מוכן למזג אותו בחזרה לבנק גדול. אני לא חושב שבנק ישראל כבר קבע איפה בדיוק הוא רוצה למתוח את הקו החדש".

מהקטנים נשאר בנק ירושלים, ולאחרונה נפוצו שמועות שהוא למכירה. מעניין?

"בנק ירושלים הוא בנק רווחי מאוד, כך אני קורא את הנתונים שלו. הוא בנק מאוד מיוחד".

יש לכם אסטרטגיית צמיחה מובנית, או שאתם עובדים על ניצול הזדמנויות?

"האסטרטגיה שלנו מדברת קודם כול על ניצול הזדמנויות, בזה אנחנו באמת טובים. גם בעלי-המניות שלנו ניצלו הזדמנות כשנכנסו לפיבי, והם ידעו לנצל הזדמנות מאוד מהר גם בנוגע ל-U בנק. בעלי-מניות מאוד מגובשים, וזה מאפשר לנו לפעול מאוד מהר. העיקרון המנחה הוא לבנות בנק הכי טוב מלמטה, דרך גידול אורגני, דרך חיזוק נישות, ומה שמעבר זה רק ניצול הזדמנויות".

כותרת ביניים

"בנק ישראל חושב בכיוון הנכון"

רוזנצוויג טוען כי לא חשוב לו בהכרח להפוך לבנק גדול. הוא היה מעדיף להימדד בקריטריונים של רווחיות וסיכון. ומה באשר ליתרון הגודל בענף הבנקאות? רוזנצוויג, אולי במפתיע, סומך על יישום מסקנות ועדת בכר.

"קרה משהו במדינת ישראל ממש בחודשים האחרונים", הוא אומר. "ועדת בכר, שהתחילה כוועדה שאמורה ליישר קו ולאזן את מגרש המשחקים בין הבנקים לשוקי ההון, עשתה בסופו של דבר רציונליזציה בתוך המערכת הבנקאית עצמה. ההחלטה שלהם, להתייחס באופן שונה לבנקים הבינוניים והקטנים לעומת הדואופול של הבנקים הגדולים, הייתה גורלית".

אז יצאתם מהוועדה מרוצים. אבל איך תמנפו את היתרון שלכם מול הגדולים?

"עדיין קשה לומר, כי הפרטים הקטנים - ואתן יודעות שהשטן נמצא בפרטים הקטנים - טרם ידועים".

תנצלו את פרק-הזמן הנוסף שניתן לכם להחזיק בקופות ובקרנות מעבר לזה שניתן לגדולים, או שתמכרו אותן קודם לכן?

"עדיין קשה לקבל החלטה. אני לא יכול לומר בוודאות שנישאר עד סוף שמונה השנים (שניתנו על-פי ועדת בכר), כי מוקדם עדיין לעשות חישובים. נקבל החלטה אחרי שנשמע מה האלטרנטיבות. אבל עצם ההחלטה, שלפיה ניתנה לנו הזדמנות לבחור מה לעשות במשך תקופה ארוכה יותר, מוכיחה שבנק ישראל חושב בכיוון הנכון. אם הוא רוצה תחרות על לבו של הלקוח, זו הדרך".

אתה תמיד מרוצה כל-כך מהרגולטורים? העמיתים שלך טוענים שיש יותר מדי רגולציה.

"אני אכן חושב שיש רגולציה גדולה מאוד ביחס לבנקים. אבל גם אם מצאתי פה ושם פינות מיותרות לגמרי, אני חושב שהבעיה הגדולה היא לא הרגולציה הגדולה בבנקים, אלא חוסר הרגולציה בשוק האשראי החוץ-בנקאי. אם לא יעשו משהו, יום אחד הציבור עשוי לשלם את החשבון".

"לו ידענו, לויט לא היה הבורר"

אילו זה היה תלוי ברוזנצוויג, פה היה מסתיים הראיון. "המעטפת מעניינת, אבל אני מעדיף לדבר על הבנק", הוא אומר בחיוך. אך אי-אפשר להתחמק מהמעטפת, שהיא כיום בעיקר פסק הבוררות החריף של השופט בדימוס ישי לויט, הבורר בפרשת ארט-בי.

