ביהמ"ש: אין סיבה לתת תוקף חוזי למשכורת מנופחת שנבעה מטעות בהנהלת החשבונות

התובעת, רוחמה ממן, משמשת בתפקידה מאז שנת 1993. בשנים תשנ"ד עד תשנ"ז הועסקה בהיקפי מישרה של 120%-150% בשל עבודתה במקומות נוספים, בהתאם לאישורים שקיבלה מדי שנה. החל משנת תשנ"ח הפסיקה ממן להגיש בקשות לאישורים כאלה. למרות זאת המשיכה לקבל שכר עבור 150% מישרה למשך שנתיים נוספות, וגם במשך חלק מהשנה השלישית (תש"ס). בשנה זו הוגבל שכרה ל-120% מישרה. בעקבות זאת נוכו משכרה 3,699 שקלים. לטענת ממן, היא זכאית לשכר בשיעור 150% מישרה. לדבריה, כשהוצעה לה מישרת ניהול המרפ"ד, היא היתה מנהלת בי"ס ועבדה בהיקף של 150% מישרה. היא התנתה את הסכמתה לקבל את התפקיד במרפ"ד בכך שתמשיך לקבל שכר לפי 150% משרה. לטענתה, המפקחת על המרכזים הפדגוגיים התייעצה עם הממונים והשיבה לה בחיוב.

השופט, יוסף יוספי, ציין כי היקף המישרה למנהל/ת מרפ"ד, בהתאם לנוהל העסקת מנהלי מרפ"דים ותקנון שירות עובדי הוראה הוא 120%. ממן גם לא הציגה חוזה או התחייבות בכתב לטענה זו, ולכן לא ניתן לקבלה. ממן גם נמנעה מלזמן לעדות את המפקחת, והדבר החליש את מהימנות טענתה.

השופט יוספי קיבל את עדות מנהלת גף כ"א בהוראה במחוז דרום של המשרד לפיה בשנים תשנ"ד עד תשנ"ז שולם לממן שכר עבודה גבוה מ-120% בהסתמך על בקשות שהגישה ועל החלטות בעניינן. לאחר שנת תשנ"ז שולם לממן שכר ביתר עקב טעות, שתוקנה.

השופט קיבל גירסה זו וקבע כי גם לו היתה ניתנת לממן הבטחה מאת המפקחת, כפי שטענה, לא היה תוקף להבטחה זו והיה צידוק חוקי לבטלה. יוספי קבע כי לתובעת אין זכות להמשיך ולהיות מועסקת ב"עבודה נוספת" ללא הגבלה. הוא הוסיף כי "לתובעת אין זכות קנויה להמשיך ליהנות מטעות של הנתבעת, ולקבל כספים שלא כדין, ובפרט לאור ידיעתה כי היא מקבלת כספים שלא כדין".