המתיישבים הראשונים השתלטו על נחלות נוספות

בשנות ה-50 הסמיכה המדינה את המושבים, אשר הינם ארגונים פרטיים, לשווק את המשקים אשר לא אוישו בשלב הקמת היישוב. לדוגמא: ביישוב שתוכנן ל-85 משקים הוסמכו 50 המתיישבים הראשונים לשווק את 35 המשקים אשר לא אוישו בשלב ההקמה. באותה אווירה החליטה המדינה, שרישום חוזה החכירה בנחלות אשר נמסרו למתיישבים במושב יבוצע בתאום עם האגודה של המתיישבים (חוק המקרקעין מס' 1).

במשך עשרות שנים לא שווקו במושבים רבים הנחלות הריקות, וגם לא נרשמו חוזי חכירה למתיישבים - כך שבעצם למדינה אין מידע לגבי איוש ושימוש בנחלות. בחלק מהמושבים השתלטו המתיישבים הראשונים על הנחלות הריקות והפכו אותן לרכושם הפרטי, וכדי להסוות זאת הם דאגו שלא לרשום חוזי חכירה לעצמם ולאחרים.

ישנה כאן פלישה לקרקעות מדינה ועצימת עין מצד מינהל מקרקעי ישראל, שבוחר לא למלא את חובתו - לרשום ולבצע עסקאות עם המשתמשים בקרקעות המדינה, וזאת באמצעות "חוזי חכירה". המדינה, ככל "בעל עסק", חייבת לרשום את נכסיה ולדעת מי המשתמשים המאיישים בפועל את נכסיה.

בערים הגדולות נרשמו נכסי המדינה ע"י מינהל מקרקעי ישראל, וכן קיימים רישומים מתאימים בלשכות רישום מקרקעין-טאבו ולכל בעלי הדירות/מגרשים יש חוזה חכירה.

לעומת זאת, במגזר החקלאי, אגודות המתיישבים לא תיאמו את "חוזה החכירה" למתיישבים עד היום, ולא בכדי. במושבים אחדים השתלטו המתיישבים, לרוב חברי הוועד ו/או מקורבים לוועד, על המשקים הריקים במקום לשווק אותם. רישום חוזה חכירה למתיישבים היה חושף עובדה זו. מתיישב בעל חוזה חכירה ל-20 דונם היה נדרש להסביר כיצד הוא משתמש בפועל בשטחים של 40-50 דונם (שמקורם בנחלות הריקות).

עברו עשרות שנים, ומאות נחלות ששוויין מאות מיליוני שקלים לא שווקו, ותמורתן לא נכנסה לקופת המדינה.

הארגונים הפרטיים של המתיישבים במושבים לא תיאמו ורשמו חוזי חכירה למתיישבים, והמדינה אינה יודעת מי משתמש בקרקעותיה. מושבים אחדים אף חתמו עם המינהל על חוזים קבוצתיים בשם אנשים שנפטרו, ובכך הסתירו מי בפועל המשתמשים במשק.

כיום לא ברור מדוע המדינה לא מפקיעה מידי ארגוני המתיישבים את הסמכות לשווק ולרשום את המשקים, ומתעלמת מהחשש לכאורה, כי ארגוני המתיישבים נמצאים במצב של ניגוד עניינים מתמשך, ושיש להם עניין ממשי שלא לשווק את המשקים ולא לרשום חוזי חכירה למתיישבים.