תזכורת קצרה: בראשית שנות ה-90 הגיעו לארץ שני אנשי העסקים הפולנים, בוגוסלב בגשיק ואנדרי גונשיורובסקי, ורכשו ממשפחת ליברמן 50% ממניות פז, תמורת 85 מיליון דולר. זמן קצר לאחר מכן עלה החשד שבגשיק וגונשיורובסקי הוציאו את הכסף במרמה מחברת ארט-בי הפולנית, שקרסה. נגד השניים הוגשה על-ידי מפרקי ארט-בי תביעת-ענק בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הליברמנים רכשו בחזרה את מניות פז, תמורת 80 מיליון דולר, שהועברו לידי המפרק. אלא שעל-פי קביעת לויט, בפסק בורר שמשתרע על-פני כ-1,300 עמודים, הליברמנים שילמו לבגשיק ולגונשיורובסקי תמורת המניות עוד 17 מיליון דולר, שהוסתרו מהמפרק של ארט-בי ולא הגיעו לידיו.

לויט מותח ביקורת חריפה מאוד על קבוצת ליברמן ועל יו"ר פז מטעמם, צדיק בינו. הוא איננו מקבל את הגרסה של בינו לאירועים, וקובע חד-משמעית שלא אמר את האמת בקשר לתמורה ששילמה קבוצת ליברמן לפולנים.

רוזנצוויג, בהתבטאות ראשונה מטעם קבוצת ליברמן ביחס לפסק הבוררות, אינו חוסך ביקורת מלויט, לרבות רמיזות עבות לבעיה אתית בהתנהלותו. "כשאני קורא את הפסק של הבורר, אני מרגיש תסכול, והרבה יותר מזה", הוא אומר. "אנחנו רואים בזה עוול קשה ולא מוצדק שנעשה לנו. מעולם לא דבק בי רבב, ואותו דבר אני יכול לומר על יתר עורכי-הדין ועל בינו, שהזהירות והשמרנות הן סימן-היכר שלו".

ממה נובע התסכול?

"כשאדם באמת עבר משהו, יודע את העובדות ולא מוצא אותן בתוך הפסק, זה תסכול גדול. הקביעות של הבורר מנותקות מהמציאות, שאנחנו מכירים אותה היטב. גם היום אנחנו משוכנעים שכל התשלומים שולמו ודווחו כדין. זה קפקאי לגמרי. וזה עוד יותר קפקאי, כשבורר שלא פגש בי מעולם טוען נגד אמינותי, מבלי ששמע אותי או התרשם ממני פנים אל פנים. נמנע ממני להופיע בפניו, משיקולים שלו. אילו היו נשמעות העדויות, יכלו הדברים להיות אחרת".

כעורך-דין מנוסה, אפשר לשער שזו אינה הפעם הראשונה שזה קורה לך.

"כמשפטן, כבר ראיתי דברים כאלה. אבל בדרך-כלל, כשנפגשים עם תופעות כאלה, אתה יודע שהמערכת בסדר כי יש אפשרויות של ערעור ויש אפשרויות במנגנון לתקן. בוררות עסקית היא שונה. אנשים הולכים לבוררות כזו כדי שהבורר באיזשהו מקום יכנס אותם לפתרון. קשה למצוא מקרים שבהם הבורר לוקח צד, וגם מוציא הצהרות נגד עדים של צד מסוים".

הפסדתם בבוררות, והגשתם כמעט מיד בקשה ללויט שיפסול את עצמו, בטענה שמשפחתו ניהלה מגעים עם פז להקמת תחנת-דלק בשטח שבבעלותה.

"זה התגלה לנו מספר ימים לאחר פרסום הפסק. פרדוקסלית, אם לא היו עושים מהפסק הזה כזה קרנבל בתקשורת, יכול להיות שלא היינו יודעים אף פעם. אבל זה שטף את כל העיתונים, ומישהו למטה בפז צלצל למישהו אחר בפז, ואמר לו, תגיד לי, קראתי עכשיו על בינו, זה אותו ישי לויט שהיה לנו את המשא-ומתן איתו? וככה זה התחיל. לקח יומיים עד שזה הגיע לבינו, והוא כמעט לא האמין. הוא צלצל אליי ואמר לי, 'ג'וש, שמעתי משהו ואני לא יודע אם להאמין או לא'. בדקנו, וכך זה היה".

מקובל לבקש לפסול בגלל זה בורר, אחרי כל-כך הרבה שנים של דיונים? לא נהוג לדון בזה קודם?

"לומר את האמת, אני לא ליטיגטור. יש לי אמונה מלאה ושלמה במערכת המשפטית, שתמיד הביאה בחשבון גם שיקולים של מראית-עין, ולא רק שיקולים כמו קרה או לא קרה, ישר או לא. ובבוררות, דווקא בבוררות, חייבים לשמור על מראית-העין. בניגוד לבית-המשפט, ששם אני לא יכול לבחור את השופט שלי ויש זכות ערעור, בבוררות הצדדים בוחרים בהסכמה את השופט. אבל כנגד זכות הבחירה הזו אין ערעור. וזכות הבחירה חייבת להיעשות כשאדם יודע את כל העובדות. לכן, זה שונה לחלוטין מבקשה לפסילת שופט. אני גם לא חושב שמדובר פה ביושרו או אי-יושרו של הבורר. מדובר פה בשאלה אחת: האם הוא היה צריך לגלות ולא גילה - כי אז אין-ספק שלא היינו מסכימים לבחור בו".

למה בעצם?

"כי אם לאדם הייתה נגיעה אישית, אני מעדיף ללכת למקום אחר. על הזכות הזו, שהיא זכות אינהרנטית ברורה לגבי בוררות, אנחנו חייבים לשמור".

"עדיין יש אנרגיה להתכתש"

היו ספקולציות שהפרשה תפגע בהרשאה שניתנה לכם להיות בעלים של בנק.

"כשביקשנו את הרישיון והתבקשתי לעמוד בראש הדירקטוריון, כמובן שפנינו לבנק ישראל, ובאותה עת הבוררות כבר הייתה בעיצומה. לבנק ישראל הועברו כל כתבי הטענות של שני הצדדים. אני מבין שביוזמתם הם הלכו ודיברו עם הפרקליטות והמשטרה, שאלו שאלות וקיבלו החלטה. יש בוררות עסקית, יש טענות, ובנק ישראל קיבל החלטה שזה לא צריך למנוע ממישהו לעמוד בראש בנק".

ועכשיו, אחרי שלויט אמר את דברו, אתה לא חושש שעמדת בנק ישראל תשתנה?

"למה שתשתנה? מה השתנה? הבורר עצמו אמר שצריך להשאיר את כל הקביעות שלו בתחום האזרחי. אז אני לא רואה שיש פה משהו שהשתנה. ביום שניתנה ההחלטה, כמה שעות אחריה, מצאתי את יואב להמן (המפקח על הבנקים) בחו"ל, ועדכנתי אותו. אנחנו מעדכנים את בנק ישראל בשוטף על כל ההתפתחויות, גם על ההליכה שלנו לבית-המשפט בעניין. הגשנו בקשה לפסול את הבורר ולבטל את הפסק. עכשיו פגרת-קיץ, ואני מעריך שבספטמבר-אוקטובר תהיה פעילות בנושא".

הבורר עדיין צריך לפסוק מה גובה התשלום שתשלמו למפרקים. לסגור את הפרשה הזו בפשרה זו אופציה?

"זו תמיד אופציה. תמיד ראינו את העניין הזה כדבר עסקי, אבל לפשרה צריך שניים, וצריך גם הצעות סבירות, שמתכנסות למשהו ששני הצדדים יכולים לחיות איתו. כרגע אנחנו עדיין בשלבי ההתכתשות".

אתם מתכתשים כבר הרבה זמן.

"עברו משהו כמו 15 שנה מאז האירועים, וכנראה שלצדדים יש עדיין אנרגיה להתכתש".

הבורר ישי לויט נמצא בחופשה, ולכן לא ניתן היה לקבל את תגובתו לדברים. יחד עם זאת, לעיקרי הטענות התייחס לויט כאשר דחה את הבקשה לפסול עצמו, ועמדתו אינה משתמעת לשתי פנים. "אין ולא היה לי מעולם עניין אישי במחלוקת שבבוררות ובתוצאותיה, ולא הייתה לי נטיית-לב ולו קלה שבקלות לצד כלשהו", כתב לויט. "פעלתי בתיק זה באובייקטיביות אישית ומקצועית, כפי שפעלתי במשך 25 שנות כהונתי כשופט. לא היה ואין כל חשש למשוא פנים...

"נער הייתי גם זקנתי, ומעולם לא ראיתי בקשה חסרת שחר וחסר תום לב שכזו... ברור על-פני הדברים, כי משניתן פסק הבוררות, הקובע כי קבוצת ליברמן אחראית בנושאים מסוימים כלפי ארט-בי וכי נציגי קבוצת ליברמן הטעו את ארט-בי והבריחו מעיקול את התשלום הנוסף, מבקשים קבוצת ליברמן ונציגיה להביא לבטלות ההכרעות, אפילו במחיר של הגשת בקשה חסרת בסיס וניסיון לפגוע בבורר עצמו". *